שיעור מספר #4 11-02-15

חיבור מתוך לחץ

יש מקום בתוכינו שבו כל החלקים מחוברים, בעיקר במצבי לחץ, אנחנו רוצים שיהיה קשר תמידי.

מה זה רצון?

-          רצון זה לא סוג של מחשבה ורגש?

השאלה עצמה מראה כמה אנחנו רחוקים מחלקי המערכת שלנו.

דוגמה להבחנה ערה בין סבך של עומס למח ולב

נגיד שילד לא רוצה ללכת לישון. זה קורה בבתים הכי טובים. עכשיו זה האבא מול הילד ועכשיו הוא מתרגז. בא ונבדוק למה – אם הוא היה מודע שהוא מתרגז הוא לא היה כועס. הלב שלו אומר – אני רוצה רק שיהיה לו טוב, מצידי שישחק כל הלילה. המחשבה אומרת – יש הרבה סיבות טובות שישן: הוא צריך לקום, זה לא בריא, וגם כח אין לי. הרצון לא פעיל והאבא כועס כי הבן מביא אותו למצב הזה. אם הוא מודע אז הוא משחק איתו בשמחה עוד רבע שעה כדי שהוא לא ירגיש שאני רוצה להיפטר ממנו. אז יש שקט פנימי. אפילו אם עשיתי טעות והלב שלי מגלה לי אותה אני נרגע. אם אני פתוח לקבל את הזולת הכל מתרכך.

החלקים שאתה מרכיב מפרקים אותך לחלקים

כל חלק שלומדים יכול לעזור לפרוץ חסימה. מתוך הלימוד אתה רואה שאם משהו לא נכון לגמרי ולא מדוייק לגמרי – אתה יכול לעזוב אותו.

בהמשך היא מזכירה את הכלים. "הכלים מכוחם מאפשרים את התפרקות החסימה." מה זה הכלים? קודם כל מיני הבנות שאנחנו משתמשים בהם.

·         אם אני מבין שלפני שאני עונה כדאי לי להמתין, הבנתי שזה נכון, זה כלי.

·         המתנה היא כלי והבנה שזה כלי זה גם כלי.

·         אם אני מבין שכעס אף פעם לא מביא לתוצאות טובות אז זה גם כלי.

·         למדנו גם על 'מידת רוחק' – לא להתערבב. בנאדם עצבני אני לא צריך להתערבב איתו, אני בנתיים רגוע, שלא יסחוף אותי לשם. אני הולך מטר אחורה. מי שמסגל לו את התנועה של לקחת צעד אחורה כשלא נעים הוא כבר יגלה עולם אחר.

·         קיבלנו כלי שהוא מבנה 'מקשיב, ממתין, מבין עונה'. אם נשתמש בו הוא כבר יהיה יותר טוב.

זה חלק מהכלים ולאט לאט תגלו יותר כלים. מה שהיא אומרת בעיקר זה שאנחנו צריכים לבנות ולא להתעסק עם הדברים שאנחנו מגלים כמיותרים. אם אני מגלה שאני כועס ואני לא רוצה לצעוק לא יהיה נכון לריב עם הצעקה. אני צריך לבנות משהו שיחליף אותה. לאט לאט הלימוד עוזר לבנות איזשהו סבלנות, רכות, הסתכלות אחרת, שמונעת את הצעקה.

יישום ותוצאות – הרגשה טובה

הדבר הבא שהיא לימדה אותנו – וזה דבר שאתם חייבים לפגוש אותו – זה 'יישום ותוצאות'. אנחנו לומדים כאן בשעה אחת המון דברים. אנחנו צריכים לקחת משהו לחיים וליישם אותו. הבנה שאני לא מיישם אותה היא לא קיימת. זה גם מבנה.

-          מי שמקשיב באמת הוא גם ממתין ואז מבין ואז עונה.

נכון, אבל כמו שלומדים לנהוג וכל פעולה מורכבת מהמון פעולות. הקשבה היא תמיד חסרה. גם כשיש קשר רגשי תמיד השמיעה הראשונה מורכבת עם עומס. להקשיב לתוכן ולא לניגון של הטענה או משהו אחר לא נעים. קודם עוברים את התהליך עד שהמבנה מתרחש במהירות. אני כבר הייתי מורה ומדריך לכל מיני אנשים וזוגות והייתי מדבר עם אשתי הייתי צריך להתאמץ ולהתשדל להקשיב לאשתי. עד שזה גם בא לי טבעי. ככל שדבר יותר עמוק ויותר רגשי החסימה יותר חזקה.

-          מה זה תוצאה?

אם התעורר בך איזה כעס על אשתך והבנת דרך הלימוד שהכעס לא מועיל לך ולא לסיטואציה ואתה לא מגיב משם. אז תהיה הרגשה טובה, אפילו עצם זה שהרגשת טוב יותר.

