סדרה חדשה מספר 11

תיקון המידות

אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בתקופה שנקראת 'ספירת העומר', זה אמור להיות 'תיקון המידות'. בגלל שכל התיקון שלנו מסתובב סביב תיקון המידות אז אני אגע בכמה נקודות.

קודם כל – מה זה המידות?

בשורש המידות הם הארות שמאירות לאדם. המילה 'הארה' ברוחני פירושה חוויה, תענוג. אז, בכללות יש שבע מידות אצל האדם שבהם הוא מקבל את כל הרגשות והחיות שלו.

הראשונה זו החסד, כולם יודעים חסד, מי לא רוצה שיעשו איתו חסד?! חסד זה אהבה. אז, אפשר מהמידה הזאת ללמוד את שני הצדדים של המידה: יש מי שבמידת החסד פועל בכיוונים אגואיסטיים, מנצל אנשים ומחפש את התענוג שלו כל הזמן. יש מי שבמידת החסד הוא משפיע לאחרים. התיקון של מידת החסד זה להיות משפיע, לא לוקח. מתוך ההשפעה יש הרבה קבלה.

המידה השנייה זה גבורה – לנצח את האנשים, להגיד את המילה האחרונה וכו'. הצד הרוחני של הגבורה שבה מאיר האור הזה זה ההתגברות על נטיות לא טובות, על כעסים, על תאוות.

המידה השלישית היא ממזגת בין שניהם – זה נקרא 'תפארת' או רחמים. מי שמחזיק במידה הזו אז יש במה 'להתפאר'. זה 'תפארת לו מן האדם ותפארת לו מן הבורא'. מה זה 'מידת הרחמים'? זה המיזוג של החסד והגבורה למידה נכונה. בחסד ההשפעה היא אינסופית, בגבורה הצמצום הוא חזק, ברחמים הנתינה היא לפי הכלים של המקבל, לא לפי החשק שלי לתת. רוב המקומות שבהם אדם עושה חסד זה מפני שהנטייה שלו היא כזו והלב שלו מתעורר והוא מרגיע את הנתינה שלו אבל הוא לא בדיוק מבין מה המידה שהשני צריך – כמה, למה, למי, ועד כמה. רחמים קשור למקבל. יתר המידות זו השתלשלות של המידות האלה –

יש נצח שמשתלשל מהחסד. התמדה, נצחון על הזמן.

יש את מידת ההוד שהיא לדעת להודות – גם על הטוב וגם על הרע – שזה צריך התגברות גדולה.

יש את מידת היסוד שזה בעצם – על איזה יסוד החיים שלך בנויים? מה המקור של התענוג שלך באמת? הגדרתם את זה פעם? זה כל כך יקר לדעת את זה. ממה אתה רוצה לקבל את התענוג והחיות שלך, מלקנות שווארמה מזדמנת, מלקנות משהו? ממה אתה רוצה לקבל את התענוג? זה מכוון כנגד היסוד של הגבר. ממה אתה מקבל את התענוגות הכי גדולים? אם היסוד שלך קשור רק לגשמיות זה כבר לא משנה לי ממה. זה הכל אותו דבר.

הבחירה הראשונה

כשאנחנו עוסקים בלימוד ותיקון המידות – במה אנחנו עוסקים? אנחנו נמצאים בסיטואציה בחיים שעד היום היינו מגיבים עליה בלי לחשוב הרבה. זה יצא מולי, אני עשיתי ככה וזה יצא ככה. ברגע שאדם מתחיל לעצור ולא להגיב ולבחור תגובה – הוא כבר מתחיל לעבוד על המידות שלו. הם לא מתרחשות לו בלי הרגש. התחלה של עבודת המידות היא יכולת הבחירה שלנו. כל עוד שלאדם אין בחירה – אין שום סיכוי שהוא יעשה משהו במידות. קודם כל צריך להכיר עד כמה אין לנו בחירה. אדם חי באשליה שהוא לא בעל בחירה. מי שיושב כאן כמה שבועות יודע שאתה לא בוחר, המציאות מחייבת אותך לבחור. קמת בבוקר ושרטו לך את האוטו – אתה יכול לבחור לא להתעצבן? אין לך שום שליטה על זה. ילד טיפש עם מסמר קובע לך איך תרגיש כל היום. כי זה באמת מה שאתה רוצה. אתה רוצה לכעוס כל היום כי יש שריטה בפח.

