שיעור 2 - 28-01-15 המשך למבוא

אני לא אתקן אתכם. אני יכול לתת לכם הבנות וכלים אבל את העבודה אתם צריכים לעשות בעצמכם.

אם המטרה אינה ברורה. אם אדם התחתן ולא יודע שהמטרה שלו זה להקים גן עדן של אהבה אז הוא הורס את זה אלף פעמים ביום. אם הוא מודע לזה הוא לא יעשה דברים שנוגדים את זה. הוא צריך שתהיה לו הסכמת הלב.

כח הקיום, צמיחת הקיום, התחדשות הקיום

היו לנו כאן שאלות על 'מה לא משתייך לכח הקיום, להתחדשות הקיום, למשתנה התמידי של הקיום'?

מה זה הקיום? על מה אני צריך להתבונן? ידידי, שלא תטעו, האנושות חולת נפש. כמו שמאיר אריאל אמר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?" היום ראיתי שבגלל איזה כלבה שהזיזה נעל כמעט הרגו שם מישהו. חולה נפש שמתפרע. זה רחמים. לראות אדם שנשלט על ידי חסימות שיש לו מילדות והוא מתפרע בלי שליטה. רוב העולם פועל ככה, מחברי כנסת ועד מי שאתם רוצים. יצרים אפלים של תאוות כבוד, תאוות ממון וכן הלאה.

-          למה אתה מזכיר את זה בהקשר של הקיום.

כשאדם ער ומודע לקיום שלו הוא לאט לאט מתרפא. הוא מודע לאיך שהוא מתקיים. הוא מבין שזה לא מחויב המציאות. יש כאן דברים בסיסיים. יש חוקיות לקיום – בנאדם לא נושם – מת, בנאדם נוגע באש – נשרף. בנאדם לא אוכל נכון, דואג הרבה וכועס הרבה – הוא הורס לעצמו את הבריאות. הוא לא מודע לצורה שבה הוא קיים. ככה התרגלנו לחשוב.

אני רוצה שאתם תתבוננו במושגים האלה, לא אסביר לכם אותם. במה צמחת בשנים האחרונות? הוצאת תעודה? הוספת כמה קילואים וכמה שקלים? במה אתה שונה מלפני שנתיים או שלוש? שים לב שאתה לא במסלול שגרתי ששוחק אותך. זוגות ומשפחות בלי התחדשות ובלי צמיחה, בלי לראות כל פעם מחדש את החיים ואת העולם. זה עצוב. יש לנו כאן תקופה קצרה יחסית. רבי נחמן אומר שכשאדם חולם הוא יכול לעבור שנים בחלום ולהתעורר ולגלות שעבר רבע שעה. ככה כשאדם עוצם את העיניים. צריך לנצל את החיים כדי לחיות. להיות מלא סקרנות, שמחה והתחדשות. זה חיים. לכאורה, אומרים לנו חכמים – יש גן עדן ויש גיהנום, אבל באמת זה אותו מקום. השאלה היא איך אתה חי את זה. העולם הזה יכול להיות גן עדן, אבל רוב האנשים חיים במועקה, כל פעם שהויזה דופק או שהילד חולה או מגיע סוף חודש הוא במועקה. זה מאד חשוב לשים לב למשפטים האלה: מה מפריע לנו להיות בקיום הטבעי שלנו? הקיום הטבעי שלנו כל הזמן שואף להשתנות ולהתחדש.

אנשים ועוד יותר מזה נשים הולכים לקנות בגדים כדי להתחדש. זה מחזיק מעמד רבע שעה ואז מתלכלך בבוץ. חידוש זה לראות את הכל אחרת.

תשים לב מה מחדש אתכם ומה משמח אתכם ואת האנשים שסביבכם.

שימו לב לנקודות האלה. צריך להתבונן על המילים האלה. לכל מילה יש את המקום בתוכי שמתעורר לחיים. אני צריך רק לאפשר לו להופיע. זו לא עבודה בשכל.

המשך החלק הקודם – החסימה בפני השני

היא נותנת כאן דוגמא לחלקים שנמצאים תחת עומס.

לדוגמא החסימה בפני השני

הנחסם נראה כביכול מנוצח,

לחוסם יש באותו זמן יתרון, לכאורה, של התחזקות.

וכשבודקים את החלקים יודעים שאינם מחזקים באמת כלל,

אלא פועלים כדי להשיג חלק זה או אחר.

