שיעור #3 04/01/15

איך לא לחזור בתשובה:

לקחתי טרמפ תלמיד שלי מלפני חמש עשרה שנה והתעורר לחזור בתשובה. הוא לא יודע איך לחזור בתשובה. הוא חזר לקיבוץ וצועק על חברים שלו: רשעים. אמרתי לו: אם אני הייתי כמוך לא היית כאן. כשפגשתי אותך היית יותר רשע מהם. אני הסתכלתי על הטוב שלך ועל הטהור שלך. אתה לא יכול לעשות אותו דבר?! כל מי שחי על 'נגד' טועה בשקר. 'נגד' זה שקר. ככה גם בכל המפלגות עכשיו. צריך להבין יסוד מאד עמוק במציאות: הרע, לא צריך להלחם בו. הוא מכלה את עצמו. בגשמיות תוכלו לראות את זה בעולם הערבי – כל המחבלים פועלים אחד נגד השני. כולם פועלים אחד נגד השני. לא צריך להלחם עם הרע, צריך לחזק את הטוב. כמו שהרב קוק הה אומר: במקום שיש רעש תביא שקט. במקום שיש מלחמה תביא שלום.

הסודות של הפירות

אנחנו אחרי טו בשבט, יש בפירות עניין רוחני. יש פירות שלא אוכלים את הקליפה ולא את הגרעין. יש פירות שאוכלים את הפרי עם הקליפה ויש שאוכלים גם את הגרעין. כל אחד מהם הוא עניין רוחני אחר. בכללות התברכנו בארץ ישראל בשבע מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, זית, תמר, תאנה ורימון. אילו 'פירות ארץ ישראל'. בוודאי מה שקשור ל'פירות ארץ ישראל' קשור גם ל'עם ישראל'. הארץ הזו והעם הזה הם דבר אחד. יש מקומות שבהם ארץ ישראל נקראת 'שדה התפוחים הקדוש' – 'חקל תפוחין קדישין'. התפוחים זה נשמות עם ישראל וזה הפירות של ארץ ישראל. נקח מכאן לכבוד היום: לכל פרי יש פסוק שמלמד אותנו שעם ישראל משול לו.

מכל פרי לומדים משהו על האדם, כי האדם עץ השדה.

להתכלל בחיטה

לחיטה – בטנך ערמת חיטים – מה לומדים מהחיטה? החיטה כשהיא לבד היא לא משהו. אנחנו לא כוססים חיטה, אבל כשמצרפים אותה יחד וטוחנים אותה היא מאכל בסיסי. לומדים ממנה לשבר את האגו, להוריד את קשיות הלב, ודבר שני – להיות נכלל בכלל ישראל.

דבר נוסף שלומדים זה את השותפות של האדם עם הבורא בבריאה. כי, אני עושה תיקון למה שהוא עשה. היה אפיקורס אחד שהיה מקשה על רבי עקיבא: מעשיו של מי נאים יותר, של הבורא או של האדם? הכוונה הייתה לעקוץ על המילה. רבי עקיבא הביא לפניו חיטים וגלוסקאות – עוגות – ושאל: מה יותר טוב לך? האדם לוקח את הבריאה ומרים אותה. אני מרים את החומר במעשי ובברכותי.

בזמן אכילת החיטה יתפלל האדם לרכך את ליבו ולכלול את עצמו בחבורתו ובעם ישראל. קודם כל בקרובים אליו – משפחה, חברים, זה 'חבורתו', וגם להיות יותר אכפתי למה שקורה בעם ישראל. אם הוא לא יכול לעזור לפחות שיתפלל, שיעשה משהו, שירגיש חלק.

לפני כל מצווה אומרים שמקיימים את המצווה 'בשם כל ישראל'. להגיד זה לא בעיה, כל מה שצריך זה להוסיף לדיבור מחשבה והרגשה. אני יכול לתאר את עצמי כאחד מישראל שעושה את המצווה ואז מתעורר רגש קל וזה כבר מספיק. אפשר לעשות את זה בכל עשייה טובה – 'בשם כל ישראל'. פעם ראה יהודי צדיק את רבי זושא מניח תפילין בצהרים ונזף בו: מה אתה עושה? עד עכשיו לא התפללת? רבי זושא שאל: ואתה התפללת? הוא ענה: התפללתי ולמדתי. ענה רבי זושא: אם התפללת 'בשם כל ישראל' אז גם אני התפללתי ואם לא – אין לזה ערך.

