לאהוב את העומס

האינתיפאדה, החרדה ואחדות ישראל

-          מה התיקון שלנו בתקופה הזו?

כמו בתיקון הפרטי יש תיקון כללי. מבחינת האדם, שהוא עולם קטן, הוא עכשיו בתוהו ובוהו – הראש, הרגש, המחשבות, התת הכרה – הכל בלאגאן. עכשיו מתחילים לבנות לאט לאט. דור אחרי דור העולם נבנה מתוהו ובוהו עד השלמת התיקון – מטרת הבריאה – עולם שכולו טוב. לא צריך להרבות מילים, כל אחד מדמיין משהו אחר אבל זה לא מה שאתה מדמיין. בעל הסולם אמר לתלמידיו: המשיח שאתם רוצים לא יבוא, והמשיח שיבוא – אתם לא רוצים. בלי ספק שהעולם בעל כורחו צריך לנוע לתיקון. הקדוש ברוך ברא את העולם והקציב לזה זמן קצוב, שעד ששת אלפים שנה העולם יגיע למטרת הבריאה. הכלי שהבורא בחר כדי לזרז או לעכב את התיקון זה עם ישראל. אנחנו יכולים לזרז או לעכב את התיקון. יש הרבה פרטים של מה שאנחנו צריכים לעשות אבל לכל הרבה פרטים יש תמיד כללים. הכלל הראשון מופיע לנו בתור אמרה נדושה, למרות שהיא אף פעם לא תהיה כזו: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כל התורה כולה. כך אמר רבי עקיבא והלל הזקן. המטרה היא להגיע לאחדות של אהבה שהיא מעבר לאהבה של מישהו, לאהוב אותו כמוני. אני מוכן למסור את נפשי בשבילו. חלק ממה שאנחנו לומדים כאן מכוון אותנו למקום הזה שלאהוב את עצמנו ולאהוב אחרים. זה באישי. ההשגחה הכללית הבורא כבר סידר לנו כל מיני סדרים שיכריחו אותנו להגיע למצב של אחדות. זה היה בבניית הארץ, במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים, במלחמת סיני, בצוק איתן. נדמה שהעם הזה הוא חטיבה מיוחדת ואי אפשר אחרת. רבע שעה אחרי זה מפסיק ויש האשמות וטענות ועוד יותר כעס ושנאה.

מה קורה עכשיו?

תסתכלו על זה מלמעלה, לא מהצרות האנושיות שלו, המטרה של ההתפתחות שלנו בתור עם – להביא אותנו לאחדות ברמה אחרת. בצוק איתן נסעתי להביא לחיילים פיצה אבל תמכתי בהם רק מאחורה. עכשיו אנשים זורקים את עצמם בין התוקף לבין הקורבן כדי להגן. זו נקודה פנימית של מסירות נפש שיש אצל כל אחד. זו נקודה שקיימת אצל כל אחד. היא נסתרת. מי שהיה ביחידה קרבית יודע שברגע מסויים הוא מתאבד כדי להגן על אחרים. אבל לא צריך להגיע עד לשם. כל אחד שיש לו משפחה יודע את זה. אם אני רואה ילד בסכנה זו נקודה פנימית, אינסטינקט, של מסירות נפש. זו הנקודה הכי פנימית באדם. אם אדם מגלה אותה ומוכן לחיות את הנקודה הזו – חייו משתנים מן הקצה אל הקצה. חיינו כעם ישתנו מן הקצה אל הקצה.

צריך להבין – מאיפה נקודת הרצון באדם. כל הרצונות מגיעים מהנפש. אדם יש לו רצונות כל הזמן. הוא לא מפסיק לרצות. עכשיו – זה טוב. רצון זה תנועה, זה מזיז אותו. הוא לא יושב בחיבוק ידיים ומתאבן. היכולת לראות את הרצון של השני לפני הרצון שלי – זה מסירות נפש. למשל במשפחה. אם הילד קם בלילה – אני רוצה לישון. אני רואה את הצורך שלו ומוותר על הרצון שלי בשביל שלילד יהיה טוב. זאת אומרת – הנקודה הזו חייבת לחיות איתנו כל הזמן אבל אנחנו מעדיפים לחיות איתה ככה. אם אדם יודע שביטול הרצונות שלו בא ממקום הרבה יותר גבוה – יהיה לו תמיד מה לעשות ובשביל מי לעשות.

-          בנאדם לא יאבד את עצמו?

אדם לא צריך לוותר על העשייה שלו או על הפרנסה שלו. אני הולך להתפרנס כי יש לי אשה והילדים.

-          הזקן בן 78 שנרצח באוטובוס, איך זה טוב ומטיב והכל לטובה?

אגיד לך משהו, אני לא יודע אם תתפסו. יש בקהלת – יש 'עת לחבוק' ו'עת לרחוק מחבק' ולעומת זה 'עד ספוד ועת רקוד' – יש בכיה למטה ושמחה גדולה למעלה שהנשמה השתחררה מהגוף.

לכל דור יש התפקיד שלו. אי אפשר לחזור לדורות הקודמים.

ממשיכים בחלק

דיברנו בשיעור הקודם על מצב שאדם מגיע להתעלות הרוח. השאלה היא איך מהמצב הזה להמשיך ולא ליפול בחזרה לשגרה. הדוגמא זה החגים, אבל לכל אדם יש זמנים שהוא מצליח והולך לו והוא מבסוט ואחר כך זה נהיה אחרת והשאלה היא איך הוא ממשיך את השמחה והשקט הפנימי. יש כאן משפט שמשמח רק לקרוא אותו:

כשהלב באמת שמח והנפש שוקטת

-          אין לי מושג איך לשלוט על זה?

