יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

אבל לאומי, שורש עומס, דימיון ואופטימיות


התייחסות למציאות הגופות של הנערים החטופים.

הילדים האלה עשו בשבועיים מה שלא עשו צדיקים במשך שנים רבות של תפילות. מה שזה לימד אותי – ואני גם רוצה לעשות עם זה משהו – זה לעשות אירועים של שמחה קדושה. לא נייל יאנג. זה גם טוב אבל אין בזה אחדות וחיבוק כמו שהיה לפני יומיים בכיכר. אני בכיתי מלראות את החיבוק והאחדות. לא מהתוכן של מה שאמרו שם, רק מהמראה. אם נשכיל ליצור אירועים שמחים של אחווה וריעות לא נצטרך אסונות. כל המטרה של זעזועים גדולים זה להזיז את העם, לאיזה צעד קדימה. להוריד את כל הסטיקרים, את כל הכינויים. אנחנו כולנו יהודים, ישראלים, רוצים כולם אותו דבר, אהבה, אחווה וריעות, אף אחד לא מתנגד לעשרת הדיברות. זה אלמנטרי לחיות. אני חושב שהפנימיות של כולם זה להסכים עם זה. גם הליברל הגדול ביותר שדוגל במתירנות, אם תאמר לו – אז שמישהו ייקח את אמא שלך – הוא מזדעזע. יש נקודות שהלב פתאום מתאים שזה טעות. כל דבר שעושה רע לזולת הלב שלנו מזדעזע. הבעיה שלנו היא ערלת הלב. הלב סגור ולכן לא מרגישים את הבעיה. לא תגנוב זה לא תתפס ולא הרגש הפנימי שאתה לא רוצה לקחת משהו שלא שלך.

נכון בחיצוניות יש עוד הרבה הרבה קליפות ותכונות נפש שליליות, כי אנחנו חיים בדור הזה ובזמן של צרכנות ואגו, וכל אחד והישגיו להרוויח כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כל המושגים המהותיים של בנאדם התהפכו. במהות של האדם הוא רוצה לתרום. קומוניזם זה לא דבר שלילי, כך צריכה חברה יהודית להתנהג. שכל אחד נותן כפי יכולתו לחברה ומקבל כפי צרכו. מי שרוצה יכול לקרוא מאמר של בעל הסולם, שהלך לבן גוריון ואמר לו – הרעיונות שלכם מעולים, אבל תכתבו למעלה: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי אם זה לא יהיה הוראה מגבוה באמת כל אחד יקח כמה שיותר ויתן כמה שלוקחים ממנו.

הכאב הוא עם המשפחות. הילדים המתוקים האלה אומרים שהם מתו במוות קל, לא עינו אותם. שמעתי מאנשי זק"א שלמרות שהם היו בחוץ שבועיים הם לא הסריחו ולא שלטה בהם רימה ותולעה. כל כך קדושים ונעלים. אמא של אחד הנערים אמרה: 'אלוהים בחר אתכם להיות הפוסטר של התום והאהבה והאחווה והטוב'. איזה גדלות של אשה! זה ראייה רוחנית.

זה לא אומר שלא כואב בלב. זה לא תלוי בזה. אני בקושי בא ללמד, בכל רגע שאני חושב על המשפחות האלה הלב שלי נקרע. אבל יש גם את המבט היותר גבוה ואנחנו צריכים להתחזק.

-          השאלה במציאות של היום כמה זמן זה יחזיק?

זה תלוי בנו. אני מתכוון לעורר את פרדס חנה, לעשות פעילות בלב המושבה. בקיץ אם נצליח לעשות כמה פעילויות של אחווה, מוזיקה, לאכול ולשתות ולהנות ביחד. לא צריך לדברים רעים בשביל לאהוב. זה רק מגלה לנו שיש לנו אהבה אחד לשני. עכשיו צריך לעשות עם זה משהו.

יהי רצון שלא נדע עוד בשורות כאלה וה' ישמור על כל יהודי ויהודי שלא יגעו בשום שערה בראשו. וניקח אחריות בעצמו, כי אם לדעת ובלי לדעת, כל אדם מפעיל עולמות. רגע אחד של כעס ואתה מוריד הרס לעולם. זה יכול לרדת עלייך או על השכנים. צריך לקחת אחריות ולהוריד טוב לעולם.