תינוק לא יודע לדבר עד שהוא אוכל דגן, אז נכנסים לו כ"ב אותיות למערכת. אי אפשר ללמד תינוק לדבר. הוא יודע את זה לבד. אני מדבר עם הנכדים שלי מגיל חצי שנה והם מבינים אותי. פתאום יום אחד הם מתחילים לדבר.

התמימות של השעורה

שעורה זה כמו חיטה, אבל היא נקראת 'מאכל בהמה'. אנשים לא אוכלים את זה כי זה עני. בספירת העומר מקריבים דווקא שעורים. הבהמה שלי עוד במקום. יש בי חלק שכולו גוף, שרוצה רק רצונות של גוף, לכל אחד יש את זה קבוע. זמן ניכר מהמחשבות שלי אני מקדיש לאוכל – מה אני אוכל ואיך. הבהמה מבלבלת את המח כל הזמן. הצד הרוחני שבבהמה זה התמימות. את זה לומדים מהשעורה – פשטות ותמימות. הבהמה עושה את חלקה בבריאה בלי התחכמות. אוכלת עשב ונותנת חלב בלי מחשבה יתרה. דוד המלך, שהייתה לו השגה של רוח הקודש אמר שהוא 'בהמות הייתי עמך'. בחיי היום יום זה אומר לא להתנגד למה שאני עושה. זה דבר עמוק. אם נגיד עכשיו אני מדבר ונותן נאום של שעתיים, מזיז ידיים וכו' בלי להתעייף. אם אעשה את אותם הדברים בלי לנאום, להזיז ידיים בבית זה יהיה קשה מאד. אם הנפש מתנגדת הכל נהיה קשה מאד. אם הנפש לא רק לא מתנגדת אלא אוהבת היא מעיפה את הכל. אם אתה מתנגד לעבודה או רואה שלאחרים יש עבודה יותר קלה ורווחית זה נהיה כבד. יש המון דברים בעולם שאתה צריך ביום יום לעשות. אם הוא היה בורא את העולם הוא היה יכול לנסח חוקים אחרים. במציאות היא שלאדם שנברא יש חוקיות ואם אתה לא מתנגד לחובות שלך – הכל נהיה יותר קל. אם צריך לעשות – אני עשה. לי זה קל, אני תמיד מקשר את זה למצווה שאני צריך לעשות. אשתי רוצה שאקח אותה לקניות ב'ביג' וזה מאיים עלי. אני חושב על השורש של זה במצווה – לקיים את כתובתה – ועושה את זה בקלות. להפוך את ה'אני צריך' ל'אני רוצה'. זה יקל עליכם מאד.

שמחת הלב של הגפן

הגפן – עניין של שמחת הלב. אדם צריך לאכול ענבים ולשתות יין לזכות לשמחה בלבבו ולקרוב דעת בינו לבין חבריו וכן לזכות לסתרי תורה. נכנס יין ויצא סוד. אם אדם שותה יין הוא מאבד את ההכרה וזוכה לחכמה. כשאדם לא בהכרה יורד לו השגות. בפורים שמתקרב אלינו, האדם כמעט איננו.

למדנו להיות נוכח בסיטואציה. לא להיות מבולבל בסיטואציה, להיות נוכח. אבל אחרי המבחן של הסיטואציה זה בורח. להיות נוכח זה בכל תנועה.

הארה חזקה של הזית והתמר

הזית יוצא מן הכלל – זה הפרי היחידי שלא משמש רק למאכל, אלא גם למאור וגם לסיכה על הגוף. המלומדים אומרים שמה שאוכלים נקרא אור פנימי ומה שמושחים את הגוף זה אור מקיף ומה שמאיר גבוה משניהם. יש כאן אכילה, סיכה ואור.

משותף לכל זה גם התמר, שהפרי שלו קדוש – כלומר אומרים עליו ברכה – וגם הענף שלו קדוש. מהצמיחה הישרה שלו, הלולב, מקיימים מצווה. לאכול תמר זה להיות תם וישר ולקדש את הענפים ולא רק את הפירות. את המעשים היום יומיים – את המשא ומתן, את המפגש עם אנשים, לא רק הלימוד תורה והמצוות

האור והמצוות

המשותף לכולם זה ההתכללות בכלל ישראל. רימון ותאנה הם אינדבדואליים. תאנה זה כלי שאוכלים אותה כפי שהיא. זה מראה על איזשהי שלמות. הנשמה האישית של כל אחד. בזמן אכילת התאנה יתפלל האדם לגלות את האור המיוחד שלו, את קדושת הנשמה שלו. יש חיבור של כלל ישראל עם בורא עולם ויש חיבור אישי של כל אחד ואחד.

