חלק א
פנייה למהות
פנייה למהות מעוררת את המהות.
אני מדבר על השפה שפונה אל המהות – וזו חשיבה הכרתית. תחילת הלימוד מעוררת את ההכרה. איך מעוררים את ההכרה? קודם כל פונים אליה! כשבנאדם ישן, אתה קורא בשם שלו – הוא מתחיל לזוז. משהו מתחיל לזוז, להתעורר, אפילו בעצם המילה הזו – 'התעוררות ההכרה'. הפנימיות שומעת את המילה ומבינה אותה. בכלל, השפה שלנו היא לא מילים אלא תדרים[1]. בבעל שם טוב הקדוש אפשר לקרוא על העניין הזה ולהבין פנימה.
התעוררות ההכרה - צפייה
איך מעוררים את ההכרה? זה משהו שהוא קצת מחוץ למחשבה ההרגלית? – נותנים לה נקודות צפייה. בתחילת הלימוד אדם מקבל נקודות לצפות עליהם. לדוגמא: אם אני אגיד לנוכחים: תקשיבו רגע לליבכם, מה אתם שומעים חוץ מתוק תוק תוק – לא אקבל תשובה מוצלחת. אלא אנסח את זה כך: 'תפנו רגע ללבכם ותשימו לב אם הוא קשוב ושומע, אם יש לו התנגדות? האם הוא סגור או פתוח?' ברגע שיש נקודת מיקוד אפשר לראות. אדם שמעולם לא התעסק בזה זה מאד מעורר אותו להסתכל פנימה ולהתחיל לראות מהו. זה השלב הראשון.
כבר בשלב הראשון נפרשת מפה – מה הטוב שבו ומה המיותר שבו. מה המיותר – בדרך כלל רובנו יודעים את זהו לא צריך להדגיש את זה. יש סוד כזה גם בחינוך ילדים וגם ב'הוכח תוכיח את עמיתך'. שמעתי ששלמה המלך אומר – טובה תוכחה גלויה מאהבה מסותרת. אי אפשר להוכיח מישהו בגלוי אם אין באמת אהבה עמוקה ומסותרת. אתה לא מוכיח את הבנאדם על מה שהוא עושה טוב – זה מפריע לו להיות טוב. עם ילדים זה מאד מפריע ומאד עובד. אם ילד מתפרע ושובר משהו, התגובה להגיד לו: אתה לא בסדר – לא נכוחה. הוא יודע בעצמו את זה. הנכד שלי סחב משהו. הוא חשב שלא קלטתי אותו – אני קלטתי אותו. אמרתי לו: מה לקחת? הוא לא רוצה לגלות. אמרתי לו: איך אתה מרגיש בפנים? אתה מתבייש? הוא אמר לי כן: אמרתי לו – תראה איזה טוב אתה, איזה לב טוב יש לך, לא כדאי לוותר על הבושה ולא לעשות טעות? כולנו עושים טעויות, למה לא להסתכל על כל הטוב, מה יש? אסור לנו לטעות – אנחנו מלאכים?
אם יש בנאדם שתמיד תחת לחץ באותו תאריך בחודש (העשירי) זה נראה מוצדק. כשזה חוזר כל חודש, אפשר לדעת שהדפוס הזה חוזר על עצמו ושאני בוחר בו. יש בו משהו שמחיה אותי אבל זו חיות לא טובה.
למה זה החיות שלנו, למה יש חיות בדברים רעים?
הלב שלנו צריך ריגושים. אני משתגע כשמשעם לנו. מאחר ואנחנו לא נותנים לו אותם בדברים טובים הוא למד לקבל אותם מדברים רעים. פעם, אם הוא היה נעלב הוא היה משיג את מה שהוא רוצה. כיום הוא לא משיג אבל הוא עדיין נעלב, אבל הוא משיג את החומר שהמח שלו מפריש וזה מהנה אותו. החומרים שהמח מפריש זה התמכרות שלנו. אם לא נכיר בזה לא נכיר שצריך גמילה. אם אדם יהיה אמיתי הוא יראה שהוא לא צריך את זה. בסך הכל המטרה של תחושת העלבון, מבחינה רוחנית, כשמתבוננים בה, זה תחושה של ענווה. זה הסיבה שה' עשה לנו את זה, אנחנו טועים ומשייכים כל דבר לגורם. מפספסים את הרגש האמיתי.
כשרואים את האור מציץ רוצים את האור.