אתה טועה כשאתה חושב שאתה צריך לשלוט על זה. המקום של השמחה הוא כמו המקום של האהבה וכמו של היראה. זו נקודה פנימית. מה שמשמח אותי מבחוץ זה בא והולך. מי ש'מבוקר מיטיב לעצמו' אז הלב שלו יהיה שמח. היא נתנה לנו כמה עצות:

1.      להיות טוב לעצמך מהבוקר

2.      למצוא בחיים את מה באמת החיים רוצים ממך

דיברנו קודם על הרצון. בעצם זה ההבדל בין רצון לרצון – יש 'מה אני רוצה מהחיים?' את זה רוב בני האדם יודעים ולא צריך ללמד אותם. ויש 'מה החיים רוצים ממני?' וזה הרצון היותר עמוק, יותר מהותי, בשביל זה באתי. מה אני מוסיף לעולם הזה בקיום שלי. כשהנפש יש בה את הרצון הזה, לעשות את מה שהחיים מזמנים לי. זה לא משהו נסתר. אני קם בבוקר ואני יודע מה יש לעשות היום – זה מה שהחיים רוצים ממני. זה לא בשמיים. אני לא צריך להמציא את זה. אם אני אעשה את זה – זה יפתח לי לכיוונים שלא חשבתי. החיים רוצים ממני עוד ועוד טוב. מציעים לי אפשרות יותר גדולה, אם אסרב לה – יקחו לי גם את האפשרות הקודמת.

קבלת החלטות ויחס לכסף

-          לפעמים נפתחת אופציה ואינך יודע אם זו האפשרות שתקדם אותך או שתסגור אותך?

יש שיקולים חיצוניים, כסף, כבוד, מאמץ – כל מיני היסוסים. אבל הנקודה פנימית יודעת. אני תמיד בודק את זה בלב. לראות אם יש היסוס. לפעמים הציעו לי עבודה מסויימת ואני שמח אבל משהו מפריע. בודק את התנאי עבודה – הציעו לי לעבוד ביום שישי. אני מנסה ליישר את ההדורים אבל אם זה לא מצליח אני לא מוכר את עצמי בעד שום הון שבעולם.

-          כל השנים עבדת על זה באופן מודע?

כשהייתי צעיר, מטבע הדברים, חיפשתי להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. זה טבעי. אבל אם השנים הבנתי שהצמיחה שלי קשורה בפרנסה שלי. לפני שלושים שנה, כשהייתי בן ארבעים, סחבתי ארגזים של מזון בריאות כי רציתי לזוז וחשבתי שזה עושה טוב לאנשים.

המלאכה שאנחנו עושים כאן, שנקראת מלאכת התיקון – אנחנו צריכים להמשיך אותה בסביבה שלנו. אתה לא צריך להיות בנאדם מתוקן לגמרי. מספיק שאתה מדבר קצת אחרת ומוריד את הניכור והזרות – זה כבר המון. בוודאי בבתים, קצת יותר פתיחות לב ומסירות – זה המון. אדם צריך לדעת שהעשייה שלו כאן מורידה או שפע או בלאגנים, חלילה. ריבים בבית גורם תוצאה של ריבים כאלה (אינתיפאדה). שלום בבית מושך שקט. כל דבר במציאות וביקום נמשך לדוגמתו, זה חוק טבע. אתה לוחץ על הפסנתר בבית והגיטרה רועדת את המיתר השני. אם אני חושב מחשבה לא טובה על מישהו הוא יבוא לצעוק עלי. התדר שלחצתי עליו הגדיל לו את הסעיף.

צוואתו של הרב יורם אברג'יל – צוואתו של החפץ חיים

דרך אגב, בקשר למצב היום, הרב יורם אברג'יל, שנפטר בשבת. בסביבות יום כיפור הוא נתן שיעור והקריא מהחפץ חיים. הוא ידע שהוא הולך להסתלק. החפץ חיים היה אדם מאד ריאלי, איש הלכה ומעשה. הוא כותב 'ירדה עלי רוח נבואה ובשנת ה'תשמ"ה תתחיל הגאולה, יבואו לארץ ישראל ועשר שמיטות יהיו בלאגנים וארועים שאשריו של מי שישרוד אותם.' מה הוא מציע להתגוננות? לשמור על הפה והלשון. תדברו רק טוב על בני אדם. אל תדברו רע על אף אחד. זה התיקון שלנו כנגד המצב. תנסו להיות קצת יותר בשמירה על הפה. לא לדבר רע על מישהו או לתת למישהו לדבר רע על מישהו אחר באוזנייך. חבר בא אלי והתחיל לדבר על חברים משותפים. אמרתי לו – בא נדבר עלינו. אתה רוצה להביא אותם לכאן. זה כלל שמציל מהרבה בלאגן – לא לדבר על מי שלא נמצא מולך.

יש כאן בהמשך דברים שמסבירים לנו שמה שקורה לנו זה בסדר. הוא אומר ככה:

חלקיקים של עומס, שיש בנו מילדות, לא במקרה באו להיות בכם מילדות.

והם הגורמים לתיקונכם. הם מאפשרים לכם תיקון.

ההתייחסות לשורש העומס, ללא ריב והרהורים, אלא לקבלו בשמחה,

הרי ההורים מזמנים לך את אשר יש לך לתקן,

ואז לשמוח, ולקבל את ההורים.

לשמוח גם כאשר שארית העומס עדיין נמצאת.

אבל בעצם קבלתו כמדריך לתיקון – אינו יכול להשתלט.

הוא נמצא בהבנה מהותית כמיותר.

כמו יבלית בגינה, פורחת, הנחוצה כדי להפריד בין אילן פורח, ירוק, נפלא, מתחדש, חוזר אל עצמו ביום יום.

העומס כקומפוסט מצמיח

האילן הפורח זה אתה. העומס זה היבלית. היא עושה הפרדה בין זה לזה. מעצם ההפרדה אתה יכול לצמוח יותר. אתה רואה מה אפשר לתקן. שורש העומס הוא המדריך שלך. אתה כל הזמן שמח על מה שאתה מגלה. בעצם קבלתו של המדריך לתיקון אתה מפריד אותו. בעצם זה שאני מבין שזה שאני מתמלא הרגשות קיפוח זה בגלל באמת באיזשהו שלב בילדותי קופחתי והיום אני לא מקופח. אני מכיר שזה השורש של העומס שלי. כשהרגש הזה בא זה לא מפחיד אותי ולא מרגש אותי. זה בא והולך ואני כבר אוהב את זה. הרגשות האלה מראים לי שאני יכול להוציא עוד רגשות טובות. תתגבר על הרוטינה. תתגבר ותעשה בשמחה – הרווחתי מזה.

-          החלק הזה גבוה, איך מתקדמים מול העומס?

החלק שאחרי החגים הוא תמיד גבוה מידי. אבל בחלקיות תמיד אפשר לקחת מזה משהו.