על צפייה והמתנה

-          לצפות במתרחש, במה שקורה באמת, לא במה שאני חושב או מרגיש. לעצור, להיות בשקט ורק לראות.

תפסת את הנקודה החשובה. הצפייה חייבת לבוא עם המתנה. אם אתה ממהר מדי אז האוטומט קופץ. צריך לעצור את זה לזמן המתנה. אפשר להגיב עוד עשרים שניות או דקה. הבנאדם שממול לא מתאדה והוא רק מעריך את זה שאתה מגיב לו מתוך מחשבה.

דיברנו על המבנה:

א.      צפייה

ב.      זיהוי

ג.       המתנה

קודם כל אני יוצא מעצמי ומה זה עושה לי. רואה מה באמת עובר על השני ומה שייך לי ולא שייך לי ואז אני יכול לבחור. המבנה הזה זה לא משהו שאני צריך לעשות אותו. מעצם זה שאתה צופה אתה יכול לראות איך זה מתוקן.

לפעמים יש לב סגור, כעס, התנגדות. לפעמים קשב והבנה. יש בך גם את זה וגם את זה. אתה צריך לבחור – מתוך הלימוד – מה יותר טוב לך. מה שהיא מגלה לנו בסוף זה שהתנועה הזו לאט לאט מביאה לאיזון.

מה זה איזון?

מה זה איזון? אומרים מילה וחושבים שמבינים. איזון גלגלים, איזון משקל. מה זה איזון בנפש?

-          חיבור בין הלב למח.

שיש הסכמת הלב בין למח.

-          אני עושה דיון בין המח ללב כאילו הם שני דיינים ואני מכריע בינהם.

עצם הקישור ביניהם זה שיח מחבר. תלמיד שלי מספר שהוא רתח על הבן שלו שבגללו הם אחרו את ההסעה. בדרך לעבודה הוא שאל: ליבי, למה אתה כועס? הוא ענה – אני כועס עלייך שלא קמת מוקדם ואתה מוציא את הזעם שלך על הילד. ברגע שהבנתי את זה נרגעתי. למחרת הקדמתי את השעון המעורר.

הנבטה ועיבור בתהליכים רוחניים

למעשה,

התוצאה של הבנה הכרתית נקראת 'הנבטה',

אשר בונה הבנה הולכת ומתבהרת,

ואתה הולך ומתחזק ומוסיף לכוחך,

אז נותן למערכת לפעול בחוקיותה הטבעית.

אני קורא דברים ומסביר אבל בחיים לא מתיישמת ההבנה הזו כמתקיימת. היא אומרת – לא צריך להלחץ מזה. כל הבנה הכרתית זה הנבטה. זה התחלה של משהו. לוקח זמן בין ההבנה בראש להבנת הלב. הזמן הזה נקרא 'הנבטה', או 'עיבור' או 'זריעה'. יש להם כל מיני שמות בעולם הרוחני. כשהמחשבה הולכת ומתבארת הכוונה שיש יותר ויותר הסכמה בלב להבנה, וזה בעצמו התחזקות. ככל שהלב יותר מסכים אז יש יותר התחזקות, יותר רצון, יותר כח ליישם. זה הולך וגודל ככה וככה. עכשיו היא אומרת:

ברור כי רצון שלנו מהחיים זה להשיג מטרה זו או אחרת.

לפני זה היא אמרה 'נותן למערכת לפעול לפי חוקיותה הטבעית'. החוקיות היא שאדם רוצה שיהיה לו טוב. כל מה שאדם רוצה זה שיהיה לו טוב. אדם טוב לו גם במצבים מעפנים של דאגה וכעס והוא שכח מה זה הטוב האמיתי. המערכת המהותית שואפת לטוב האמיתי – נתינה, עשייה טובה, אהבה, לחיבור וחיבוק, משהו חי וזורם.

נסעתי היום עם חבר שלמד אצלי לפני עשרים שנה ואמר לי יש לי משפט שלך שכתוב לי ביומן כל שבוע 'דיוק אמיתי זה להפוך זמן מת לזמן חי'.