-         אם זה פח חדש אז כן...

תסתכל על הדברים כפי שהם. זה כולה פח. אני בכוונה אומר את זה כי אני יודע כמה זה יקר לאנשים.

זה לא רק שאין לנו בחירה אלא שאנחנו בוחרים מראש את התגובות שלנו. אם מישהו קורא לי חמור אני עונה לו כמו חמור. זה כי בחרתי באופן כללי שאלי לא ידברו ככה. אני בחרתי מראש – זה לא נקרא בחירה. בשביל שאני יוכל לעשות קצת יותר טוב ממה שאני רגיל, גם במקום שקצת הרגיזו אותי להמשיך להיות בסדר. אני צריך שני דברים: להרחיב את מידת החסד ולחזק את מידת הגבורה.

זה תיקון המידות וזה מה שקורה לנו בספירת העומר. כל יום ומשהו נוסף מתגלה לנו. אומרים שבספירת העומר אומרים שזה תהליך של זיכוך המידות. מה אתה עושה כשאתה סופר בספירה? לא צריך לדאוג. זה קורה. אם אדם פתוח למה שקורה לו, הוא מגלה בתוכו כל יום דברים שהוא לא גילה עד היום והם באים לתקן אותו. העיקר הוא להיות בקשר עם מה שאתם לומדים כל השבוע. לחזור על הלימוד ולראות מה הוא מלמד אותך. מה שאני מסביר זה יופי אבל תראו מה הבנתם בבית. אתם תראו שמהר מאד בזה הכל תלוי.

דחייה והתקרבות

בכל תנועה יש התקרבות ודחייה. אני הולך לחתונה עם התקרבות למי שאני רוצה לפגוש ודחייה ממי שאני לא רוצה. צריך פשוט להכיר את התנועות הפנימיות האלה. מה זה אומר 'להכיר'? איך אני מרגיש בהתקרבות או בדחייה.

עכשיו היא מדברת על 'התקרבות אל הלימוד'. כל מה שאני מצליח ליישם כלפי הלימוד אצליח ליישם כלפי בני אדם. זו אותה תנועה פנימית. היא אומרת

איך מתקרבים לחלקים? – דרך צפייה

החלקים זה מה שאנחנו לומדים. איך אני מתקרב אליו? דרך צפייה.

מה זה צפייה? אני לא מנסה להבין, אני קורא אותו שוב ומנס להבין מה הוא מלמד אותי עלי. זה כמו להסתכל במראה. מה זה מלמד אותי על מה שקורה אצלי.

למשל, אם דיברנו על מחשבה טובה ומחשבה לא טובה – אז אני עכשיו צופה על המחשבות שלי. אני צופה על מחשבה טובה וצופה על מחשבה לא טובה. עד עכשיו אני רק חשבתי ועכשיו אני צופה מלמעלה על הדברים. זה מקום בהכרה שקיים ואנחנו מעוררים אותו דרך הצפייה על החלקים האלה. ברגע שאני מוצא נקודות שמעוררות מבפנים ומגלות לי את עצמי אז צפיתי וגיליתי.

כל חלק שאנחנו לומדים אמור לעורר את ההכרה. זאת אומרת, הצפייה הזאת והמפגש שלך עם המציאות דרך ההסתכלות החדשה – אתה פתאום מכיר את המציאות אחרת. זאת אומרת זה מעורר אותך לצאת מתפיסת המציאות המקובעת לתפיסה מתחדשת כל הזמן. בדברים מאד פשוטים – בנאדם חי עם אשה עשרים שנה ורואה כל הזמן אותו דבר. זה לא נכון, היא כל יום משהו אחר. תשים לב שכל יום היא משתנה. זה לא נכון, זה כל פעם בנאדם חדש. גם אתה בנאדם חדש. אל תחשוב – עוד פעם היא כועסת. אם אדם מתרגל לזה הוא פוגש כל פעם אנשים חדשים. זה לא פוסק, זה נקרא לעורר את ההכרה.

אם אתם מודעים לכך שאתם נמצאים במבוך – ההכרה מתעוררת.

ההתעוררות ההכרתית אומרת – 'שים לב לאיך אתה חי?'

אני אשאל את זה באופן אישי: כמה זמן במשך יממה אתם ממש מבסוטים? האם זה בא כל יום או רק בכמה ימים?