חוזר לעצמו ביום יום, עם התרחשויות נפלאות, גלויות ונסתרות.

והנה, הלומד שטורח לתקן את עצמו וזכה לתקן,

עם המשברים הקטנים, הנחוצים כדי להגיע לאור,

כדי לבחור בטוב המיטיב המהותי,

זאת אומרת, משבר – לפעמים בריא

לבריאות: משבר

בחגיגות של שמחת תורה מגיעים הרבה אנשים שאני לא רואה אותם כל השנה. ביניהם גם אנשים שהספקתי לעזור להם בזוגיות. אז למה הם הגיעו אלי – בגלל משבר. אחת אמרה לי – אני לא זוכר אם היו פעם אחת או פעמיים – היא אומרת לי: 'היינו אצלך פעמיים ומאז אנחנו חיים בסרט אחר ונפלא'. מה הביא אותם לזה? המשבר. הצורה שבה הם חיו הביאה אותם לעברי פי פחת, לריבים וכו', הם רצו להיפרד. מהמשבר הזה הם התעוררו והבינו שרצו משהו אחר והם עפו על זה. מה תיקן אותם? המשבר. משברים לפעמים זה בריא. יכול להיות שאנשים חיים – בזוגיות, במשפחה ובין אחים – באיזה מצב פרווה. ואם הם לא רבים – כבר טוב להם. זה כבר נקרא לחיות בסרט. חבל. לחיות עם מישהו צריך להיות כל הזמן בשמחה וחיות ביניהם, בהחלפת אנרגיות. משהו שהוא יותר מאשר אני לבד.

הטוב המהותי

כל זה קשור לעניין של 'לבחור בטוב המהותי'. 'הטוב המהותי' הוא טוב שגם לי וגם לך. לא יכול להיות טוב שטוב רק לי ולא לך. אם זה יזיק למישהו אחר – זה לא טוב.

יש סיפור, אני חושב שמספרים את זה על תומס מאן והרב דסלר. הם הפליגו באוניה ותומס מאן שורר על אוויר הים ויופי הקצף שעל העגלים. והרב דסלר, שעמד לצידו אמר: אני לא יכול להנות כשאני יודע שאנשים נשרפים בבטן האוניה בחום של ארבעים מעלות. הוא הבין מהו טוב מהותי וחיפש רק אותו.

אחרי החגים

אחרי החגים

אנחנו רגילים ששמחה היא תוצאה של משהו. ההגדרה של שמחה מהותית שהיא לא קשורה להישג כזה או אחר. זה מקום בנפש, שכמו שהרגש של אהבה וכמו הרגש של היראה יש רגש של שמחה. כמו שאצלנו אנחנו רואים שקשה ולא טבעי להרגיש אהבה, יש לנו חסימות על זה – על השמחה יש הרבה יותר. איזהו עשיר – השמח בחלקו. זה לא קשור בכלל למה שיש לו או אין לו אלא אם הוא קשור לנקודת השמחה או לא. אנחנו מדברים על השמחה שאנחנו לא ממש מבינים ומרגישים את זה, רב הנסתר על הגלוי. אדם מקבל חשיבה אחרת. קוראים לזה מוחין חדשים אבל בעצם זה תפיסת חיים שמשתנה. הסתכלות על החיים שמשתנה, עיקר וטפל שמשתנה. יש הרבה יותר בהירות בכיוון של העשייה האישית. אם אדם פתוח לזה ומתבונן – הוא יקבל את זה. אם הוא רץ בשוונג של שנה שעברה זה כמו לסחוב משהו בסל עם חורים כשהכל נשפך.

איך אני עושה את זה? אני יושב בסוכה ופשוט בוהה, נותן לדברים לרדת. כבר עכשיו אני רואה הנחיות וזה ירד בחודש הבא ליישום.

מה הטריד אתכם?

-          איך אנחנו נעשה את זה?

תראו מה הטריד אתכם בשנה שעברה [כלומר לפני אלול], זה יכול להיות בממון, ברגש, במשפחה, בחוסר סיפוק מעצמי מההצלחות שלי וההיסוסית שלי. אם אדם רואה שיש לו מטרד ויש לו הזדמנות. תראה בעיה ספציפית ואיך אתה פותר אותה. זה דברים ברורים שחוזרים על עצמם ובאים אלייך כל הזמן. ראיתי למשל ששנים הייתי בלי חשבון בנק ובלי פנקסי צ'קים וחי רק ממה שיש בכיס ובחצי שנה האחרונה פיתו אותי לזה וזה כל הזמן מטריד אותי. התקשרתי במוצאי החג וביטלתי את הכל אני חי עכשיו ממה שיש בכיס. יש כסף – קונה, אין כסף – לא קונה.

אחרי החגים

ימימה מלמדת אותנו על אחרי החגים – התקופה שאליה אנחנו דוחים את הכל. ואז פותחים את הדלת והכל נופל עלייך.

והנה חשוון, שמתחיל, שטמונה בו משמעות עמוקה להמשכיות התיקון ביום יום,

איך ממשיכים מחשוון בהמשכיות ביום יום?

כשכל יום, מבוקר להיטיב עם עצמו.

זאת אומרת – מה שרצוי לו להיות בו –

כרוצה לתקן, כרוצה להשלים מלאכתו,

וזה – חיים שלמים.

אבל, להכין לב, להכין נפש,

שהלב באמת שמח,

והנפש שוקקת יש בה רצון גם,

משתתפת בהבנה ובמלאכה.

ובמלאכה שיש להמשיך.

וזו המלאכה של התיקון: להמשיך כדי לסיים ולהתחיל בסביבה,

בכל סביבה אישית, להמשיך לתת מעצמו תשובה כמקשיב,

מבין ועונה, ללא ריב עם נפש אחרת.

יש כאן סדר של 'איך להמשיך תנועה טובה לתוך הזמן, לעתיד?' זה לא רק בחשוון אלא בכל מצב שהגעתי להתעלות – צריך לדעת איך להמשיך אותו כי היא נגמרת מהר. ככה היא אומרת. כל יום, מבוקר להיטיב עם עצמו. תחשבו על זה: 'איך להיטיב עם עצמכם כל בוקר?' אנחנו רוצים להתחבר לטוב שבו. אם לא טוב לנו – אי אפשר להתחבר לטוב הזה אי אפשר להיטיב. נגיד לשבת בבוקר ולקרוא בגינה או לשבת ולהסתכל על הבוקר עם קפה. זה לא נגד אף אחד. כשהילדים היו צריכים אותי הייתי קם יותר מוקדם וזה לא היה על חשבונם. אבל השעה הזו הייתה נותנת כח לכל היום.