כדי לחזוק לחוקיות הטבעית צריך להחזיר את המטרה. אז הרצון נכנס לעבודה.

מטרות יישומיות

-          דיברת על זה שזה מה שמאחד את המערכת.

כן. גם בלימוד. אני שמתי לי מטרה – לא לצעוק ולא להעליב ולא לדבר מילים שליליות במשפחה. זה עשה לי תיקון בהמון מקומות. תקח דבר אחד ותגיד – זה חשוב לי, אני רוצה לנקות אותה. לכל אחד, אם המטרה ברורה, הכל מתוקן. המטרה השנייה – להיות חבר של האשה והילדים. שהם יהיו החברים הכי טובים שלי. ראיתי דבר פלא – אם אני יושב באיזשהו מקום ואשתי מתקשרת אני מתבעס: היא בטח צריכה משהו ואז היא אומרת שהיא צריכה משהו ואני צריך להפסיק את מה שאני עושה. שמתי לב שאם חבר מתקשר באיזה חור אני רץ אליו. הבנתי שאני רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. אמרתי לעצמי – אני מחכה שהיא תתקשר ואעזור לה. אני כל היום מחכה לזה. אמרתי לה – תכתבי לי בסוף היום על דף, כי אני הולך לישון ראשון. בבוקר אחרי התפילה אני דבר ראשון הולך לעשות את מה שרצית. נתתי לכם טיפים לכמה מטרות שאפשר לקבוע בחיים. תבחרו את שלכם, פשוט תגדירו לכם מטרה.

מבחינת הלימוד יש צורך להשיג

כדי להבין עוד,

לייעל עוד.

התיקון – פונה לא רק להתפתחות

אלא גם לתגי הנפש והרגש השונים.

ידוע שאצל ימימה יש דברים שהם ברובד אחד של הבנה, פשט. כולם מבינים שאם אין תיאום במערכת צריך לעשות תיאום. אבל יש בעומק עוד הבנה ועוד הבנה ועוד עד הסוד. היא אמרה שיש ארבע רבדים בלימוד.

מה זה תגים?

יש לנו – טעמים, נקודות, אותיות ותגים. את האותיות כולם מכירים. האות נקרא 'כלי' והוא מכיל את ה'אור'. הניקוד הוא תנועה, הוא גורם לאות לנוע. אות בלי ניקוד לא זזה. כל ניקוד נותן בה רגש ותנועה. הטעמים שמעל או מתחת לאותיות זה המנגינה, זה החיות, זה האור שלה. בניגון שונה יש משמעות שונה. בניגון שטיפה משתנה כל העסק משתנה. תלמדו את זה  - אם אתם רוצים להשיג משהו מבנאדם אל תבואו בניגון של טענה אלא של בקשה. בנוסף לזה יש תגים – מה זה התגים? יש לנו 'טעמים, נקודות, אותיות' – מה התגים נותנות? על פי השתלשלות העולמות כשהאור מגיע לכלי הוא פוגש איזשהי רשימה מתענוג שהיה קודם. ככה אנחנו בנויים כבני אדם – כל חוויה משאירה רשימה. אכלתי במסעדה יוצאת מן הכלל – נהנתי. אם אוכל במקום אחר – אני משווה את זה עם זה. אם זה קצת פחות טוב – מיד אני מרגיש את החסר. כשהאור ירד בפעם הראשונה הורגש כל האור. כשהוא הסתלק וחזר הוא פגש את הרשימה שהייתה קודם. היא מכירה את האור שהיה קודם אבל מוותרת בשביל המציאות הנוכחית. התגים עולים למעלה, זה הצד הגבוה של הנשמה שהייתה בפני עצמה לפני העולם. התגים הם גבוהים מאד.

-          איפה זה בעבודה?

זה ברגישות. כיסופים למקום של הטוב שבך. התגים האלה מאירים לנו לפנימיות הלב. זה בא לפתוח לנו את ההתבוננות לשם. היכולת שלי להרגיש צער ושמחה של מישהו אחר. זה מעל הגוף ולא מתחת הגוף.

-          איך אתה שם? זה להיות נוכח ולהיות בהווה?

כן, אבל זה לימוד שלם. אנחנו בהתחלה. אני יכול לומר מניסיון שמגיעים.

