יום שבת, 14 בפברואר 2015

סדרה חדשה #1 - 21-01-15 מבוא

המבנה של שורש העיכוב
התנועות שיש לנו בנפש הם בשורש תנועות רוחניות מהותיות. 'השורש של העומס' מלביש את זה על כל מיני דברים חיצוניים. זה המבנה שלהם. למשל, כל אדם במידה זו או אחרת יש לו חרדה קיומית. זה דבר build-in אבל הוא מלביש את זה על כלכלה, פרנסה, רגשות, תלות בהצלחה. הפחד בשורשו הוא דבר קיומי. השורש של העומס זה להפך את הדברים לחיצוניות. גם בלהיפך: אדם אומר 'אני אוהב דגים', 'אני אוהב את הרכב שלי' – הקשר בין זה לאהבה מקרי. אנחנו אומרים 'אני אוהב' את מה שגורם לי תענוג לרגע. את אשתי שגורמת לי תענוג לנצח אני לא יודע לאהוב.

המבנה של עומס הוא 'מלמטה למעלה'. הוא מתחיל מהבטן, שם מרגישים את הדקירה או את האכזבה, משם זה עולה ללב ומשם עולה לראש. אז זה עמוס, אז זה עולה בתור משאית. עכשיו אנחנו נפגשים ביניהם. זה המבנה של החלק הזה שלמדנו.

עיקר העניין של האהבה הוא לאהוב בני אדם ומשם להתפשט לכל הבריאה. יש כאלה שהתחילו לחתולים ובזבזו את זה שם. המקום העמוק של האהבה שאדם יכול להגיע זה עם בת זוגו ועם ילדיו. אחר כך הוא יכול להגיע לשם עם כל אדם.

המבנה של השורש מספק את ה'עכשיו' – אם זה מכעס, אהבה, פיצוי, ממתק. הנטייה של העומס היא לחפש את זה עכשיו. העומס מביא סיפוק מדברים מאד זמינים – קל להשתמש בו. מספיק שתדאג קצת וכבר יורד מהמח הסם הרגעה שאתה מכור לו. קיבלת את זה בקלי קלות – לדאוג, להעלב, להתאכזב – כל אחד מהם מפעיל איזה אגף במח שמפעיל כימיה מסויימת שאנחנו רגילים לה.

כל הרעיון של זוגיות ואהבה זה ללמוד לתקן את עצמי, לראות איפה קשה לי, איפה אני צריך להוציא עוד אהבה מתוכי. לצמוח מתוך זה.

אדם יכול להצדיק את המצבים שלו בכל מיני תירוצים. אתה יכול להסתכל מסביב ולראות חושך ואתה יכול להסתכל מסביב ולראות אור. הקושי שלנו לצאת מהצמצום וההגבלות האלה ממציא הרבה תירוצים. צריך להאמין שזה המקום ואין מה שיגביל אותי. אחרת נורא קל להשתכע – להיות יותר מדי טוב, יותר מדי אוהב. אני אצא פראייר, ינצלו אותי, יש כל מיני פחדים. זה שטויות – אין כל קשר לאמת. להיות טוב זה לא להיות טיפש. אם מישהו רוצה לנצל אותך אתה כבר תדע.

חלק מבוא - התחלה
אנחנו נקרא חלק מבוא. זה חלק שהיא נתנה לנו ואמרה לנו שעם זה מתחילים. היום, אחרי כל כך הרבה שנים גם החלק הזה הצטמצם. לימדתי אותו חצי שנה אבל ככל שיותר אנשים לומדים הוא נהיה יותר קצר ויותר קל לקבוצה הבאה. איך זה קרה? זה כמו שהיינו יושבים בישיבה ומסתבכים בגמרא ובסוף היינו מוצאים. הזוג שעל ידינו היה מגיע לאותה קושיא ועובר אותה בקלות כי אנחנו כבר עברנו את זה. כשיורד חכמה לעולם היא מצויה. אנחנו נקרא לא את כל ההכנה אלא מה שמסביר לנו את מה אנחנו הולכים ללמוד. בתוך זה נבדוק עד כמה אנחנו מכירים את המילים, עד כמה אנחנו מכירים את ההתבוננות.