בשיעור הזה אפשר לקחת משהו פרקטי הבייתה. בכל שיעור צריך לתת משהו פרקטי לשומע, הוא בא לכאן בשביל זה. הוא מקבל הבנות ויכולות, אבל הוא בא לכאן כדי לקבל משהו. זה מאד חשוב בכל סוג של שיעור – בכל שיעור אפשר להעביר את העניין של צפייה וזיהוי שזה ההתחלה של 'חשיבה הכרתית'. כשאתה לומד את הטקסט – לא חשוב איזה – על עצמך ומבין מזה משהו על החיים שלך – זה נפלא מאד.
דרך החשיבה ההכרתית והתעוררות ההכרה, הדבר הראשון שהלימוד מפתח זה הקשב. בין יתר הדברים שאני עושה אני צריך לעשות שלום בין איש לאשתו וברור שאין מפגש שלי עם זוגות – וכבר ראיתי מאות כאלה – שאין תקשורת. לא מדברים ולא שומעים. הדבר הראשון שאדם צריך לראות הוא איך הוא מקשיב החוצה ואיך הוא מקשיב פנימה. על ידי הנקודות המסוימות. למשל: מה אתה מרגיש אחרי שרבת עם אשתך? נצחת, יצאת צודק, איך אתה מרגיש בלב? כל אחד מרגיש נאחס. כל אחד יודע את זה. פתאום אתה יכול לשים לב במצבים השונים – מה קורה לו באמת.
אותו דבר במחשבה - אתה מתחיל להקשיב למחשבות שלך. כמה מחשבות רצות לנו בראש? רוב הזמן זה רץ שם כמו מכונת כביסה. לאיפה באות המחשבות ולא הם הולכות? מי צריך אותם בכלל? מי מדבר עם מי? מי אמר למי ומי יכריע בינהם? לראות מחשבות שלא עושות לי טוב, להבחין בין רגשות טובים לרצונות מיותרים, בין מחשבות טובות למחשבות לא טובות – זה מאד מרתק הגילויים האלה. בשלב הזה קל מאד להחזיק את הקבוצה כי זה מאד מעניין אותם.
אחרי שנפרש בפנינו הדפוסים הישנים וקיבלנו את הכלים הראשוניים כמו קשב פנימה והחוצה, ואפשרות לקחת מידת רוחק מהדברים, בעצם זה שאני במידת רוחק מסוימת אני יכול להתייחס אל הדברים נכון. אם שמעת חריקה וראית מישהו נופל על הכביש. אחד איך שהוא יראה את זה הוא יתעלף, אחד ימשיך ללכת כאילו לא ראה כלום. שני המצבים האלה הם ערבובים, הם לא מסוגלים להתקדם. השלישי יש לו מדת רוחק, הוא יכול לשמור מרחק ולדעת – מה לעשות.
ה'המתנה' היא ה'מתנה'
השלב הבא בלימוד הוא שלב ההמתנה. אם היא הרימה עלייך את הקול מיד גם אתה מרים? אם יש אנשים מתכווחים גם לך יש דעה? תמתין לפני החלטה / תגובה / קביעת מסקנה נחרצת וכן הלאה. ההמתנה הזו היא 'המתנה'. זה מביא מתינות לחיים. הנטייה שלנו לקפוץ ולהתערבב היא אינסטינקטיבית.
השלב הבא, עד כאן היה מה צריך ואין צריך, מכאן מתחילה העבודה. פתאום בנאדם רואה שהוא יכול לשלוט בעצמו. אמרו לו משהו, הוא עכשיו קצת בצפייה וקצת בהמתנה, לא בגלל שהוא דייק, אלא בגלל שהוא שלט במצב. יהודי אחד, הייטקיסט, מאינטל אמר לי שכל השבת הוא לא זכר את העבודה שלו. הוא היה שמח כל השבת לא בגלל המשפחה אלא בגלל ההצלחה.
לאדם יש את דפוסי ההתנהגות שלו – כאן יש לו דפוסי התנהגות, אם הוא רוצה קצת יותר אינפורמציה – הדפוסים שלנו הם תוצאה של הפגמים של ההורים שלנו, הם לא שלנו, אם לא תתקן את זה – תוריש את זה הלאה לילדים שלך בתוספת גרועה יותר. חרדות שלהם. כל אחד יודע איזה קלטות שמו לו בנפש, כל אחד וה'פולניה' שלו. הוא יודע שהוא פועל ככה וזה לא לעניין והוא לא יכול אחרת. לאט לאט להכיר אותם ולצאת מזה. הוא יודע – אני כזה, אבל איך אני אצא מזה. אם אני לא אכעס ולא אדאג ולא אריב עם כלתי – מה נעשה כל היום? התרגלנו שזה החיות שלנו.