להפעיל את מה שרוצים להעביר פירושו –

הכרה אישית פעילה,

עד שרצונו ההכרתי  להתפתחותו

לא רק בעבודה,

אלא להתפתחות פנימית,

ניקוי המערכת,

החוסן כדי לא להשתנות

לפני כל משתנה לפנייך.

להבין אותם במשתנה שלהם

מבלי שאתה מתנדנד.

לומדים על הנוכחות המבצעת

ללא מאבק.

הנוכחות המבצעת

מאפשרת את הדיוק וההעמקה.

למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש

ולמצוא עוד,

מבלי לערבב נפש ורגש מילדות,

שמחסירים מהיכולת.

חוסר ערבוב בין נפש ורגש מהילדות

מאפשר את הקשר המהותי

עם העשייה היום יומית.

הלומד הוא הבונה והמשחרר.

מה היא אומרת לנו. יש כאן עניין של התפתחות פנימית שתלוי ברצון שלנו. צריך שיהיה רצון הכרתי להפתחות. מה זה רצון הכרתי להתפתחות?

-          שזה נקי מעומס.

זה שאני מכיר את הפגמים שלי. אני מכיר את זה. זה לא משהו ערטילאי. אני לא רוצה לכעוס על הילדים שלי ולא על אשתי. זה לא תיאוריה. אני מכיר בזה. הרצון להפטר מזה הוא 'הרצון ההכרתי לתיקון ולהתפתחות'.

-          זה קשור למה שאמרת קודם על יעד ברור, וגם לזיהוי של שורש עומס.

נכון אבל עוד לפני השורש. גם הסימפטומים חשובים.

לא משתנה לפני כל משתנה

היא נותנת לנו נקודות התבוננות. למשל: 'החוסן שלא להשתנות לפני כל משתנה לפנייך'. רוב בני אדם משתנים ממפגש למפגש. מהאשה לעבודה. מישהו עם פרצוף זועף – אני לא צריך להיגרר לזה. אני אוהב את האדם הזה קודם וגם אחרי שהוא מתנהג כמו טמבל. אני לא מתערבב איתו. זה לא קשור אלי באופן ישיר. זה משהו שעובר עליו. זה בחינה – אם אתה מצליח לעמוד שם מבלי להשתנות, להבין מה עובר עליו מבלי להשתנות.

זה כל כך אלמנטרי בזוגיות אבל לא יודע למה לקח לי הרבה זמן להבין שפעם בחודש אשתך תהיה עצבנית ותדע להתייחס לזה בסבלנות. עד אז אני נהייתי עצבני עליה – מה את צועקת ומה את רוצה.

זוהי נוכחת שמבצעת ללא מאבק. ממנה אתה יכול להתחיל את התנועה של הדיוק. יש לנו כמה דקות לדבר בקצרה על הדיוק.

דיוק הוא עניין יחסי. היא אומרת לנו כאן: מהו הדיוק? למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש. זאת אומרת – בכל הסיטואציות שאני מזהה שאני פועל כמו אוטומט מהעומס אני צריך לזהות, להמתין, לחפש רגש טוב ולמצוא את התשובה מתוך המקום הזה. לפעול משם. אם מישהו כועס עלייך לחפש את הנקודות שבהם הוא טוב ונחמד ולפעול משם. הרי באמת, רוב האנשים שאנחנו בקשר איתם עושים לנו טוב. אחרת לא היינו איתם. פה ושם קורה שלמישהו מתפלק משהו לא לעניין. אני שם את זה בפרופורציה. אני מתייחס אל המכלול. סך הכל אנחנו חברים ואוהבים. אני מבין כמה הוא מצטער על הטעות – אני מוצא את הרגש ומגיב אחרת. לא הרגש של הילד הטוב והמקופח אלא הרגש הטוב והנותן.

-          מה זה הנפש?

זה ההארד דיסק. מה שרשום כל השריטות. אתה צריך לעצור ולהגיב לא משם. אם טון מסויים היה משפיל אותי בבית ועכשיו אני שומע את זה עכשיו אני רוצה לצעוק. התגובה היא לא למחות אלא לראות מה עובר עליו, לראות שהוא לא אבא שלי ומה הוא רוצה לעשות לי. להתייחס לעניין ולא למה זה בא לעשות לי. בעזרת השם תעשו ותצליחו ושיהיה לכולם שבת שלום.