מלאכות על מורכבות של לומדים

הדיוק הוא קבלת המציאות ולהוציא את המיטב מהמצב. רציתי ככה או ככה וזה לא יצא, אני לא מתייאש אבל אני מחפש, יש כאן משהו. אני לא רק מקבל את המציאות כפי שהיא אלא מגלה את הטוב שבה. כמו המאבק של יעקב במלאך. אחרי המאבק – אם אתה כבר פה, תנצל אותי. המדרגה הזו גבוהה מאד – לנצל את העומס, למצוא מה טוב במצב המסובך. השאלה מתבקשת: האם אני צריך לדחות את העומס או שאני יכול לשהות בו? אך היא עדיין קשה ויכולה לבלבל. גם אם אני לא שם, במדרגה גבוהה זו, אבל אני מכיר את המקום הזה ובכל פעם אני יכול לחזור לשם.

שורש עומס

דובר על שורש העומס?

מהו 'שורש העומס' – יש דפוסי התנהגות וקליפות, אבל העיקר זה נקודות שורשיות כמו חוסר חום ואהבה, יהירות שמצמיחה קליפה וכן הלאה. לכאורה המקום הזה, מגיעים אליו, כשמחפשים את הנקודה האמיתית, זו שבלי הקליפות. למשל, אם אני אומר – 'הרגשת קיפוח' -  זה דבר שורשי. ילד מרגיש את זה כבר בגיל שבועיים אם לא מגיעים אליו כשהוא קורא, או כשבאים במקום זה לאחיו לשני – אם החיים לא זורמים למקום יותר קל – זה הולך וגדל. אצלי התברר שזו הנקודה הכי קשה. בסוגריים אני אגיד לכם איך אני יצאתי מזה? כשהתחלתי להתמרמר – להיות 'נותן ורוטן' הייתי אומר 'מקופחי? מה קרה, מה עושים לך?' כשאתה לא לוקח אותם ברצינות הם בוחרים. תעשה לך שבעה גמדים משלך בשמות מתאימים – 'מקופחי', 'כעסני' וכו'. הנקודה הזו היא גם כח רוחני אדיר. רוב האנשים שמגיעים אלי היום זה אנשים שמרגישים מקופחים ואבודים בחיים. בגלל שאני עומד מול זה אני מרגיש אותם ואני יודע מה לתת להם. כשאדם מגיע לנקודה שורשית והוא מעבר, זה לא שהיא נגמרה, אבל אפשר להוריד אותה. אם יש שיעור אני יכול פתאום לראות אם אני רוצה להגיד כי אני רוצה שידעו מי אני ומה אני, או שבאמת אני רוצה לומר שאלה. זה נקודה עמוקה, לפי מה שאני לומד בקבלה. אדם יכול לשמור ולהגן על העומס ושורש העומס למרות שנותנים לו ואוהבים אותו. הוא יברח ממקום כזה כי נאבד לו הקיפוח. הוא לא יחזור. תחשבו על עצמכם, איפה אתם בנקודות האלה? כל אחד והשורש שלו, ביישנות, יהירות, אתם כבר צריכים להכיר את הנקודות האלה.

-          או מי שאיבד את העומס...

מי שאיבד את השורש, זכה, הוא הפך למלאך J.

הכל בסדר והכל לטובה

הנקודה החשובה היא להיות בדיוק לשמחה ובדיוק משמח מכל מצב. תמיד אני שמח.

-          אם פספסתי את הרכבת, ואני חושב – מה זה טוב?

זה שלב חשוב בהכרת המציאות. מקבלים את זה, משלימים את זה, אומרים שזה בסדר. זה לא רע. עם הקבלה של ה'בסדר' היא באמת אז יכול לראות שזה באמת טוב. אפשר גם לחשוב שלא פספסתי את הרכבת אלא הקדמתי בשעה.

דמיון מעולם העשייה, דמיון יצירתי ודמיון נבואי

-          רגע, ימימה לא אומרת להיזהר מדמיון?

אנחנו לומדים שאדם מפתח דמיונות גשמיים ועל פיהם אני חי. אם מישהו מדבר עלייך אתה חושב שהוא רוצה לעצבן אותך. כל הדמיונות קשורים לדברים שהיו ולא מדמיינים דברים חיוביים, אפילו גשמיים.

-          אני מדמיין שאני זוכה בלוטו J

זה ביטוח חיים לאכזבות.

אבל יש לנו חלק מדמה גבוה אפילו מהשכל, שאיתו מגיעים לנבואה. כל הנביאים מספרים מה הם רואים בדמיון שלהם, סיר נפוח, מקל שקד... הם רואים בדמיון דברים ומבינים את הפירוש שלהם. החלק הזה של האדם יכול להתפתח רק אם מנקים אותו מהדמיונות הגשמיים. תבדוק כמה הדמיונות נעוצים בדברים שמוכרים. אבל הדמיון צריך לעסוק במה שמחוץ למוכר.