זה תהליך הלימוד שבו כל חלק של לימוד הוא חיזוק ונדבק נוסף למבנה שאנחנו לומדים. ברור שצריך את זה. אי אפשר לריב עם כל פרט ופרט שבי ולומר לו שהוא לא לעניין - עד שאגמל מהכעס, מדאגה וכו' – אני צריך אלפיים שנה. אני צריך משהו שכולל הכל. איזה מבנה שכולל הכל. זה דפוס וסדר התנהגות אוטומטית. הבנאדם לא צריך לחשוב 'האם עלי להתרגז?' אמרו לו טמבל והוא הופך לטמבל. זה מגיע מהקשקע ומסעיר את השכל. אנחנו בונים מבנה הפוך, מלמעלה למטה. בתחילת הלימוד המחשבה יושבת מעל הלב ובודקת אותו אם הוא בא מנפש עמוסה או מנפש טובה.
המבנה
המבנה של תהליך התעוררות ההכרה:
- התחלנו מצפייה
- אחרי זה זיהוי
- אחרי זה הפרדה – זה טוב זה פחות טוב, זה מהלב זה מהמח, זה הטוב וזה העומס, זה הילד שבי וזה הבוגר שבי
- אחרי זה – שלב ההמתנה. זה שלב שבו אני עושה המון פעולות. זה 'חדר ההמתנה' שלי. אני נרגע מהעצבים שהוא הביא לי, אני מגיע לשקט, אני בוחן את ההתרחשות בצורה אובייקטיבית, אני בוחן את הלב הטוב שלי, ואז אני מגיב מתוך הטוב שבי שרוצה להטיב.
זה עניין של תרגול. ככל שאדם עושה את זה יותר זה נעשה פשוט יותר. בדברים יותר כבדים ויותר מהבטן זה יקח יותר זמן. תמיד תשומת הלב – מה התקדם. לומדים מתייאשים אחרי חודש, שהם עברו התפרצו כאילו לא למדו כלום, צריך להראות להם את ההתקדמות, את הירידה בעוצמה וכו'. תמיד להתמקד בטוב – מי שמתמקד במה שיש הוא ה'שמח בחלקו'.
לא משנה מה הדפוס שהיה קודם – תוקפנות או בדידות – תמיד יש את האפשרות לדפוס טוב יותר. אני מתרגל שמה שאני עשיתי הוא לא היה טוב. הוא כבר לא שומע. כשמישהו מספר משהו – אנחנו באסוסיאציה של הדבר ואיפה זה קרה לנו? מישהו אומר דעה אנחנו כבר בתוספת דעה או במחלקות? אנחנו לא יודעים כדי להקשיב או להבין. גם כאן – לא מספיק לדעת את זה צריך כלי כדי ליישם את זה.
קשב
גם בקשב יש מבנה:
מקשיב – ממתין – מבין – עונה
לראות מה זה מעורר בי, ומה זה רוצה להגיד לי – פשוט להקשיב למה הוא רצה לומר לי. בהמשך נראה משהו הרבה יותר עמוק בקשב.
בסך הכל, בתוך זמן של שנה בערך, אדם רוכש שליטה יחסית במערכת האישית שלו. המערכת האישית שלנו, ידידי, מורכבת בלימוד מארבעה דברים:
- מחשבה
- רגש
- קשב
- רצון
המערכת הזו נקראת מערכת כשהיא עובדת בחיבור והרמוניה. כמו שהיא נמצאת בסדר הרגיל אצל הבנאדם לא רק שהיא לא מערכת, אלא במאבקים וחיכוכים פנימיים שמורידים כח. כשבנאדם הרגש שלו פה והראש שלו במקום אחר – הוא מפוזר. אם הרגש והמחשבות שלו סותרים אחד את השני והוא לא מודע לזה – מה יוצא מזה? כעס.
הכי פשוט לראות את זה כשכועסים על ילד. מה פתאום שהורה יכעס על ילד? לנו זה מובן מאליו כי אבא כעס עלי אז אני אכעס עליו. ילד, כל מה שהוא עושה הוא עושה כי הוא ילד. הוא לא יכול לעשות את הדברים כמו שאני הייתי רוצה ומצפה, הוא אישיות, חיות, בנאדם, הוא ילד. למה אני כועס עליו? לא חשוב מה הוא עשה? ילד לא רוצה לישון, ב7, 8, 9, 10. למה אתה כועס עליו? הלב אומר – למה לא? שישחק. המחשבה אומרת: יש גבול לכל דבר, הוא לא יצליח לקום מחר, וגם נמאס לי ממנו (לילד יש תחושה שאתה רוצה להפטר ממנו ואז הוא לא יתן לך. תן לו את התחושה שישאר אתך עוד קצת והוא ישאר ער.) זה שהוא עורר אצלך את הקונפליקט – לכן אתה כועס עליו.