-          גם כשאתה שם אתה מתבעס שזה יגמר

הבן שלי כשהייתי קונה לו ארטיק הוא מראש היה עצוב. סוכרייה אפשר לאכול הרבה זמן וארטיק נגמר מהר. השאלה היא למה? החיים שלנו כל כך גרועים? עכשיו, הרגע הזה, למה אתם לא שמחים? הסיבה היא שלא התרגלנו לחיים של שמחה. רגשי אשמה של אלפיים שנות גלות לא מרפים מאיתנו. הייתי חוזר הבייתה שמח מכדורגל וכולם היינו מורידים אותי – עשית שיעורים? לך תוריד את הזבל – במקום לדעת ששמחה זה הדבר החשוב בעולם. שמחה זה דבר שגדל איתך, זה תוצאה של איכות חיים ללא עומס. אי אפשר להנות משמחה ופשטות ממה שיש לך? בכל רגע נתון אין סיבה שלא תהיה מבסוט. פה ושם יש תקלות, אבל רוב הזמן זה לא. אם אתה בעבודה או בבית או באוטו – הכל בסדר. פקק לא פקק – מה זה משנה? זה רגש לקיום והתעוררות לקיום.

עכשיו היא אומרת

ברגע שנוצר קשר בינך ובין הלימוד,

אתה לומד את החלק והוא מלמד אותך על עצמך

הוא מלמד אותך על מה שאתה מחסיר מעצמך

למשל כל מה שדיברתי עכשיו על לשים לב לקיום אתה שעות מבזבז את החיים מבלי לשים לב לקיום שלך. עכשיו זה ברור שאדם חי בחסרון הוא לא חי באיזון. חסרון מוציא מאיזון. זה דבר ידוע אצל ילדים קטנים שאם הוא מנגס אז או שהוא רעב או שהוא עייף. יש לו חסרון אמיתי וזה מביא אי שקט.

-          או שהוא צריך תשומת לב

זו המצאה של ההורים. ילד מרגיש אותך כל הזמן, אם הלב שלך איתו כל הזמן – הוא רגוע. המציאות של ההורים זה שהם כל כך עסוקים זה שהם פונים לילד רק כשהוא תובע את זה או כשהוא עושה משהו לא בסדר. לא מגלים לו אהבה באופן רציף וקבוע במשך היום. לגשת אליו סתם ולחבק אותו, כשהוא קם בבוקר לומר 'איזה כיף שאני אבא שלך'. החסרון הוא הולך וגדל והוא לשני הצדדים, לא רק לילד, כי זה האמצעי שלנו לפתח את הלב ולהגדיל אותו. מה יותר קל מילד? הוא אף פעם לא יבגוד בך ולא יאכזב אותך. תן לו, תרגיש בטוח, זה הבנק הכי טוב, 'בנק אהבה'. אני סבא, אני רואה את הילדים ואני רואה עליהם כמה נעים להם שאני אומר להם שאני אוהב אותם.

נקרא הלאה:

כדי להבין נבדוק חלק בהפרדה.

כשיש מרכיב מעומס נמצא בהפרדה.

דחייה שנמצאת עם שרשרת התוצאות שהיא גורמת. ואז יש הפרזה והפרת האיזון של אותו חלק.

אם הלב שלי פגוע – נפרדתי מהטוב לב. אני לא פועל מהלב שלי, הוא סגור, הוא רק דוחה ולא מקרב. יש לזה שרשרת של תוצאות לדחייה הזאת – אני נהיה כועס, עצוב, במצב לא נעים בין אנשים.

הפרזה יכולה להתבטא גם בהגזמה, ביהירות,

יכולה להתבטא גם בהפחתה והצטמקות, והיסוס.

בכל המקרים ההפרה פרצה את האיזון של החלק, מקומו והשתייכותו.