אבל כרגיל אצל ימימה יש כאן עומק לפנים מעומק:

זאת אומרת – מה שרצוי לו להיות בו –

כרוצה לתקן, כרוצה להשלים מלאכתו,

מה היא אומרת? האם מה שאתה רוצה רצוי לך או שזה כי אתה צריך להתפרנס ואין לך ברירה? איך אדם יודע למצוא את המקום  שרצוי לו? בהתאם למה שאנחנו לומדים זה תלוי בקריטריונים של כל אחד. אנחנו מדברים על מקום רוחני – מה יש בי שיכול להיטיב לסביבה. בכל סביבה שתהייה. זה מתחיל מהבית, אשה, ילדים, הורים – מה יש לי להוסיף להם? מה אני יכול להוסיף להם. במה חנן אותי הבורא? באיזה כשרון זה שאני עושה טוב ונהיה לי יותר טוב. נגיד אדם שמנגן ומשמח אחרים בנגינה הוא נהיה נגן טוב יותר ככל שהוא מנגן יותר. כשאני מדבר אני לא מפסיד מילים כי זה הצינור שלי. כשאדם מצייר נהיית לו יכולת הבעה עמוקה יותר. צריך להיות במקום שכשהוא נותן הוא לא חסר. יכול להיות שיש לו יכולת להקשיב לאחרים ולתת מעצמו. כשאני טוב עם עצמי והסביבה צריכה אותי זה לא סותר אותי אלא עושה לי טוב. אם נתתי לעצמי – אני מסודר. קל לי לתת לאחרים. אני לא מרגיש שעשקו אותי ואני נותן לו מעצמי. אם אני מחסר לא מעניין אותי.

-          אני חוזר הבייתה רוצה להתקלח אבל הילדים צריכים טיפול.

אם באים להסדר עם האשה שאני צריך להתקלח אז עד שלא יצאת מהמקלחת לא הגעת הבייתה. אל תהיה עצבני.

להכין את הנפש

ההשפעה על הסביבה לא צריכה להיות רק כשאתה מתוקן לגמרי. אם אתה רגוע בסיטואציה של מתח זה משפיע על הסביבה. אדם אחד בהכרה משפיע על כל החדר. זה מופלא, בדרך כלל המכנה המשותף הנמוך של העומס שולט. ברגע אחד של כעס יש יותר אנרגיה משנה שלימה של אהבה. מול הדבר הזה, להכין לב שרוצה לחזור לטוב. ויותר מזה, להכין את הנפש. לתקן את הילדות. לא צריך להישאר ככה כל החיים. להבין שזה לא אמא שלך. למחשבה יש כח עצום על הלב ועל הנפש.

כשהלב באמת שמח והנפש שוקטת – בנפש יש רצון לתקן – זה סרט אחר לגמרי. כולנו רוצים לתקן אבל לנפש יש את ההרגלים שלה והסיפוק שלה.

חרדה לא הועילה מעולם למישהו.

בנפש אתה אותו דבר כמו כולם. גם אתה כועס לפעמים.

כאשר יש קשב על נקי

זה שאתה נותן למילים להכנס ולא כבר מחליט מה זה אומר. תן לזה זמן.

והבנה על נקי

הרי יש מקום אישי:

הפה יענה לפי הבנה נקייה, שבאה מקשב נקי,

נושא הבנתו.

וגם רגש להתקרבות חמה ומדודה

בכמה משפטים האלה טמון כל כך הרבה ציור של חיבור בני אדם. של קשר בין שני אנשים. זה עומק עומקים. על מה אנחנו מדברים? בואו ננסה להמחיש את זה. מישהו מדבר איתך, מה אתה עושה? באופן טבעי, אתה מקשיב קצת, נעים לך או לא נעים לך ממה שהוא אומר ומהרגש הזה אתה מתחיל לייצר תשובות. כשהקשב נקי אני מקשיב לדברים לו בלי להתערב עם מסקנות משלי. צריך לרצות את זה ולהיות ברגש נקי, להשתיק את הרעש ברקע. כאילו אתה שומע קונצרט, או איזה דיבור מופלא שיכול להביא לך את הגאולה. זה תענוג אדיר להקשיב ולהבין את השני. זה תענוג אדיר לשני הצדדים. אנחנו פשוט לא מכירים את זה.

צריך קשב נקי וגם הבנה על נקי.

הקשב – אני צריך שיהיה בלי דעות קדומות. בלי שהטון יעצבן אותי. גם אם אומרים לי ביקורת אני מקשיב. אולי היא נכונה ואני אלמד משהו. כשהקשב נקי הוא נקי – מקשיב לכל דבר ברמה הנאותה לו. המטרה היא להבין. תנסו רק את זה לקחת. המטרה היא להבין את האחר.

-          בעצם אתה אומר לדכא את כל סערות הנפש.

זה בשלב הראשון, רק להמתין עם התגובה הראשונה ולקחת מידת רוחק. זה כבר לא כמו שהייתי.

צריך גם הבנה על נקי. לכולנו יש הבנה על החיים איך צריך להתנהג, לדבר, מה מנומס ומה לא וכן הלאה. זו לא הבנה נכונה, זה רק תקיעות פולנית או עיראקית. הבנה על נקי זה שעכשיו אני מבין אותו מחדש. מה הוא רוצה ומה עובר עליו בעבר או בעתיד. רק זה, רק אותך אני רוצה להבין. מה אמרת. גם כשאתה שותק אתה מדבר ואם מקשיבים שומעים מה נאמר בשקט. 

ההבנה שלך ש'הוא תמיד כזה' תוקעת אותך מלראות אותו כעת.

דוגמא נהדרת לשחרור מעומס

ברגע שגיליתי דפוס פעולה שחוזר על עצמו והוא לא נותן תוצאות טובות או חוויות נעימות. ברגע שאני מגלה את הזה שאני לא רוצה את זה ושזה מיותר לי כבר הוא ילך ויפחת. פשוט בנאדם לא יכול לפעול נגד ההבנה שלו יותר מדי. בפעם הבאה שהוא יתעורר זה יגרר אחרי זה. הוא יודע שזה לא נכון.