גם כשילד עושה משהו מסוכן. זוג שהיו במריבה אחרי תדרוך אצלי הבן שלהם הלך והפך את העציצים. האבא שלו בא וחיבק אותו ואמר לו: תודה רבה שהוצאת אותנו מהמריבה שלנו. זה מה שהילד עשה. הוא רצה למשוך את ההורים אליו כי הוא לא מסוגל לשמוע אותם רבים.
בדרך כלל אנחנו מערבבים את הכל, אנחנו מדברים למנהל בנק ברגש ולאשה בהיגיון. החיבור של מחשבה – רגש – רצון – עם הקשב הרוחני יותר הם מפעילים את המערכת. מהי נקודת החיבור? איך מחברים את הדברים? – אנחנו חוזרים להתחלה – פנייה למהות.
כל חלק במערכת, אם הוא במהותו – הוא מחובר ליתר החלקים. מה זה אומר לב במהותו, רצון במהותו – מהות אי אפשר לעשות. לב סגור הוא צר ומיצר ולב פתוח חוזר לכוחו, למהותו, לנתינתו (ימימה) מגלים לנו שנקודת המהות היא נקודת הטוב שבאדם שמתבטאת בזה שהוא רוצה להיטיב. ברגע שהאדם פועל מהמקום הזה, אם אדם מקשיב למישהו כי אני רוצה להיטיב לו אני שומע מה חסר לו, הלב שלי מבין את הלב שלו. אם אני מקשיב מתוך אינטרס אני לא שומע מעבר למילים בהבנה עמוקה אלא חושב על מה שיצא לי מזה. ככשומעים משפט מבנאדם אפשר לדעת המון על בנאדם, אפשר לדעת הרבה מהטון, מהצפיפות של המילים – בלי לעשות ניתוח – זה שלב שהלימוד מאד מוכיח את עצמו ומכאן קשה לו מאד לעזוב. עכשיו האדם יכול באמת להתחיל להתחבר לנשמתו. את זה נעשה בחלק השני של השיעור – נדבר על הרעיון הזה. מכאן ואילך הדיבור הוא על החיבור של האדם לנשמתו ולשורש נשמתו.
כל העניין של לימודי ימימה יש בהם הרבה קדושה, בלי קדושה זה מביא לגאוותנות ואז זה מכשול.
חלק ב
אין לי הרבה זמן, אני מתחיל ברשותכם לתמצת.
שאלו אותי בזמן ההפסקה על 'המבנה' בעניין לימודי ימימה – אני לא חושב שחשוב כל כך המבנה. זה פשוט סדר שמתחיל מצפייה – זיהוי – המתנה – שיקול – תגובה. כל אחד מאלה נבנה בהדרגה תוך כדי לימוד. כשהוא נבנה הוא לאט לאט מתרחב ומביא את האדם למפגש עם מהותו, כלומר – הארה מנשמתו.
הארת הנשמה ואור היחידה
לפני שנתחיל לדבר על העברת שיעורים – צריך להדגיש נקודה מאד כללית, שאני לא יודע עד כמה אנחנו ערים לה – משהו משתנה בעולם. משהו משתנה בצורה חזקה ומהירה. דברים שלא היו כאן מאות שנים קורים כאן תוך שנים ספורות. הרב החלבן מלמד אותנו וככה מקובלי הדור שההארה עכשיו שמאירה בעולם ובעיקר בארצנו הקדושה זה 'אור היחידה'. אין לנו דרך להשיג את זה, אבל תנאים ואמוראים לא השיגו אותו. דווקא בדור שלנו הכי נמוך יש את החוקיות הרוחנית שדווקא הדבר הכי נמוך יכול לקבל את הדבר הכי גבוה. הזעקה הפנימית של הדור הזה זה זעקת הנשמה. זו לא הנפש המיוסרת, אלא החיסרון באור הנשמה. מי שמעביר צריך לדעת לפחות גם הוא בעצמו – להתחבר אל נשמתו. כי אי אפשר לדבר עם אנשים על משהו אלא צריך לדבר את הדבר. מי ששמעתי מדבר על הדברים – גם אני יכול לדבר. מי שחי את הדברים וחווה אותם לא מעביר לי תיאוריה – אני שומע אותו. אתה צריך לחשוב – למה באת ללמד? מה אתה רוצה להעביר? מה הסיבה בכלל שאתה שם? זה יכול להיות פרנסה, זה בסדר. לפעמים יכול להיות – הרצון שלי להפיץ תורה ולקרב