כאשר מנקים – משתחררים מאותם חלקים מיותרים ושחרורם אינו משאיר מקום ריק.

מקומם – נתפס על ידי החלקים הדחוקים, החיוניים לקיום, החוזרים למקומם הטבעי.

תיכף נראה את הדוגמא הזו אבל בחלק הקצר הזה טמון גם התשובה – למה אנחנו לא מודעים ל'כח הקיום' ו'חקיות הקיום': החסימה מונעת ממני להתקיים באמת. למשל ילד שהיה רגיש ופגעו בו בעניין הזה שהוא רגיש והוא הפסיק להיות רגיש כי צחקו ממנו – עכשיו הרגש הזה נסגר לו לכל החיים: זה חסימה, לא נותן לו אפשרות להביע את עצמו ולהיות מה שהוא. היה לי מקרה עם בנאדם בין 20 ל 30 שאח שלו הביא אותו אלי. הוא היה גאון במתמטיקה ודברים כאלה ונכנס לדיכאון. ישבתי איתו כמה פעמים וראיתי שהוא רגשי בצורה מדהימה והוא לא מודע לרגש שלו. התברר שמשהו ארע בגיל צעיר ומאז הוא סגר את הרגש והפנה אותו לשכל ומאז הוא נהיה גאון במתמטיקה. הוא עזב את הכל ועבר להיות רועה צאן. הוא כתב שירים ומנגן בחליל. זה לא קורה הרבה בפגישות ישירות. כנראה הוא בא מוכן.

כשמשחררים את החסימה פתאום אני מגלה איכויות שלא ידעתי שקיימות בי בכלל.

כשאנחנו לא סובלים מישהו, נעלבים, כועסים, חייבים לי, אתה משדר את זה ומרגישים אותך מיד.

יש כאן תמונה ואני רוצה שתרגישו את החוויה. אתה עומד מול אדם אחר ואתה חסום ואתה מצליח לנצח אותו: אתה אמרת את המילה האחרונה ואין לו מה להגיד. איזה כיף, אתה מרגיש חזק לרגע. אם זה מישהו שאתה אוהב, עכשיו, כשאתה עם עצמך, אתה מרגיש חזק עם עצמך או שאתה מרגיש על הפנים.

אני בא מבית פולני שלא אומרים מחמאות אלא רק עקיצות. התיקון הראשון שקיבלתי מימימה זה הדיבור. ימימה אמרה לי: אתה יורה חיצים באנשים ולא יודע כמה זה כואב. פתאום התחלתי לשים לב לזה. לקח לי שנה לצאת מזה. הייתי אומר לאשתי מחמאה והיו מתפלקות לי בסוף שתי מילים מיותרות של עקיצה.

כמעט אין דבר בעולם ששווה לריב עליו. אני אומר 'כמעט' כדי שלא תתפסו אותי.

ניקוי בעזרת צפייה – מה קרה כאן?

שים לב למציאות – הוא אמר מילה כזו. אני לא צריך להחזיר. לראות – הוא התכוון או לא התכוון – ואם הוא אמר – אז מה? מה בעצם קורה כאן? זה ביטוי של צפייה. כשמגיעים למקום יותר קרוב לעצמנו ואתה רואה בנאדם שמתנהג לא יפה, לא חשוב באיזה פוזה, מתעורר בך רחמים ולא פוזה. אני בא לבית כנסת ורואה שני אנשים רבים בשבע בבוקר. בקולי קולות. מישהו שלישי ביקש שקט והם קפצו עליו. אני שמתי לב שאני עומד להשתתף במריבה, כבר תפסתי צד. פתאום אני שואל – מה קורה כאן? מתפלל לה' שיתעורר רחמים. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. יש בו שדים. אני מנסה להוציא אותו ולא לעצבן אותו ולשפוך לו עוד שמן.

כל דיוק מאפשר לי להתקדם איתו הלאה. ההפרות יכולות לקלקל לי את הרגע אבל אני שוכח אותו. אבל מה שאני עושה טוב הולך אותי כל הזמן. כל תיקון קטן מצטבר ונרשם בפנים. הכי קל בדברים שהם בינך לבין עצמך. שים לב. יש לך מצב רוח שמושך אותך למטה – שים לב. מה אני יכול לעשות עכשיו שישמח אותי? אפילו אם תרוויח עשר דקות של טוב הרווחת. הכח בא מיכולת השליטה והבחירה. לא המעשה בעצמו. זה ששלטתי ולא פעלתי על אוטומט זה נותן לי כח. לא צריך לקפוץ לשנות את כל העולם ולהיות טוב מכאן ואילך. זה ההתחלה של לצאת מהמחלה של הנפש לבריאות הנפש.