למשל, כשהייתי קטן אז היה לי אבא קשוח מאד וסבלתי מאוד מזה. אחר כך הייתי נוסע שנים בלי רישיון או בלי ביטוח או פג תוקף. למה? הייתי צריך לשמר את הרגשת החרדה הזו בכל מחיר. אם אתה נמצא על מקום טוב לא באים אלייך דברים כאלה. לשקט נמשך שקט ולכעס נשאר כעס ולרכלנים נמשכת רכלנות.  

פריצת דרך בהמשך לפוסט של ימימה וויטגנשטיין

פריצת דרך :

יש משפט אצל ימימה – ה'קשב' עצמו הוא גם חלק וגם כלי – יש כאן פריצת דרך מבחינתי, הכופר במערכת הפנימית כתיאור חד וחלק של המציאות בפוסט הזה.

המערכת מורכבת מכלים. זה הכל. הכלים הם צורות של התכוונות, חשיבה, הרגשה, שמופעלות באופן בחירי ותבוני במקומות מסויימים.

למשל: המערכת שלי בנויה מ'להגיד בתקופת משבר: 'א. לא נורא נעבור את זה – בטחון עצמי. ב. לחפש איפה הטוב שמסתתר כאן - אמונה' כמו שהיא בנויה מ'קשב' ו'רצון'.

המערכת שלי בנויה מלשאול את עצמי 'איך אתה מרגיש ואיך אתה מתקיים ואיך זה בכלל להיות קיים?' [התשובה שלי כרגע, ברגע זה ממש, באמצע מלאכה, היא מתיש ומאתגר אבל לא הייתי מוותר] בדיוק כמו שהיא בנויה מ'רגש' ו'מחשבה'.

אני אקרא לחלקים בשמות: הראשון – בטחון ואמונה. השני – שאלת הרגשת הקיום.

הקשב הוא כלי וגם חלק. זאת אומרת גם משהו שאני מפעיל וגם משהו שקיים בי. חלק ממני וכלי שאני משתמש בו. כל מה שאני משתמש בו יכול להפוך להיות חלק ממני. למרות שמה שהיא אומרת זה שכלי ספציפי הוא גם חלק שעשוי להיות נושא חסימה.

חלקי המערכת הימימאית – מחשבה, רגש, רצון, קשב ומה היה אומר על כך ויטגנשטיין

אני מכיר את החלוקה הימימאית, של 'החשיבה ההכרתית' (אבל לא רק) של העולם הפנימי המבולבל לחלקי מערכת שונים: הלב, המחשבה, הרצון והקשב. מכיר בה וכופר בה. לא מקבל אותה כעובדה מוחלטת אלא חושב 'מה זה ואיך זה מרגיש?' למי שמדבר ככה ולמי ששומע דיבורים כאלה. התיאור המבדיל נוטה לחלק את הערפל הפנימי, הגוש החסר צורה, בלשונו של פרדיננד דה סוסיר, להוויות שונות, חלקי הוויה פנימית המתקשרים ביניהם כדרך שמחלקות שונות בבית חולים מתקשרות זו עם זו. דומני – בעודי מדדה בעקבותיו הקופצניות של לודויג ויטגנשטיין - כי נכון יותר יהיה לתאר אותם כצורות של התכוונות ותשומת לב בעלת כיוון מסויים בעולם הפנימי. אני מתייחס לזה כרגע במישור הפרגמטיסטי, כמו הסכם מקומי לתועלת מקומית, מבלי להכיר בזכויות וחובות מוחלטת, מבלי לקבל את חלוקת הארץ הפנימית כאילו הייתה זו חלוקה מוחלטת. זו אינה אלא צורה לארגון פנימי שבמידה רבה אני הוא זה שקובע את מובנה.

ובכן – איך זה מרגיש ואיך זה נראה?

'לב' ו'מחשבה' הם התכוונויות שמתרחשות יותר ביני לבין עצמי. 'קשב'  - ביני לבין הזולת, הפרסונה, ו'רצון' – ביני לבין המציאות, מצב העניינים הדומם והאובייקטיבי, שכופה את עצמו עלי. ההתכוונויות יכולות לנוע בכיוונים שונים ומשונים: 'קשב' שמופנה למציאות מעניק לה מימד אישיותי, מאניש, מנפיש, פואטי, צייטליני וזלדאי ובלעז: אנתרופומורפי. גם 'רצון' שמופנה אל אדם מעניק לו מימד ומעמד של אובייקט א סובייקטיבי.

'המחשבה' היא הראייה של הצדדים השונים, הדומים והשונים, בין שני הגורמים או המושאים ומתיחה של קווי יחס, הערכה, שיפוט ביניהם. ניתוח ואיחוי מחודש.

הלב וה'רגש' הם המרגישים את מידת ההתאמה וההתענגות, הטעם והשייכות, כשהם מתחככים בקרבת התופעה.

ה'רצון' הוא הכח לפעול בהתאם לציורים שבדה הדמיון והקשב – על זה ימימה אומרת – יכול להיות גם 'חלק' וגם 'כלי'. הקשב יכול לקרב את ההבנה כי יש בו הבנה אינטואטיבית. יודעים שדבר זה או אחר נכון. לעומת זה הוא יכול להיות נושא עומס וחסימה. כי קבלת הנתונים מהמציאות, מהזולת, דרך הקשב מגיעה לפעמים כשהחסימה מעורבת בחסימה. מישהו מדבר ואני מערב את דעתי עליו ואת פחדי המולבשים עליו עם התוכן האובייקטיבי של מה שהוא אומר.

מתי זה קרה לי היום? אני מנסה להיזכר ומדחיק את המחשבה. דוחה אותה למחר. והנה ממש דוגמא לקשב שמעורבת בו חסימה. אני מנסה להקשיב להיום אבל החסימה שיש בי מפני החסימות שלי דוחה כל אפשרות. 

שיעור מספר #4 11-02-15

חיבור מתוך לחץ

יש מקום בתוכינו שבו כל החלקים מחוברים, בעיקר במצבי לחץ, אנחנו רוצים שיהיה קשר תמידי.

מה זה רצון?