-          לפעמים זה נותן שינויים טובים במצב העניינים, הרבה יותר ממה שחשובים.

נכון, אבל אנחנו בלי ציפיות.

המילים הבונות

למילים יש משמעות ויש את כוחן.

כוחן של המילים מעורר את ההבנה להבין.

אנחנו רגילים שיש כח למילים שהם מעצבנות אותנו. כשאומרים לנו מילים פוגעות זה מעצבן אותנו. הוא בסך הכל דיבר אבל זה מעורר כעס. אנחנו צריכים ללמוד את הכח של המילים הבונות. גם כשאנחנו מדברים עם אנשים – למצוא את המילים הבונות. למילים יש כח הרבה יותר ממה שמתואר פה, נכנס לזה אולי בהמשך.

הקשב והאמת

יש חלקים, חלקי המערכת,

לא רק 'לב' ו'מחשבה',

אלא ה'קשב' עצמו הוא חלק וגם כלי.

כי ה'קשב' יכול להיות נושא חסימה.

'קשב' יכול להיות כלי נפלא,

שעוזר לך לקרב אותך אל ההבנה.

איך יודעים שדבר זה או אחר נכון?

כי כשזה אמיתי אתה יודע זאת.

זה משפט חזק מאד.

ניזון מכליו. גם ההבנה.

היא מחדדת לנו את העניין של הקשב. גם קשב לעצמי – מתי זה הרגש, מתי המחשבה וכו' וגם היכולת להקשיב החוצה מתוך מקום נקי יותר. במקומות האלה הקשב הוא כלי שעוזר לי לתפוס את המציאות מחדש. ויחד עם זה, הקשב הוא חלק מהמערכת. כמו שהלב שלי סגור – גם הקשר שלי סגור. כל חסימה שיש בנפש מופיעה גם בקשר, אז אולי משם הכי קל לי לזהות ולתקן.

למשל – טונים מסוימים שסוגרים לי את הלב. אם אני אנקה את המסקנות שאני מסיק מכל מילה, ומקשיב באמת על נקי אז המערכת כולה נקייה – המחשבה והלב יותר נקיים. אם אני מבין שמי שצועק עלי עושה רעש ואומר הרבה מילים הלב לא נבהל והוא נשאר רגוע ונקי.

טינות לכל החיים, שורש עומס ושורש נשמה

-          איך מנקים את הלב לגמרי מטינות של ילדות ומפגעים לכל החיים.

אין קיצור דרך, רק לבנות את המערכת – צפייה, המתנה, קשב, שיקול תגובה – ואז החלקים האלה לא תופסים מקום.

-          אי אפשר לתקן לגמרי את שורש העומס.

יש נקודה של שורש העומס שבעולם הסוד קוראים לה 'לב האבן' שאי אפשר לתקן אותו אלא רק לבודד אותו ולא לתת לו להתערב בחיים יותר מדי. נגיד ששורש העומס בא מחוסר אהבה בילדות, נטישה וחוסר אהבה. עכשיו כל פעם שבאה לו חרדה שמישהו לא אוהב אותו – הוא לא מתפעל מזה, הוא יודע שזה שם. אבל הניגון המנג'ס הזה שם. אבל יותר בעומק שורש העומס הוא מניע אותו אבל זה יותר עמוק ונגיע לזה בהמשך. כל הדברים שנגדיר כעומס וכמיותר וכצד הלא טוב נראה בהמשך שהם לא כל כך רעים וגם עוזרים לנו.

-          אבל הנשמה כשנולדים טהורה לגמרי?

גם עכשיו.

-          נולדים עם 'שורש עומס'?

יש גנים ויש גלגולים אבל את עיקר העומס מקבלים מההורים. כל מה שאצלהם שרוט ודפוק עובר אלינו ואנחנו צריכים לתקן את זה. הנשמה יודעת שהיא באה לתקן אבל היא לא יודעת מה. על ידי שההורים שורטים את ההארד דיסק אז הנשמה יודעת שאם ההורים עשו אותי כועס ופחדן אז את זה אני צריך לתקן. הנשמה היא מחברת בין השורש ובין ההכרה. הנשמה טהורה ולא מכירה את כל ההתערבבות הזו. כשיש חיבורים הנשמה נעשית הרבה יותר פעילה ונוכחת ואדם מוצא הרבה טוב בתוכו.

הבנה אישית ואיטית

כשלומדים, בהתאם לחלקים,

מבינים למה משתייך.

הפעלה של הבנה אישית

ללא ערבוב עם העומס האישי.

צפייה,

קליטת היש,

לא ממהרים להכנס לעשייה.

אז, החלקים יותר מוכרים,

אז נעשה סדר, התבהרות.

קליטת החלקים בזריזות והסדר בהבנה –

חוסכים, יוצרים את התמצות, את הסדר הנכון.