ישנם חלקים שאינם מוכרים מיידית

זאת אומרת, האדם לא מכיר את עצמו מספיק,

ממילא גם לא מכיר את כל חסימותיו המורכבות

לא מאפשרת קליטה מהירה של הנמצא.

כשלומד ממהר להבין – אינו לומד,

כשממתין – הוא נוכח בפני החלקים וקולט את הנמצא.

ולא רק,

כיוון שבראשית הלימוד אינו משקף כלל את כל היש הניתן בהמשך הלימוד.

ונאמר, שהחלקים הם רבים,

לא רק לנקות אלא לבנות מערכת ולהחזירה לאיזונה,

הכלים וההבנות הרבות שניתנות מאפשרים את המבנה באיזון.

אז פה כבר אנחנו הולכים צעד קדימה בעניין של הלימוד עצמו. זאת אומרת יש כל הזמן שני צדדים. יש את הניתן ויש את הנמצא. יש את הרצוי ויש את המצוי. אנחנו צריכים להתחיל להבחין מתוך מה שניתן – מה נמצא. למשל, אם היא מדברת על התנועה של החסימה – אני מגלה שיש לי מצב שבו אני כאילו מנצח ובעצם אני לא. כך, בתוך הניתן אני מגלה משהו שנמצא אצלי. היא אומרת: מה שנמצא במערכת זה לא כל כך פשוט לגלות. יש דברים ברורים: כעס וכו' שברור שזה חסימה. ויש דברים פנימיים שנסתרים מאיתנו.

-          עומסים עדינים יותר.

יכול להיות דברים כבדים – גאווה, קמצנות, שגעון לסדר – אבל בנאדם לא מכיר בזה. היה לי זוג שבאופן מפתיע הבעל משוגע לסדר ולא הבנתי עד כמה לרגע שהוא היה צריך לשלם לי. הוא הוציא לי מהתיק מעטפות והיה לו מעטפות לכל הוצאות החודש ברמה של שקל והוא דורש מאישתו גם להיות ככה. הוא חושב שזה תכונה טובה וזה הורס לו את הזוגיות ואת הבית. הילד שלו מלכלך את השולחן והוא משתגע וכועס עליו. לילד בין שנתיים זה בריא ללכלך.

אדם דואג חושב שהמציאות מדאיגה אותו: 'מפטרים אנשים ואני לא אדאג?'

לגלות את החסימות שמביאות להתנהגות טובה ואיש חסד זה יותר גבוה. הצורך לרצות ולצאת טוב או מישהו שמטבעו רחמן והוא לא יכול אחרת זה סוג של חסימה. כל מה שאתה לא יכול אחרת וזה שולט עלייך 

– זה סוג של חסימה.

זה מה שהיא רוצה להגיד כאן.

בהמשך היא מבטיחה לנו שהדברים שאנחנו עושים בונים בנו. העבודה הזו בונה בנו את עצם היכולת לצפות, את עצם היכולת להמתין. כמו שהיא אומרת – מי שלומד מהר לא יכול להמתין. מתוך הלימוד אני רוכש כלים. אם אני קורא ולא מיד מחפש מה זה אומר אלא ממתין ומראה מה מתעורר אצלי. אני צריך לקרוא ולעיין ולהתבונן מה מתעורר אצלי. תוך כדי שאני עושה את השיעורים זה מתעורר אצלי ואני רוכש את זה.

הדבר השני – להיות נוכח בפני החלקים. להיות שם ולראות את המדובר כמו מראה. אני כולי שם, אני מחפש מה טמון פה. אני נותן לדברים להגיע אלי. אחר כך בחיים אני נוכח מול סיטואציות. אני עומד וצופה ונוכח מול סיטואציה. מאיפה אני רוכש את הנוכחות? מלשבת בבית מול החלק ולנסות להבין אותו – אני רוכש משהו פנימי.

היא מרמזת במבוא על כל התהליך. המילים האחרונות: 'מאפשרים את המבנה באיזון'. מה זה המבנה? כל מה שאנחנו מדברים – הזיהוי, הצפייה, ההמתנה, עד שלאחר מכן אני לא יכול לפעול מחוץ למבנה. כל דבר אני מעביר מההרגשה להכרה, לרצון – הכל עובר על הציר של הלומד. אז המחשבה והרגש פועלים ביחד. הם נהיים מערכת ולא פועלים בנפרד. צפייה, זיהוי, יכולת הפרדה בהבנה, גם אם עוד לא בחיים.