-          רצון זה לא סוג של מחשבה ורגש?

השאלה עצמה מראה כמה אנחנו רחוקים מחלקי המערכת שלנו.

דוגמה להבחנה ערה בין סבך של עומס למח ולב

נגיד שילד לא רוצה ללכת לישון. זה קורה בבתים הכי טובים. עכשיו זה האבא מול הילד ועכשיו הוא מתרגז. בא ונבדוק למה – אם הוא היה מודע שהוא מתרגז הוא לא היה כועס. הלב שלו אומר – אני רוצה רק שיהיה לו טוב, מצידי שישחק כל הלילה. המחשבה אומרת – יש הרבה סיבות טובות שישן: הוא צריך לקום, זה לא בריא, וגם כח אין לי. הרצון לא פעיל והאבא כועס כי הבן מביא אותו למצב הזה. אם הוא מודע אז הוא משחק איתו בשמחה עוד רבע שעה כדי שהוא לא ירגיש שאני רוצה להיפטר ממנו. אז יש שקט פנימי. אפילו אם עשיתי טעות והלב שלי מגלה לי אותה אני נרגע. אם אני פתוח לקבל את הזולת הכל מתרכך.

החלקים שאתה מרכיב מפרקים אותך לחלקים

כל חלק שלומדים יכול לעזור לפרוץ חסימה. מתוך הלימוד אתה רואה שאם משהו לא נכון לגמרי ולא מדוייק לגמרי – אתה יכול לעזוב אותו.

בהמשך היא מזכירה את הכלים. "הכלים מכוחם מאפשרים את התפרקות החסימה." מה זה הכלים? קודם כל מיני הבנות שאנחנו משתמשים בהם.

·         אם אני מבין שלפני שאני עונה כדאי לי להמתין, הבנתי שזה נכון, זה כלי.

·         המתנה היא כלי והבנה שזה כלי זה גם כלי.

·         אם אני מבין שכעס אף פעם לא מביא לתוצאות טובות אז זה גם כלי.

·         למדנו גם על 'מידת רוחק' – לא להתערבב. בנאדם עצבני אני לא צריך להתערבב איתו, אני בנתיים רגוע, שלא יסחוף אותי לשם. אני הולך מטר אחורה. מי שמסגל לו את התנועה של לקחת צעד אחורה כשלא נעים הוא כבר יגלה עולם אחר.

·         קיבלנו כלי שהוא מבנה 'מקשיב, ממתין, מבין עונה'. אם נשתמש בו הוא כבר יהיה יותר טוב.

זה חלק מהכלים ולאט לאט תגלו יותר כלים. מה שהיא אומרת בעיקר זה שאנחנו צריכים לבנות ולא להתעסק עם הדברים שאנחנו מגלים כמיותרים. אם אני מגלה שאני כועס ואני לא רוצה לצעוק לא יהיה נכון לריב עם הצעקה. אני צריך לבנות משהו שיחליף אותה. לאט לאט הלימוד עוזר לבנות איזשהו סבלנות, רכות, הסתכלות אחרת, שמונעת את הצעקה.

יישום ותוצאות – הרגשה טובה

הדבר הבא שהיא לימדה אותנו – וזה דבר שאתם חייבים לפגוש אותו – זה 'יישום ותוצאות'. אנחנו לומדים כאן בשעה אחת המון דברים. אנחנו צריכים לקחת משהו לחיים וליישם אותו. הבנה שאני לא מיישם אותה היא לא קיימת. זה גם מבנה.

-          מי שמקשיב באמת הוא גם ממתין ואז מבין ואז עונה.

נכון, אבל כמו שלומדים לנהוג וכל פעולה מורכבת מהמון פעולות. הקשבה היא תמיד חסרה. גם כשיש קשר רגשי תמיד השמיעה הראשונה מורכבת עם עומס. להקשיב לתוכן ולא לניגון של הטענה או משהו אחר לא נעים. קודם עוברים את התהליך עד שהמבנה מתרחש במהירות. אני כבר הייתי מורה ומדריך לכל מיני אנשים וזוגות והייתי מדבר עם אשתי הייתי צריך להתאמץ ולהתשדל להקשיב לאשתי. עד שזה גם בא לי טבעי. ככל שדבר יותר עמוק ויותר רגשי החסימה יותר חזקה.

-          מה זה תוצאה?

אם התעורר בך איזה כעס על אשתך והבנת דרך הלימוד שהכעס לא מועיל לך ולא לסיטואציה ואתה לא מגיב משם. אז תהיה הרגשה טובה, אפילו עצם זה שהרגשת טוב יותר.

-          לפעמים זה נותן שינויים טובים במצב העניינים, הרבה יותר ממה שחשובים.

נכון, אבל אנחנו בלי ציפיות.

המילים הבונות

למילים יש משמעות ויש את כוחן.

כוחן של המילים מעורר את ההבנה להבין.

אנחנו רגילים שיש כח למילים שהם מעצבנות אותנו. כשאומרים לנו מילים פוגעות זה מעצבן אותנו. הוא בסך הכל דיבר אבל זה מעורר כעס. אנחנו צריכים ללמוד את הכח של המילים הבונות. גם כשאנחנו מדברים עם אנשים – למצוא את המילים הבונות. למילים יש כח הרבה יותר ממה שמתואר פה, נכנס לזה אולי בהמשך.

הקשב והאמת

יש חלקים, חלקי המערכת,

לא רק 'לב' ו'מחשבה',

אלא ה'קשב' עצמו הוא חלק וגם כלי.

כי ה'קשב' יכול להיות נושא חסימה.

'קשב' יכול להיות כלי נפלא,

שעוזר לך לקרב אותך אל ההבנה.

איך יודעים שדבר זה או אחר נכון?

כי כשזה אמיתי אתה יודע זאת.

זה משפט חזק מאד.

ניזון מכליו. גם ההבנה.

היא מחדדת לנו את העניין של הקשב. גם קשב לעצמי – מתי זה הרגש, מתי המחשבה וכו' וגם היכולת להקשיב החוצה מתוך מקום נקי יותר. במקומות האלה הקשב הוא כלי שעוזר לי לתפוס את המציאות מחדש. ויחד עם זה, הקשב הוא חלק מהמערכת. כמו שהלב שלי סגור – גם הקשר שלי סגור. כל חסימה שיש בנפש מופיעה גם בקשר, אז אולי משם הכי קל לי לזהות ולתקן.