עשייה מורכבת דורשת זריזות של החשיבה

ובכך קליטת היש.

ואיך לבנות ואיך ליצור בעשייה.

תמצית העשייה נמצאת

במבנה שאין בו החסרה מהדיוק והפרזה.

הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס

אז מה היא אמרה לנו פה? זה דברים שלא בקלות מגיעים אליהם אבל צריך ללכת בכיוון שלהם. היא אומרת 'הפעלה של הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס'. איך אני יכול? אני הרי מעורבב! אז עד כמה שאדם יכול להפריד.

מה גורם לנו העומס? כשאני לומד משהו אני או חושב שהבנתי כבר, או מתנגד למה שכתוב, או להרגיש שזה שייך למישהו אחר, שזה נכון כלפי אשתי אבל לא כלפי. העומס לא מאפשר לי לקלוט מה הכתוב מלמד אותי כלפי עצמי. ברגע שאדם באמת, ממקום נקי, רוצה להבין מה המילים האלה מלמדות אותו על עצמו – אז הוא ילמד. לכן צריך לא למהר להבין ולא למהר לא להבין. יש גם תגובה כזו של 'השפה הזו לא מובנת לי' ואז יש דחייה. לתת לכוח של המילים להיכנס ולעבוד.

איך ללמוד 'ימימה'?

עכשיו היא גם אומרת לנו איך ללמוד. גם על הלימוד צריך צפייה. אתה קורא את זה כאילו אתה מסתכל במראה ממרחק. מה אתה רואה על עצמך? קליטת היש: מה אתה מוצא שיש אצלך כשאתה לומד? בעיקר הדברים החיוביים. עצם זה שאתה רוצה ללמוד ואתה שם זה יש. מה החלק הזה מעורר בך ומגלה בך מצד היש.

למשל – מגלה שיש לך רצון לשפר את החיים – זה כבר לימוד. מגלה לך שיש לך יכולת לעשות הפרדה – זה גילוי היש. יחד עם זה מגלה לך את כל מה שיש בכך כ'לא משהו'. גם את זה הוא מגלה.

אז היא אומרת – ללמוד לאט, לקלוט, להכיר את היש, לא למהר לעשות עם זה משהו. להכיר את החלקים – את הרגש, את המחשבה, את הרצון – להפריד אותם כדי שאוכל לחבר. מתי אני חושב ומתי אני מרגיש ומתי אני רוצה.

מה בין 'רגש' ל'מחשבה'?

-          יש בלבול גדול בין רגש למחשבה.

נכון מאד. אנשים נגשים לכסף, שהוא עניין לוגי, עם הרבה רגש. לעומת זה, ביחס למחשבה, ילדים ואשה תצא מהמסקנות ההגיוניות שלך על כל דבר ותכניס רגש. במקום להכניס מישהו למגירה זה הסקת מסקנות מטופשת שכל המערכת מתייחסת אליה כאילו זה נכון. שימו לב כמה פעמים המסקנות שיש לנו במחשבה על מה שקורה זה לא נכון. רוב הפעמים המסקנות לא נכונות. ה'דיפלומט השקרן' שיש לנו במח צריך לפטר אותו.

זריזות וסדר, מבנה ודיוק

היא מדברת על להכיר את החלקים יותר ועל זה שצריכים 'זריזות וסדר'. מה זה הסדר? מה שאנחנו לומדים לאט: 'צפייה, זיהוי, המתנה, ופעולה או תגובה'. אני בוחר להגיב מתוך בחירה. התגובה צריכה להיות מתוך בחירה, גם אם היה בה קצת עומס.

היא אומרת שתמתין, אל תעשה כלום. אל תכריח את עצמך לעשות את מה שלמדת. תן לזה להתבשל בפנים ואז זה קורה מעצמו. אני זוכר שהתחלתי ללמוד ושוחחתי עם אבא שלי בטלפון. הוא היה יורד עלי כרגיל ואני במקום לאכול את הלב ולהתנצל ולהצטער שהתקשרתי פתאום הבנתי והרגשתי שהוא מתגעגע אלי. אמרתי לו: "גם אני התגעגעתי אלייך!" ופתאום כל השיח השתנה.

היא מדברת על 'מבנה' שזה מה שדיברנו על הסדר של צפייה, זיהוי המתנה וכו'. מקשיב ממתין וכו' – זה עניין אחד. זה תמצית העשייה – לעשות דרך המבנה. הדבר השני הוא 'הדיוק'. על 'הדיוק' אנחנו נלמד המון. מה זה הדיוק? לפי החלק הזה – לפעול אחרת ממה שהייתי רגיל. לצאת מהאוטומט. כל פעולה וכל התרחשות שאני מוצא תגובה חדשה מתוך ההתרחשות זה דיוק. הדיוק מוגדר אצלנו כדיוק יחסי. יחסית למה שהייתי עכשיו אני יותר מדויק. זה צריך להיות יותר משמח. זו אחת הנקודות שאדם צריך למדוד את עצמו ולשאול – האם דייקתי? איך בודקים? לפי ההרגשה: אם יש שקט פנימי – דייקת. אם יש שכנוע וויכוח פנימי – כנראה לא דייקת.