בהבנה הכרתית ניתנים חלקים רבים,
וכל חלק בנפרד משתתף למעשה בהבנה הכוללת,
לא תמיד הלומד מבין את הסך [סך הכל]
יכול לרצות לגשת לחלקים המעניינים שמתקנים

כבר בשורות האלה יש הרבה נקודות שאפשר לפתוח אותם.
חלקים – זה החלקים שאנחנו קוראים וחלקי המערכת הנפשית. כל חלק מוסיף משהו למערכת הכללית. הרעיון שהלומד ניגש לחלקים שמעניינים ומתקנים הוא מאד אמיתי והוא נכון. בתחילת הלימוד לכל אחד הקשיים שלו, זה ביישן וזה כעסן וזה לא מסתדר בבית. כל אחד רוצה לקחת את מה שקשה לו. אבל בסך הכל השאיפה היא הרבה יותר עמוקה: להגיע לאיכות חיים אחרת לגמרי מזו שאני חי. זה הסך הכל.

מעבר לניקוי העומס - האחדות
מה שניתן אינו רק לניקוי העומס.
שחרור המערכת מהעומס אינו כל המטרה.
הלימוד מאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ולתיאום חלקיה,
כאשר יש עומס – הם נאבקים ואינם מחזקים אלא נחלשים ומחלישים את המערכת.

כבר יש לנו פה כיוון מאד ברור עם הרבה פרטים. כל פרט – צריך לשים לב אליו: מה הוא?. היא אומרת – המטרה היא לא רק ניקוי העומס. את זה יש לכל אחד. הוא רוצה להפטר מהם. הוא רוצה פחות לדאוג, פחות לכעוס, פחות להסס. זה דבר שאנחנו בוודאי עושים כאן. לשחרר את המערכת מהעומס זה לא כל המטרה.
מה זה 'המערכת?' המערכת זה החיבור של המחשבה, הרגש, הרצון והקשב – יוצר את המערכת הפנימית שלנו. חוסר חיבור גורם שאין מערכת, אלא כל חלק פועל בנפרד. הלב רוצה משהו, המחשבה רוצה משהו אחר. אין דו שיח ביניהם ויש קונפליקטים פנימיים שמחלישים גם את השכל וגם את הרצון. אדם שאוכל ארוחה כבדה מדי – כל האוכל הולך על העיכול. הוא לא הרויח כלום מזה. המשפט הבא אומר לנו מה כן המטרה – לאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ותיאום חלקיה. זה שלושה דברים.

המטרה מאחדת את החלקים
מה זה 'אחדות'? כשיש לי מטרה ברורה בחיים אז אני יכול לבדוק אם הרגשות והמחשבות שלי מאוחדים למטרה הזו. כשאין לי מטרה ברורה אני יכול לרצות משהו ולהרגיש שלא בא לי על זה ולחשוב על עולם אחר והמערכת לא עובדת. בשביל להיכנס לאיחודה אני צריך להגדיר לי מטרות בכל תחומי החיים. אנשים עושים הרבה דברים בלי להחליט מה המטרה. אנשים יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה מבלי לשאול לאן הוא הולך. לקבל נייר שכתוב עליו שלמדת – זה לא מטרה מספקת. אתה צריך לראות אם הלימוד הזה מביא אותך לשם. אני למשל, הלכתי לאוניברסיטה כדי ללמוד פילוסופיה. רציתי להבין מה זה החיים האלה. ראיתי שיש להם רק שאלות אז עזבתי אחרי שלוש חודשים.
מה המטרה שלי כשאני מגדל ילדים. מה המטרה שלי כשהתחתנתי, מה המטרה שלי כשאני הולך לעבודה. אם המטרה שלי בגידול ילדים זה לגדל אותם עם בטחון עצמי, עם הרבה אמון בי ובעצמם, עם הרבה רגש ואהבה. אם לא הגדרתי את המטרה אז אני אחליש אותו. אם הוא יעשה משהו רע ואומר לו: 'ילד רע' – אני סותר את המטרה שלי. יש לי קריטריון ברור.
יש לנו את הנקודה של איחוד. היא חשובה.