למשל – טונים מסוימים שסוגרים לי את הלב. אם אני אנקה את המסקנות שאני מסיק מכל מילה, ומקשיב באמת על נקי אז המערכת כולה נקייה – המחשבה והלב יותר נקיים. אם אני מבין שמי שצועק עלי עושה רעש ואומר הרבה מילים הלב לא נבהל והוא נשאר רגוע ונקי.

טינות לכל החיים, שורש עומס ושורש נשמה

-          איך מנקים את הלב לגמרי מטינות של ילדות ומפגעים לכל החיים.

אין קיצור דרך, רק לבנות את המערכת – צפייה, המתנה, קשב, שיקול תגובה – ואז החלקים האלה לא תופסים מקום.

-          אי אפשר לתקן לגמרי את שורש העומס.

יש נקודה של שורש העומס שבעולם הסוד קוראים לה 'לב האבן' שאי אפשר לתקן אותו אלא רק לבודד אותו ולא לתת לו להתערב בחיים יותר מדי. נגיד ששורש העומס בא מחוסר אהבה בילדות, נטישה וחוסר אהבה. עכשיו כל פעם שבאה לו חרדה שמישהו לא אוהב אותו – הוא לא מתפעל מזה, הוא יודע שזה שם. אבל הניגון המנג'ס הזה שם. אבל יותר בעומק שורש העומס הוא מניע אותו אבל זה יותר עמוק ונגיע לזה בהמשך. כל הדברים שנגדיר כעומס וכמיותר וכצד הלא טוב נראה בהמשך שהם לא כל כך רעים וגם עוזרים לנו.

-          אבל הנשמה כשנולדים טהורה לגמרי?

גם עכשיו.

-          נולדים עם 'שורש עומס'?

יש גנים ויש גלגולים אבל את עיקר העומס מקבלים מההורים. כל מה שאצלהם שרוט ודפוק עובר אלינו ואנחנו צריכים לתקן את זה. הנשמה יודעת שהיא באה לתקן אבל היא לא יודעת מה. על ידי שההורים שורטים את ההארד דיסק אז הנשמה יודעת שאם ההורים עשו אותי כועס ופחדן אז את זה אני צריך לתקן. הנשמה היא מחברת בין השורש ובין ההכרה. הנשמה טהורה ולא מכירה את כל ההתערבבות הזו. כשיש חיבורים הנשמה נעשית הרבה יותר פעילה ונוכחת ואדם מוצא הרבה טוב בתוכו.

הבנה אישית ואיטית

כשלומדים, בהתאם לחלקים,

מבינים למה משתייך.

הפעלה של הבנה אישית

ללא ערבוב עם העומס האישי.

צפייה,

קליטת היש,

לא ממהרים להכנס לעשייה.

אז, החלקים יותר מוכרים,

אז נעשה סדר, התבהרות.

קליטת החלקים בזריזות והסדר בהבנה –

חוסכים, יוצרים את התמצות, את הסדר הנכון.

עשייה מורכבת דורשת זריזות של החשיבה

ובכך קליטת היש.

ואיך לבנות ואיך ליצור בעשייה.

תמצית העשייה נמצאת

במבנה שאין בו החסרה מהדיוק והפרזה.

הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס

אז מה היא אמרה לנו פה? זה דברים שלא בקלות מגיעים אליהם אבל צריך ללכת בכיוון שלהם. היא אומרת 'הפעלה של הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס'. איך אני יכול? אני הרי מעורבב! אז עד כמה שאדם יכול להפריד.

מה גורם לנו העומס? כשאני לומד משהו אני או חושב שהבנתי כבר, או מתנגד למה שכתוב, או להרגיש שזה שייך למישהו אחר, שזה נכון כלפי אשתי אבל לא כלפי. העומס לא מאפשר לי לקלוט מה הכתוב מלמד אותי כלפי עצמי. ברגע שאדם באמת, ממקום נקי, רוצה להבין מה המילים האלה מלמדות אותו על עצמו – אז הוא ילמד. לכן צריך לא למהר להבין ולא למהר לא להבין. יש גם תגובה כזו של 'השפה הזו לא מובנת לי' ואז יש דחייה. לתת לכוח של המילים להיכנס ולעבוד.

איך ללמוד 'ימימה'?

עכשיו היא גם אומרת לנו איך ללמוד. גם על הלימוד צריך צפייה. אתה קורא את זה כאילו אתה מסתכל במראה ממרחק. מה אתה רואה על עצמך? קליטת היש: מה אתה מוצא שיש אצלך כשאתה לומד? בעיקר הדברים החיוביים. עצם זה שאתה רוצה ללמוד ואתה שם זה יש. מה החלק הזה מעורר בך ומגלה בך מצד היש.

למשל – מגלה שיש לך רצון לשפר את החיים – זה כבר לימוד. מגלה לך שיש לך יכולת לעשות הפרדה – זה גילוי היש. יחד עם זה מגלה לך את כל מה שיש בכך כ'לא משהו'. גם את זה הוא מגלה.

אז היא אומרת – ללמוד לאט, לקלוט, להכיר את היש, לא למהר לעשות עם זה משהו. להכיר את החלקים – את הרגש, את המחשבה, את הרצון – להפריד אותם כדי שאוכל לחבר. מתי אני חושב ומתי אני מרגיש ומתי אני רוצה.

מה בין 'רגש' ל'מחשבה'?

-          יש בלבול גדול בין רגש למחשבה.

נכון מאד. אנשים נגשים לכסף, שהוא עניין לוגי, עם הרבה רגש. לעומת זה, ביחס למחשבה, ילדים ואשה תצא מהמסקנות ההגיוניות שלך על כל דבר ותכניס רגש. במקום להכניס מישהו למגירה זה הסקת מסקנות מטופשת שכל המערכת מתייחסת אליה כאילו זה נכון. שימו לב כמה פעמים המסקנות שיש לנו במחשבה על מה שקורה זה לא נכון. רוב הפעמים המסקנות לא נכונות. ה'דיפלומט השקרן' שיש לנו במח צריך לפטר אותו.