-          מאיזה דמיונות צריך להיפרד.

אתה הולך למקום, אתה מדמיין שאתה יודע איך זה יקרה. למה? בשביל מה? זה לא יהיה מה שדמיינת. התפקיד של כח המדמה להוציא אותנו מהגשמי כדי שנראה קצת את המעבר, את ההיולי.

-          אנחנו רגילים לדמיין דברים לא טובים.

אשתי אמרה לי שככה היא נצחה את המערכת שלה. היא הייתה קצת חרדתית, וכל פעם שזה עולה היא חשבה על טיול בהודו. היא החליפה ערוצים. זה טוב כי זה עוזר בריאות הנפש. זה טוב לעשות דמיונות למקומות טובים. אבל יש דמיון שאתה לא שם והוא ממש לוקח אותך. זה יכול לבוא לבנאדם בהתבוננות ומדיטציה. אם אדם יתרכז במשהו הוא יכול להגיע מעבר למקום ולזמן.

-          גם סמים קשים.

יש בזה חלק אשלייתי, תאמין לי, אני מנוסה.

עוד נקודה על הדמיון. יש לנו מחשבה שהיא כח אדיר. היום ראיתי בתניא בשער הייחוד והאמונה פרק ט, אולי, שיש את החכמה שהיא כולם בחכמה עשית, העשייה של הבורא נקרא חכמה, זה החיות שלנו. ויש את אותיות הדיבור, ואת המחשבה שכל זה למעלה מהחכמה. בתחילה עלה במחשבה, לפני שהיה משהו היה מחשבה. זה הדבר הכי גבוה וממילא גם הכי חזק. מחשבה היא מביאה את האותיות, אותיות זה הכח של הבריאה, לפני הדיבור הם במחשבה. הבעש"ט הקדוש אומר שאם אתה מצליח להכנס לתוך האות אז היא לוקחת אותך. אנחנו לא מבינים את זה, אות זה חיות. הרב יורוביץ אומר – אנחנו צריכים לטעום אותה ולהריח אותה. אני משתגע מזה אבל כנראה שאפשר. כח הדמיון זה לקחת את המחשבה מעבר למקום ולזמן. אדם שמנוקה יכול לחשוב על מישהו ולראות בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הרבה כתות מלמדות את הטריקים האלה. לא שזה מועיל למישהו, אבל זה אפשרי. אנחנו לא עושים את זה בשביל זה, אלא בשביל לשחרר את המחשבה מכבליה. בשביל זה כדאי לתרגל את זה.

-          יש לי גם דמיונות מסוג אחר, דמיונות גשמיים כמו לבנות מכונה.

יופי, זה דמיון יצירתי. אבל אנחנו מדברים על דמיונות בעולם העשייה, שהנפש מביאה לנו. דמיון יצירתי זה טוב, ממדרגת הרוח. אבל אם מישהו מתעסק כל החיים רק בלהמציא דברים הוא נתקע באיזשהו מקום. אני לא אומר שכולם צריכים להיות נביאים, אבל כולם יכולים.

-          מה עם נביאים שקר?

זה אנשים שלא עשו את העבודה. אחת מהשתיים: או שהם סתם רמאים, או שיש להם חזיונות שווא. כשאדם מגיע לרבדים האלה זה רבדים של קדושה. זה לא משחק. אדם צריך להיות נקי וטהור, לא עם אגו ומחפש לעצמו דברים. רק שמה הדמיון הרוחני מגיע. אבל אם אדם מנצל את הדמיון כדי להשיג דברים – הוא יפול איתם. אני את רוב החויות האלה – של לראות מה קורה מרחוק ולצאת מהגוף – חוויתי שלא בקדושה. סבלתי מזה אחרי

זה. גם יש לנו בפרשה. משה רבינו מול בלעם. בשביל שלא יבואו אומות העולם ויתלוננו הוא נתן להם את בלעם שהוא שווה למשה. ובכל זאת זה בקדושה וזה בהפוך. הלוואי והיינו אוחזים בברכה אחת של הקללות של בלעם. 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. רק לזה אני מתפלל, שנפסיק לעשות חשבונות ונדאג שיהודים יחיו בנחת. להפחית את כל האויבים שמנסים להפריע לזה. במקום לחפש דיפלומטיה. כל הרצון העמוק של כל יהודי זה אחווה ורעות. אבל גם פה יש תיחומים, עם עיקש תתעקש ועם רוצח תהיה רוצח. אם לא מידה כנגד מידה לא תגיע לשקט. אני אומר את זה וליבי רוטט, כי אני כולי חנון ורחמן, אבל אני יודע שזה נכון. יהי רצון שנתחזק, שנבין שזכותנו פה ומקומנו פה – אם נגיד את זה בתקיפות הם יעזבו אותנו. במקום לחפש את אמריקה, או צרפת – בסוריה נרצחו 150 אלף והם עשו שתי ישיבות בשנתיים האחרונות, אבל על ישראל עשו 40 ישיבות בשנתיים האחרונות. צריך לשלוח לשם במקום נציג את הרב סטבסקי שיאמר להם – תעזבו אותנו. תראו מה קרה לסיחון, עוג ועמלק. יהי רצון שנזכה לטוב. לכל הטוב שיש בעולם, בשורות טובות, חיים טובים, אהבה ואחווה עם כל העולם.