איזונה של המערכת – הקשבה למח וללב
מה זה 'איזונה'? האיזון הוא בין כמה דברים. ראשית, בין המחשבה והרגש. לא שכלתני מדי ולא רגשני מדי. כשהולכים לדבר עם מנהל בנק צריכים הרבה שכל ומעט רגש. כשהולכים לדבר עם האשה – להיפך. זה בא דרך 'תיאום'. היא אומרת בהמשך 'תיאום חלקיה'. יש גם איזון שהוא הרגשה. אנחנו בדרך כלל לא מכירים מספיק את ההרגשה הזו. רוב הזמן אדם במתח, בתסכול, הוא לא חש את השקט הפנימי של האיזון. יש איזון של שקט פנימי שנובע מתוך זה שאתה מדייק בחייך. זה עיקר העבודה בתחילת הלימוד – היכולת להרגיש שיצאתי מאיזון ואני רוצה לחזור. אתה נוהג ופתאום אתה נכנס למתח ונצמד לטמבון של הרכב מלפנים. אם אתה מזהה את זה – מיד אתה מוריד את הרגל מהגז. קח רברס, תחזור לאיזון לפני שאתה ממשיך. זה תנועה שלומדים אותה במהלך הלימוד אבל צריך לדעת שיש נקודה כזו שנקראת 'איזון החלקים'.

התיאום הוא השיח בין המח והלב. לתאם את העמדות. להיות בתיאום ובקשר – לשאול את עצמך: 'מה אתה חושב על זה ומה אתה מרגיש על זה?'. להקשיב לא רק עם האוזן אלא גם עם ההבנה ועם הלב. עיקר ההתקדמות בלימוד הוא שככל שהחלקים יותר מתואמים הפעילות יותר קלה. אחרת יש התנגדות מהלב או מהרצון הישן, כמו הרצון להיות צודק, שמוציא אותנו הרבה פעמים מהאיזון. למרות שזה לא משנה, זה רק שיחה, יצאתי צודק או טועה זה לא משנה – זה מוציא מהאיזון. זה חוסר תיאום בין הרצון, המחשבה והלב. הלב לא רוצה את זה. היה לו טוב קודם. אנחנו צריכים להתחיל לחיות כמו בנאדם.

על המוות ועל תכלית החיים
יש לנו חרדה קיומית מהמוות אבל באמת זה חרדה קיומית מהחיים. אני חרד משלא אחיה נכון, שלא אשלים את נשמתי – זה לא מחליש אותי. זה נותן לי חשק לעשות עוד. זה נותן לי Drive. היראה הגבוהה – שאני לא אפספס את החיים האלה. יש רגשות אמיתיים שקשורים למקום הזה שהם לא משמחים אבל הם מבהירים. העומס לופת אותך ורוצה שתדחה את זה. הוא מביא שאלות כאלה ואחרות אבל זה לא באמת סבך.

אתם עוד צעירים וקשה להסביר את זה, אבל התהליך של החיים זה להביא את האדם מהמקום שבו הוא נמצא אל דבקות בבורא. נותנים לנו לאהוב קצת את עצמנו. אחר כך נותנים לנו אשה לאהוב אותה. אחר כך אהבה של ילדים כדי שנדע לאהוב יותר. הכל צריך להביא לאהבת השם שממנו באים כל האהבות. כשאדם מגיע למקום הזה שכל האהבות מצטברות לאהבה פנימית שקיימת כל הזמן. לאו דווקא למישהו אלא עצם האור הזה שנקרא אהבה, שם אין לו צער של פרידה משום דבר. אנשים צדיקים וחסידים, לפחות אחד ידוע, שהיה נכנס להתפלל בקבלת שבת לחדר שלו ואחרי עשרים דקות מישהו היה צריך להוציא אותו משם כי אחרת הוא היה מת. הוא היה עוזב את הגוף. בשביל אדם שמגיע למקום של התפתחות האהבה – מוות זה לא הסוף של החיים. אז המוות הוא 'פטירה' מהגוף, מהמגבלה, מהשכל המוגבל, מהכלוב של הנשר. ככה גם בעברית מדוברת – על אדם שמת אומרים שהוא: 'נפטר'. נפטר מכל הסיבור.