-          לא דיברנו על הפרדה.

עצם ההנחה של 'עומס' מול 'מהות', של 'תגובות אוטומטיות' מול 'תגובות של בחירה'. עצם הצפייה והזיהוי מזהה הפרדה. הכעס מיותר לך. אתה לא אוהב אותו. אתה מזהה שאתה מכור לו. אם לא זיהית נכון אתה לא יכול לעשות הפרדה. גם לא יעזור לך להגיד לבנאדם כי אין לו את הדעת לקלוט את זה בכלל.

נמשיך---

כל חלק שנבנה מאפשר שחרור של חלק הפוך לו.

מאפשר פירוק הסתירה.

לדוגמא: דחייה, כעס בשגיאה, אכזבה,

דרך הלימוד אנו מקבלים חלק שונה והפוך לה כשמסלקים אותה.

במשפט הזה טמון המון. בעצם כל המציאות טמונה בתוך כמה מילים. הדבר הראשון – הדגש הוא על מה שבונים. לכאורה לפי מה שדיברנו צריך לריב עם העומס – זה לא נכון. צריך לבנות. לא להתעקש ולא להאבק. לדייק, הצליח לי, בניתי. בזה עיקר ההתעסקות – כל מה שאני יכול, אפילו קצת. זה הדבר הראשון שהיא מגלה כאן.

הדבר השני זה שלושת הדוגמאות שהיא נותנת – דחייה, כעס בשגיעה ואכזבה. בואו נראה מה ההפך של זה?

מה זה דחייה – אי קבלת הזולת. ההתנהגות או הפרצוף שלו לא נראה לי. מה ההפך של זה? קבלת הזולת – הוא חושב ומתנהג אחרת. אני לא דוחה אותו ומקבל את זה שיש אנשים כאלה שגם לא סובלים אותי. אני לא כליל השלמות, יש כאלה שלא אוהבים אותי, אני מקבל את זה.

מה זה כעס בשגיאה – אני כועס על עצמי. חניתי וקיבלתי דו"ח אני מכסח את עצמי. גם על אחרים הכעס הוא על עצמי. ההיפך הוא קבלה עצמית. אני לא מלאך, אני לומד.

אכזבה – מהמציאות. הבטיחו לי ככה ויצא ככה. ההיפך מזה – קבלת המציאות. מה אנחנו לומדים כאן? שיעור בקבלה.

כבר מלהבין את זה אפשר לעשות תנועה פנימית של שינוי. בזמן דחייה של מישהו לראות אם אפשר לקבל אותו, או חלק קטן, או להתקרב קצת אל עצמי ולא לרדת עלי. או לא יצא מה שרציתי אז לא להיות כמו תינוק ולהרוס הכל אלא להוציא את המיטב. זמן או חומר תנצל אותו. אל תעניש את עצמך כמו שנהגת בבית.

-          כל אחד מהרגשות הקשים אפשר לסובב אליך או אל המציאות.

הפרדתי את זה כדי לסבר את האוזן אבל אתה צודק שזה המצב.

[יש רעש של דפיקות]

ימימה הייתה אומרת כשהיו מפריעים לה בכיסוח דשא בחוץ: אפשר להקשיב כשיש רעש בחוץ. היו אומרים לה: לא, זה קשה. היא הייתה אומרת: לא הבנתם את העניין של הקשב. יש תיחום בקשב.

כל החלקים בנויים כך

שמשקליהם משתתפים במשתנה התמידי של הקיום.

כוחם של החלקים החוזרים

הוא כח החיים שנמצא בהם ממהותם.

כל חלק, דרך הלימוד הנמשך,

נמצא נושא ציר תיחום.

בלי תיחום אין ציר. ציר הוא מהות.