לאסוף את הכלים ואת הרצון, הרצון להקשיב ולהבין ולעשות את המלאכה.

שלושה דברים – 'לאסוף את הכלים, את הרצון ואת המלאכה.'

1.      נתחיל מ'לאסוף את הכלים'. כולכם יודעים, כל אחד מה שקיבל פה – יכולת התיחום, ההמתנה, ההפרדות. תחשבו ותנסו לשחזר לכם בבית את הכלים.

2.      'לאסוף את הרצון' – לתקן והיא אומרת – איפה הרצון הזה מתבטא? – 'רצון להקשיב' ולהבין וזה נכון. קודם כל את הרצון לאסוף מול החלק. לעבור קטע קטע, לחשוב מה זה מלמד אותה, מה זה מעביר אותה, איך זה מתרחש אצלו, מתומצת ויפה. הרצון להוציא מפה את מה שמביא אותך לתיקון. להקשיב ולהבין. ואז לעשות את המלאכה – ואז לרשום. קטע קטע, חלק חלק. בסבלנות, כי הם חיינו ואורך ימינו.

האיזון הזה של יחסי גומלין בין החלקים,

אותו איזון שנפתח,

ללומד יש רצון - אם הוא כתוצאה מבינה –

להתפטר ממה שנדמה, ולהיכנס לנכון

על מנת להיות מאוזן.

וודאי שאז כל הגוף שקט, כי הבינה תשקיט גוף.

ואז הוא בריא ונשמר מכל התנועות ההפוכות אשר מדחייה.

 

יש לפניכם את החומר, שלא רק בסכמו במחברת,

אלא לרשום אותו כנושא אותו מתוך הפרדותיו,

כי הוא מפריד את הסתירות והחסימות כדי לפרק אותם.

הקשר עם המורכבות זה כדי שתוסיף דרכה דיוק.

קשר ישיר בין בינתו לדיוקו והעמקה

יש מרחב אחר כיוון שיש מורכבות זה מבטיח מימדים אחרים.

הרגש והבינה קודם את העשייה.

אחרת – נדמה שיש עשייה.

זאת אומרת, סתירות רבות,

בתוך העשייה ובתוך התיקון תמיד משאירים מקום לחסימה, להשאר על מקומה ומסתירים מאחוריה את החלקים המורידים.

בפשטות כשבנאדם נפגע אז הוא כועס והוא מסתיר את הפגיעות שלו

ההתחזקות תבוא מהבהירות שבהבנה,

להבין אתה הבהירות שבמורכבות ולהשתמש בה.

כל עוד אתם אוחזים באחיזות המיותרות –

אין הפרדה עם העומס.

יש ערבוב וטשטוש בין כוונתו לתקן לחוסר כוונתו לתקן,

ה'כן' וה'לא' ביחד, וזו סתירה.

לבוא מוכנים, זה לא רק לרשום במחברת.

הנה צופה, ממתין, והמיותר – לא נשאר על מקומו.

הוא בא, בפני ההכרה, מופיע כמיותר, והלומד – יוכל לפרוץ לפניו אז את המרכיב המיותר.

לא משאירים מקום לשקרי.

המרכיבים של הילד יכולים להשפיע על חיים שלמים.

בא לכאן כדי לתקן את נפשו.

רוצה עוד – יקבל, רוצה להגיע לעוד עלייה – יקבל.

זה הכל לפי יכולתו.

תצאו מהחשש, תנסו קודם לעשות את המלאכה בניקיון.

הדיוק שמנקה את השקרי, הנדמה, את הילדותיות.

ובמקומו – בשלות, ששייכת למהותך הנמצאת שם בפנים.

העמקה ומורכבות דרוש ריכוז.

לפנות את הלב ולבדוק אותו, יש בו גם כן וגם לא.

תנסו לעלות בהבנה, והיא נמצאית, כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.