עכשיו היא מסבירה לנו מה הקשר בין מה שלומדים להכרה.
הקשר בין החלקים וההכרה.
ההכרה צופה על הניתן.
החלקים המזוהים דרך ההכרה
נרשמים כמבנה ברור בהבנה,
כי הם מזוהים דרך ההכרה
המזהה את החלקים
בסדר שניתנים ונמצאים.
אחר כך, כשלומדים,
מבינים מה הסדר המתאים לקיום והתחזקות כוחה של מערכת,
שמתחדש כחוזר על מקומו,
כמתפשט במערכת וכל חלק נושא את ציר כוחו,
החוזר ממהות, לא רק נלמדת אלא חוזרת.
היא נמצאת למעשה.
צפייה
תראו איך הלימוד, תחשבו שהיום זה השיעור הראשון שלכם. כבר בשיעור הראשון מקבלים את העניין של 'צפייה'. זה החלק הראשון שנבנה. לומדים לצפות. אפילו לומדים ותיקים שוכחים את זה – להיות בצפייה כל הזמן, גם על עצמך. לא רק עליהם – מה הם עושים ואיך הם נראים עם כל הביקורת והשיפוט. אלא גם עלייך. איך מתעוררת הצפייה – דרך הצפייה על מה שכתוב. אנחנו רגילים לקרוא ולהבין בשכל התיאורטי מה כתוב. כאן אני צריך לצפות על עצמי ולראות מה זה מגלה לי בתוכי, עלי, שם אני כבר מגלה את המקום של הצפייה. זה הסוד של הלימוד.
החלק הזה כבר מביא צפייה וזיהוי, זה המבוא.

סדר התגובות הקיים וסדר החדש שמתחזק בי
היא מדברת על הסדר הקיים והסדר שבהתחזקות. הסדר הקיים זה אוטומט. יורים – אתה יורה בחזרה. מתלוננים אתה מתלונן בחזרה. מעליבים אתה מעליב בחזרה. הסדר המתאים מתחיל מצפייה, זיהוי, מה המטרה שלי במפגש עם פלוני אלמוני – אז אני יכול לבחון מה התגובה הראויה לי. לאט לאט הסדר מתחיל להיות יותר מובן והוא נותן כח למערכת לעבוד. כל עוד אני מגיב אוטומטית למערכת אין הזדמנות לפעול. כל רגע שאני מעכבת את התהליך וצופה, או מזהה המערכת מתחילה לעבוד. כשאני צופה ורואה שהוא כועס בלי קשר אלי – כבר אני התרחקתי יותר מההתרחשות. בלי הצפייה אני לא אמתין נכון.
נקרא עוד קטע קטן שיש בו תועלת גדולה. לא אסביר אותם אלא אתם תחשבו עליהם ותסבירו אותם שבוע הבא:
אם נפנה לחלקים המיותרים
השייכים לעומס
ואינם משתייכים
לחוקיות הקיום
ולא לכח הקיום ואיזונו
ולא לצמיחת הקיום ואיזונו
ולא לצמיחת הקיום לא להתחדשות שבקיום
ולא למשתנה התמידי שבקיום.

שימו לב בכללות – שהיא פונה לחלקים הטובים אבל יש דברים שמפריעים להם והם החלקים שאינם טובים. תבדקו מה זה כח הקיום, מה זה חוקיות הקיום, מה זה קיום בכלל, מה זה אומר לך – חשוב לי שתגיעו לזה לבד.

לבדוק יחד – מהם החלקים ההפוכים, שאינם מאזנים ואינם מחזקים - אלה חלקי העומס ששייכים לכל נפש, שיכולה להיות מעט עמוסה או מאד עמוסה.
וכל החלקים האלה, כשמופעל עליהם עומס – נמצאים רשומים מילדות בתת מודע ואינם מאזנים,
אינם משתתפים בחוקיות הקיום אלא מחלישים אותה.

היא מפנה אותנו לאיכות של צפייה. תצפו על הקיום שלכם – איך אתם מתקיימים. אתם מבינים את המושג 'חוקיות הקיום?' אתם חיים על פיה? אתם מבינים את המושג 'התחדשות' בקיום שלכם?
מול זה היא אומרת – מה מפריע לנו להתחדשות ולחוקיות – הם חלקי העומס ששייכים לכל נפש. כל אחד צריך לגלות את חלקי העומס שגורם לך להיות שמח כל הזמן. באמת ההסתכלות הראשונית זה לראות – אתה נכנס למצב רוח לא טוב. למה? אדם יכול לשבת בבית ופתאום להיות מודאג ממחר או מאתמול.
-          אבל יש סבך כואב באמת.




אין שום סבך, אין יצר הרע ואין בעומק גם יצר הטוב. כל הסבך הזה זה משהו שאתה נאחז בו כדי לקבל תשומת לב או רחמים עצמיים.