זריזות וסדר, מבנה ודיוק

היא מדברת על להכיר את החלקים יותר ועל זה שצריכים 'זריזות וסדר'. מה זה הסדר? מה שאנחנו לומדים לאט: 'צפייה, זיהוי, המתנה, ופעולה או תגובה'. אני בוחר להגיב מתוך בחירה. התגובה צריכה להיות מתוך בחירה, גם אם היה בה קצת עומס.

היא אומרת שתמתין, אל תעשה כלום. אל תכריח את עצמך לעשות את מה שלמדת. תן לזה להתבשל בפנים ואז זה קורה מעצמו. אני זוכר שהתחלתי ללמוד ושוחחתי עם אבא שלי בטלפון. הוא היה יורד עלי כרגיל ואני במקום לאכול את הלב ולהתנצל ולהצטער שהתקשרתי פתאום הבנתי והרגשתי שהוא מתגעגע אלי. אמרתי לו: "גם אני התגעגעתי אלייך!" ופתאום כל השיח השתנה.

היא מדברת על 'מבנה' שזה מה שדיברנו על הסדר של צפייה, זיהוי המתנה וכו'. מקשיב ממתין וכו' – זה עניין אחד. זה תמצית העשייה – לעשות דרך המבנה. הדבר השני הוא 'הדיוק'. על 'הדיוק' אנחנו נלמד המון. מה זה הדיוק? לפי החלק הזה – לפעול אחרת ממה שהייתי רגיל. לצאת מהאוטומט. כל פעולה וכל התרחשות שאני מוצא תגובה חדשה מתוך ההתרחשות זה דיוק. הדיוק מוגדר אצלנו כדיוק יחסי. יחסית למה שהייתי עכשיו אני יותר מדויק. זה צריך להיות יותר משמח. זו אחת הנקודות שאדם צריך למדוד את עצמו ולשאול – האם דייקתי? איך בודקים? לפי ההרגשה: אם יש שקט פנימי – דייקת. אם יש שכנוע וויכוח פנימי – כנראה לא דייקת.

דיוק הוא התיאום המוחלט.

הדיוק מפתח ומעמיק

את ההבנה כלפי הניתן.

בין חלקי המערכת השונים. כל תיאום והתקרבות לשם היא טובה. כל מקום שיש משא ומתן בין מח ללב והסכמה ביניהם זה כבר טוב, אפילו אם זה לא תיאום מוחלט.

לאסוף את הכלים למכלול

יש לאסוף את החלקים הנלמדים ולשייכם למכלול.

בהבנה נוספת יש עשייה מתוקנת.

ככל שתתכוון תוכל לדייק עוד.

כל מה שאתה צריך זה להתכוון לדייק, לרצות לדייק.

-          מה זה 'לשייכם למכלול'?

לאן אתה רוצה להגיע? למה אתה לומד את זה? לשם תשייך את כל הכלים שאתה לומד.

את היש לעשות מבצעים בלי מאמץ נפשי.

הכרת הנמצא,

לדוגמא: מבקשים מלאכה

ולפי הנמצא המתבקש אינך מחסיר ואינך מפריז,

אז התיאום מושלם

והמקבל ידע לקבל את היפה,

כי זה אמור להעביר למסתכל

את התוכן והעיקר שבמלאכה.

יש כאן כמה דברים. גם במציאות ובחיים היום יומיים – רוב הזמן אנחנו עושים את 'מה שצריך' ולא את מה שאנחנו רוצים. עד כדי כך שאנשים בסביבות גיל ארבעים ואני שואל אותו: מה אתה רוצה לעשות בחיים? הוא אומר – אני כבר לא זוכר. יש הרבה מה לעשות ביום יום. יש בתוך זה דברים שהם קשים לנו אבל מה לעשות – צריך. אגלה לכם סוד עמוק – צריך להוציא את הקושי מהנפש. אם אני צריך לעשות את זה אני לא מתנגד, אני מוציא את הקושי. אני בחרתי בחיים האלה וזה המחיר. אני מוריד את ההתנגדות של הנפש וזה מוציא את הקושי. זה סוד גדול. צריך פשוט לעשות ולא להתייחס לזה. יותר בעומק אפשר למצוא משהו טוב יותר בכל דבר כזה ואז לעשות את זה מתוך שמחה. אם אני יודע שאני עושה את זה, אפילו אם רק כדי להפטר – אתה תשמח.

מה שאתה מחסיר מעצמך

נקרא עוד כמה שורות ונסיים את הדף הזה:

החסימה אינה מאפשרת את המרחב.

לחזור למרחב תוך גבולות היש במציאות.

חסכון של כוחות וזמן.

ריכוזיות, התפתחות

והתחזקות של החלקים המשתתפים בחסכון.

לכן יש מורכבות,

לכן יש מכלולים.

הכל מתוחם

והתיחום מלמד על מה שאתה מחסיר מעצמך.

המשפט האחרון הוא נושא למחשבה – כל ההתנהגות האוטומטית, בסופו של דבר פוגעת בנו. דאגות, כעסים, פגיעויות – מחסיר מעצמי שמחה וחיות וגם ביום יום אני לא מספיק חושב על עצמי ועל הנתינה לעצמי – מה יביא לי שמחה. הייתה אצלי גברת שבעלה מאד דאג לה כי היא נפלה לעצבות גדולה. שאלתי אותה – איזה דברים משמחים אותך? היא אומרת: ללכת לים, לרקוד. אז אמרתי לה: איך את חושבת לשמוח? בכל יום את צריכה לעשות משהו. זה א',ב' של מחסיר מעצמו. הגענו למסקנה – שהיא לא כל כך ברת ביצוע בעולם הזה וזה שאדם צריך יום בשבוע לצאת מעצמו ולעשות מה שבא לו, חוץ משבת שנחים. יום אחד קבוע. אתה חוזר אחרת למציאות. הרבה יותר על מקומי, פחות נלחץ ופחות נרדף ולא לחוץ. פתאום הכל בסדר. יש בנו משהו שאנחנו קולטים אותו אבל הוא הורס לנו את החיים – לא חשוב מה שאתה עושה אתה רוצה לסיים אותו ולהיות כבר בדבר הבא. לא חשוב אם זה טוב או רע – העיקר הדבר הבא. ביום חופש שבו אין את הדבר הבא אתה יכול לפגוש את עצמך באמת. החיבור עם עצמך לעיתים יותר גבוהות.