אנשים, זה גם בסדר. לפעמים זה יכול להיות הרצון שלי לממש את עצמי, לבטא את רעיונותי. הכל בסדר אבל הכל חיצוני, זה לא נכנס פנימה לתוך לב השומע. הנקודה שאותה אנחנו באים ללמד זה קודם כל מהרצון שלנו להתכלל עם הנשמות שאיתנו בחדר. להרגיש איתם אחד, דרך זה אני מרגיש אותם וקולט אותם ויודע מה להגיד להם. אני נכנס ורואה את כל האנשים. מתעוררים לי שאלות ותשובות ממכם. זו לא נקודה קשה ליישום, צריך להתרגל אליו ולהתכוון אליו. מורה הוא מעבר לגיל להיות מורה – אני לפני כל שיעור צריך להתפלל. אם לא – אין לי אומץ להכנס. אני אומר להשם יתברך: אתה הבאת אותי עד כאן – תכנס איתי, שמור לי על הפה, תן לי להכנס ללב. זה דבר שעובד, מה שמפריע ללימוד להכנס זה היישות של הלומד. מורה מוטב שלא יגיד הרבה פעמים את המילה 'אני'. יש לנו את המורה והמעביר. יש לנו את המעביר ויש לנו את המקבלים ויש לנו את החומר שמעבירים. שלוש מרכיבים שהמערכת של הלימוד, המלמד, הלומדים והלימוד. ספר וספר וסיפור – זה גם ספר יצירה. המלמד צריך לעשות עבודה עם עצמו ולעשות עבודה אמיתית ולבוא עם רצון אמיתי – לא להחזיר אנשים בתשובה. ברגע שיש רצון כזה זה מעוות את הקבלה של השומע. הוא קולט את התדרים גם אם הוא לא מודע להם. הכוונה צריכה להיות – לפתוח להם את הלב, לקרב אותם לעצמם ולתת להם טעם מתוק של תורה. שידעו שתורה זה טוב ונעים. צריך לא לשנות להם את המחשבה וכל זה אלא לתת להם חשק לעוד. איך? כל דבר צריך להיות מתובל במשהו גבוה. אפילו אם אתה לא יודע מה אתה אומר. יש דברים שאני קורא ואפילו אני לא ממש מבין מה אני קורא אבל זה מרים להם את הנשמה.
עוד כמה עצות
צריך להכניס בשיעור לפחות שלוש פעמים צחוקים – ולהכין את זה גם. הדבר החשוב ביותר – צריך לצאת עם משהו פרקטי, שהוא יכול לצאת ממנו מחר עם תוצאות. זוגות ומשפחות – איך לשפר את המערכות של השלום בבית, היחסים עם הילדים וההורים. דברים שחשובים לאנשים והם יוצאים מתוך הלימוד – תמיד תמצא משהו שאפשר להפוך לעשייה פרקטית – אחרת בשביל מה למדת? הרמב"ן כותב באגרת – תראה ממה שאתה לומד מה אתה יכול ליישם כשאתה קם מהספר. יש עוד להרחיב בנידון אבל אם תעשו את זה זה גם הרבה.
לקלוט מה האנשים – אני לא יכול להכין שיחה מבלי לדעת מול מי אני מדבר. כשבנאדם פתוח יש לו השראה והתורה רוצה לצאת מהפה של המלמד/ת, אל תפחדו אלא תהיו שם נקיים. יש דברים שאפשר להגיד פה ולא שם ויש דברים הפוכים. צריך להיות מאד קשוב לתלמידים. אחרי שאני יודע מה אני רוצה להגיד צריך לחפש מספרים חדשים. שפותחים את הפתח הזה של לימודים לנשמה. היה אחד בדור, הרב קרליבך, שהיה מדבר ישר לנשמה. לא חכמות גדולות, למרות שהיה תלמיד חכם עצום, הוא היה מדבר מנשמה לנשמה. יש היום אנשים שמדברים מלב ללב.
הלימוד בדור הזה הוא צורך הנשמה. יש כמה ספרים שלפי דעתי זה ממה חובה לקרוא אותם. אחד מהם זה 'הקיצו ורננו' של הרב החלבן. הוא ממש מדבר על האור שמאיר בדור הזה, זה מאיר על כולם ולכל אחד זה יכול להפתח ולהאיר לו. לפתוח את הנשמה ואת הלב. למעוניינים אפשר להוריד חלק מהספר אנא בכח.