מה היא אומרת? יש כאן מילים שצריכים להבין. דיברנו על הקיום. היא מזכירה שוב ושוב את הכח החיים שחוזר, את המשתנה התמידי של הקיום. מה היא אומרת? כשאנחנו לומדים, לכל חלק שלומדים מעורר משהו פנימי מהמהות שלנו שנמצאת מתחת לחסימות. היא מתחילה להתעורר. זה גורם למשתנה התמידי להיות פועל. אחד הדברים היותר חשובים בלימוד זה הגילוי של כח החיים שחוזר אלייך. אם זה ברגש, אם זה בהבנה, אם זה ברצונות, חיות חדשה שמעוררת אותך לרצות טוב. זה גילוי של חלקים שחוזרים למקומם. תבינו – בפנים כולנו מלאכים, נשמות טהורות שרוצות רק טוב. כל מה שאנחנו מסוגלים לרצות לא טוב – זה קליפה. כשהפנימיות מתעוררת לחיים הטוב הוא טבעי.

ציר – מטרה מחברת ומאזנת

היא אומרת 'בלי תיחום אין ציר'. אפשר לתת לזה כל מיני הגדרות אבל ההגדרה המסייעת שציר הוא כיוון, מטרה. ציר זה גם חיבור בין שני דברים – בין הגלגל לרכב, בין הרצון והרגש וכדומה. לעניינו – כשיש לי מטרה ברורה אני יודע: זה מועיל לה וזה מזיק לה. יש לי חפץ יקר – אני שומר אותו. אם אני אשים אותו כאן הוא ינזק. זה תיחום ברור. הפנימיות שלנו צריכה להיות אותו דבר בהירה – אם זה מועיל לי. נגיד אני מגדל ילד – אני רוצה שהוא יהיה בריא וחסון ומאמין בעצמו ומלא בטחון – ברור לי שבכל פעם שאני אומר לו מילים לא טובות אני סותר את המטרה. אם אני מערער לו את הבטחון העצמי אני מזיק לו. אם הורים היו רק יודעים את זה – כבר הרבה ילדים היו ניצלים.

אדם עושה עסק – הוא מגדיר לעצמו למה? לא מספיק. הרבה עסקים מתפוצצים על אגו ועל דברים שלא קשורים לעסק. כאן זה יותר מוגדר – אני רוצה לעבוד כמה שפחות ולהרויח כמה שיותר. זה מטרה מוגדרת אבל הוא רצה X כסף. הוא הרויח את זה ב8 שעות. פתאום הוא הרויח 2X אז הוא רוצה לעבוד 16 שעות כדי להרויח 4X. אנשים לא מבינים שהכסף זה כדי לקנות זמן. לא צריך להרוג את הזמן, צריך לחיות אותו. אנשים לא יודעים מה לעשות עם הזמן שלהם אז הם עובדים קשה.

המבנה שניתן לפני ההכרה,

כדי לעורר את ההכרה לנמצא ולניתן

ולרשום בהכרה בחוזק את הנקלט באותו הזמן

– זה המפתח.

זה מפתח את הבנת הנמצא.

כל חלק שניתן פונה להכרה,

למציאת תיאום או חוסר תיאום בין הניתן לבין הנמצא במערכת.

מצב המערכת והחוזק שבה.

כל חלק משתתף באיזון.

יש לנו פה כבר עבודה. קוראים לומדים ואני אומר שלפעמים, אולי מישהו שכבר למד חושב שזה קטן עליו אבל זה עמוק מאד. זה ממש המשך למה שלמדנו בחלק המתקדם – צריך להתסכל יותר עמוק לתוך המילים ולראות שהיא מסתכלת עד הסוף בכל דבר.

היא אומרת שצריך לרשום בהכרה בחוזק את מה שנקלט – מה זה אומר? צפייה, שתהיה קבועה בהכרה. אני מתרגל לזה שזה רשום אצלי כחלק קבוע בחיים. תוך זמן קצר תראו שזה חלק טבעי. תתרגל לזה קבוע. גם על דברים רגילים. אתה מכין לך קפה – תצפה על זה. אני באמת צריך את זה או אולי מספיק לי מים. להתרגל לא לעשות אוטומטי – לראות מה אני עושה. תוך זמן קצר זה קורה.

בשורה השנייה היא אומרת – תבדוק, כל חלק שניתן: או שהוא מתאים למערכת שלך, או שלא. איך אני חושב, איך אני מרגיש, איך אני רוצה. כשהחלקים האלה עובדים מתוך מקום מאוזן – כל מה שכתוב כאן זה קל לה. אני צריך לראות איפה אני בחיים? מה אני קולט מכאן שיכול לחזק אותה? מה יכול לגרום לאחדות במערכת? איך אני גורם שהמחשבה והרגש ירצו אותו דבר – זה השלב הראשון.