דיוק הוא התיאום המוחלט.

הדיוק מפתח ומעמיק

את ההבנה כלפי הניתן.

בין חלקי המערכת השונים. כל תיאום והתקרבות לשם היא טובה. כל מקום שיש משא ומתן בין מח ללב והסכמה ביניהם זה כבר טוב, אפילו אם זה לא תיאום מוחלט.

לאסוף את הכלים למכלול

יש לאסוף את החלקים הנלמדים ולשייכם למכלול.

בהבנה נוספת יש עשייה מתוקנת.

ככל שתתכוון תוכל לדייק עוד.

כל מה שאתה צריך זה להתכוון לדייק, לרצות לדייק.

-          מה זה 'לשייכם למכלול'?

לאן אתה רוצה להגיע? למה אתה לומד את זה? לשם תשייך את כל הכלים שאתה לומד.

את היש לעשות מבצעים בלי מאמץ נפשי.

הכרת הנמצא,

לדוגמא: מבקשים מלאכה

ולפי הנמצא המתבקש אינך מחסיר ואינך מפריז,

אז התיאום מושלם

והמקבל ידע לקבל את היפה,

כי זה אמור להעביר למסתכל

את התוכן והעיקר שבמלאכה.

יש כאן כמה דברים. גם במציאות ובחיים היום יומיים – רוב הזמן אנחנו עושים את 'מה שצריך' ולא את מה שאנחנו רוצים. עד כדי כך שאנשים בסביבות גיל ארבעים ואני שואל אותו: מה אתה רוצה לעשות בחיים? הוא אומר – אני כבר לא זוכר. יש הרבה מה לעשות ביום יום. יש בתוך זה דברים שהם קשים לנו אבל מה לעשות – צריך. אגלה לכם סוד עמוק – צריך להוציא את הקושי מהנפש. אם אני צריך לעשות את זה אני לא מתנגד, אני מוציא את הקושי. אני בחרתי בחיים האלה וזה המחיר. אני מוריד את ההתנגדות של הנפש וזה מוציא את הקושי. זה סוד גדול. צריך פשוט לעשות ולא להתייחס לזה. יותר בעומק אפשר למצוא משהו טוב יותר בכל דבר כזה ואז לעשות את זה מתוך שמחה. אם אני יודע שאני עושה את זה, אפילו אם רק כדי להפטר – אתה תשמח.

מה שאתה מחסיר מעצמך

נקרא עוד כמה שורות ונסיים את הדף הזה:

החסימה אינה מאפשרת את המרחב.

לחזור למרחב תוך גבולות היש במציאות.

חסכון של כוחות וזמן.

ריכוזיות, התפתחות

והתחזקות של החלקים המשתתפים בחסכון.

לכן יש מורכבות,

לכן יש מכלולים.

הכל מתוחם

והתיחום מלמד על מה שאתה מחסיר מעצמך.

המשפט האחרון הוא נושא למחשבה – כל ההתנהגות האוטומטית, בסופו של דבר פוגעת בנו. דאגות, כעסים, פגיעויות – מחסיר מעצמי שמחה וחיות וגם ביום יום אני לא מספיק חושב על עצמי ועל הנתינה לעצמי – מה יביא לי שמחה. הייתה אצלי גברת שבעלה מאד דאג לה כי היא נפלה לעצבות גדולה. שאלתי אותה – איזה דברים משמחים אותך? היא אומרת: ללכת לים, לרקוד. אז אמרתי לה: איך את חושבת לשמוח? בכל יום את צריכה לעשות משהו. זה א',ב' של מחסיר מעצמו. הגענו למסקנה – שהיא לא כל כך ברת ביצוע בעולם הזה וזה שאדם צריך יום בשבוע לצאת מעצמו ולעשות מה שבא לו, חוץ משבת שנחים. יום אחד קבוע. אתה חוזר אחרת למציאות. הרבה יותר על מקומי, פחות נלחץ ופחות נרדף ולא לחוץ. פתאום הכל בסדר. יש בנו משהו שאנחנו קולטים אותו אבל הוא הורס לנו את החיים – לא חשוב מה שאתה עושה אתה רוצה לסיים אותו ולהיות כבר בדבר הבא. לא חשוב אם זה טוב או רע – העיקר הדבר הבא. ביום חופש שבו אין את הדבר הבא אתה יכול לפגוש את עצמך באמת. החיבור עם עצמך לעיתים יותר גבוהות.