כדאי להבין קודם כל כדי שזה יהיה יותר ברור מה זה 'המקום של כל חלק'. יש לנו לב ולכל אחד יש בלב חלק טוב וחלק די מעפן. בכל אחד בעצם יודע שהוא נמצא במקום שלב טוב אז הוא מרגיש נכון, שזה הוא ושזה אמיתי. כשהוא נמצא במקום של לב אכזרי או נוקם – הוא לא מרגיש נעים עם זה. נכון או לא? יש אנשים שעברו לצד הרע אבל במהות הלב רוצה רק טוב. כשאני יוצא מהלב הזה זה נקרא שפרצתי את הלב הזה, שיצאתי ממקומו. זה יכול להתבטא בשני צדדים. או שאני מתנפח – הגזמה, יהירות, עושה מעניין קטן עניין גדול, מחשיב את עצמי יותר ממה שאני, לא מחשיב את השני, מוריד אותו. זה צד אחד של הלב. הצד השני הוא הפוך – מקטין את עצמי, לא אומר את מה שיש לי לומר, בשני הצדדים הלב לא במקומו. בשני המצבים הלב לא במקומו. יש ישרות לב, כשהלב במקומו – אני אומר מה שאני רוצה והוא שומע מה שאני רוצה. לאט לאט תתקרבו לדבר הזה. כל הרעיון של החלק הזה הוא לא פילוסופי, אלא לתת לנו לחוות את שני הצדדים. את הצד של הלב האוהב, המתקרב ואת הצד ההפוך. אנחנו לבד נגלה מה שייך לנו ומה לא.

אותו דבר ביחס למחשבה, יש מחשבות שהם טובות, של יצירתיות, של לימוד של עשייה טובה. יש מחשבות רעות של בזבוז זמן. רוב הזמן אנחנו בשניות.

קודם כל החוויה של איך זה בהתקרבות ואיך זה בדחייה, להרגיש את זה ולחוות את זה – תנסו. יש לכם שבוע עד שתראו אותי ותביאו רשמים מזה – זה צפייה. אתה כבר יושב מלמעלה וצופה על החיים שלך.

המחשבה המתוחמת נושאת ציר.

היא יכולה להיות מתומצת, קולטת, קלה ועניינית,

ובהפרזתה התנגשות.

מה זה המושג 'ציר'?

כשאתה בא לפגישה ואתה יודע מה אתה רוצה להשיג אז המחשבה שלך ממוקדת ואתה מגיע לעניין. אם אתה לא ממוקד אז המחשבה מתפזרת למה אני אגיד ומה הוא יגיד. תחשבו – מה הציר שממקד תמיד את המחשבה? תחשבו על זה.

כאשר יש תיחום המקום שומר על סדר ואיזון,

אולם, אם נוציא חלק ממקומו ומתיחומו – אין השתייכות למקום ולזמן,

ואז, גם המחשבה לא מדייקת בזמן,

היא לא נוכחת ולא על מקומה, היא מפריזה, יש מאבק, יש חסימה

אפשר שגם המילים לא נאמרות בזמן,

ברגע שהמחשבה לא נחה על מקומה, היא בהפרזתה מתנגשת עם הלב

ונוצר מאבק

ואז, גם הלב אינו על מקומו

הנתינה אינה על דיוקה, הנתינה אינה בזמנה

ואז אין הימנעות מדיבורים מיותרים, מהשהיות מיותרות ודחיות בזמן בעשייה,

אי דיוק גם מפר את הדיבור

במקום כן – אומרים לא, ולהיפך,

ולפעמים, קיים גם בלבול ומאבק בין כן ללא, היסוס וקושי להחליט.

שוב, אנחנו לומדים – לראות ממה שכתוב כאן מה זה מגלה לי עלי. עכשיו קראנו חלק בעניין המחשבה. מכירים את המחשבה שמפריזה, את המאבק הפנימי? מגלה לכם משהו? מה מוסיף לנו כאן? שמגלה שהמאבק הוא בדרך כלל בין המחשבה לרגש, אבל הוא לא מודע לנו, לפעמים המחשבה מדברת בשם הרגש ולפעמים בשם ההיגיון. אם פונים ללב באמת ומקשיבים לו – אז נהיה חיבור שמביא לפשרה ולפעולה נכונה. בדרך כלל התוצאה של המחשבה הפנימית הזו היא כעס, אני כועס על מי שמביא אותי למקום הזה. לא ברור למה. המצב הזה מעורר כעס ואני צריך להוציא את זה על מישהו. אני צריך לצאת לעבודה ואשתי עכשיו בדיוק נזכרה שהיא צריכה משהו. אסור לי לאחר אומר הראש והלב כבר רוצה לתת. יש כעס. אם תקשיב ללב ותראה שהוא רוצה לצאת אליה ולתת לה. אם תקשיבו ללב הוא גם יתן לכם עצה. בכל פעם שיש כעס תשאל את הלב שלך – למה אתה כועס? הוא יגיד לך את הסיבות. אותו דבר כשאתה דואג ואותו דבר כשאתה עצוב.