יראה, קשיים בהיכל המלך, חיוך מזוייף

מדוע הבורא ברא את הבריאה? יש לכך שלוש סיבות, (מסביר אותם הרמח"ל ומזכיר אותם בספר 'ערבות נחל'):

א.      'לגלות שמותיו וכינוייו' – אלמלא הבריאה לא היה מי שמקבל את שמותיו ותאריו. בזה עוסקת כל תורת האר"י.

ב.      'להיטיב לנבראיו' – בשביל להיטיב צריך חסרון שמתמלא. החיסרון הוא תמידי והמילוי התמידי הוא שפעו של הבורא. הבורא יתברך הוא המילוי. מרגע שאדם נולד הוא בחסרון – הוא צריך אוויר ומזון, צריך אבא ואמא – וכפי מילוי החיסרון – כך התענוג.

ההבנה הזו מביאה להתפתחות. גם הטוב וגם הלא טוב באים לטובתו. ואז הוא לומד מהדברים ולא כועס עליהם.

הרמח"ל אומר – מי שלא הבין את זה, שהכל מתהפך לטובה, מי שלא הבין את זה – לא הבין שום דבר בחיים. זה חריף וחזק.

ג.       לגלות ייחודו יתברך – ההבנה שהכל אחד. אין 'טוב' ואין 'רע', אלא הכל אחד. ודווקא במקומות הנמוכים והטמאים. יורובסקי אומר שבדורינו זה לא מצוי. חבל.

הניסיון העיקרי בעולם הזה הוא – איך אתה מקבל את המצרים שעוברים עלייך בשיוויון נפש.

יונתן מספר שהוא כותב מבנים, כמו סדר יום, וכשהוא כותב אותם אז בהדרגה מיישם אותם יותר ויותר בקלות ובקלילות. אחד המבנים שהוא מתאר הוא יראה – ענווה – הכרת טובה – שמחה. כשנשאל מה הפשר של ה'יראה' הוא עונה: יראה – להבין שאני קטן, תלוי, לא הגורם הקובע בעולם. איתמר מתקן אותו – זה ענווה. יונתן אומר: יראת חטא – לא לפגוע באדם, בסביבה, בעולם ובעצמי.

יראת הרוממות – היא המדרגה הגבוהה של היראה, והיא מתחלקת לשני צדדים:

1.      כמה הבורא גדול ואני קטן. מי שזוכה להשיג את גדולת הבורא זה דבר נהדר.

2.      כמה אני גדול – כשמתחילים להתעסק בדברים האלה מרגישים קדוש, זה הדבר המפחיד, המטיל יראה באמת.

יונתן אומר: כשאני מתעסק בזה אני מתחיל לקלוט איפה אני, שם לב שאני לא שם, לא זוכר את הבורא רוב הזמן. מדי פעם נזכר לשאול את עצמי: 'מול מי אני עומד? מה אני עושה כאן?'

להודות על כל מה שמתקיים.

לעשות בקלות ובקלילות.

קלילות זו נקודה חשובה מאד.

ובכלל, כשאתה כותב – אפילו כשאתה לא שם – אתה מחזיר את הנקודות ששייכות אלייך, לחיים שלך.

ענווה

מה שעוזר לי להתקדם בכיוון הזה, של יראה ואהבה היא לזכור את דברי המשנה (במסכת אבות): "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם". מה שזה אומר – אני לא יודע כלום על האדם שמולי, לא יודע כמה הוא מיצה את הפוטנציאל שלו. ככל שאתה יותר מוכשר – אתה יותר רחוק מהפוטנציאל שלך. דווקא מי שמיצה את הפוטנציאל שלו פועל ברוחניות הרבה יותר. אנחנו מכירים את סיפורי הבעש"ט  על צדיקים ואדמו"רים שניסו לבטל את הגזירה ולא הצליחו, אבל אותו אדם פשוט וכפרי שתקע בחליל ביום כיפור ביטל את הגזירה לחלוטין. הוא ביטל את הגזירה כי הוא נתן את כל מה שהוא יכול, הוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו במ100%.

שיעור פרטי של הבורא

דבר שני שמאד עוזר – בכל התרחשות שמוציאה אותי מהמקום המדוייק, אני יוצא ושואל – מה הבורא בא ללמדנו? כל היום הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, דרך כל מה שקורה לנו, דרך כל מחשבה שעוברת בראשינו, אבל אי אפשר לעקוב אחרי זה ומה גם – אם מתעסקים בזה ורק בזה – זה מטריף את הדעת. לכן, אנחנו מתעלמים מזה במשך רוב הזמן, אבל במידה ויש מאורע חריג ומשונה זה הזמן לצאת החוצה ולשאול – מה בא זה ללמדנו? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותי – וכך חוזרים לדיוק.

הכל לטובתך גם בלא ידיעתך

דבר נוסף – יותר קשה לזכור, אבל זו אמת – כל מה שקורה וודאי בא לטובתך, אלא שלא תמיד אתה רואה את זה מיד. הדברים הכי קשים, בפרספקטיבה ארוכה, בפז"ם של 60 שנים שאני כאן – עזרו לי.

ההורים שלי נפרדו אחד מהשני כשאני הייתי כלום, בגיל 0. מגיל שנתיים יש לי חשיבה עצמאית. לא אבא חשב בשבילי ולא אמא חשבה בשבילי.

בהמשך הדרך, התדרדרתי לפשע. הייתי אשכנזי ורציתי להוכיח את עצמי, כמי שאין לו גבולות ופחד. בהמשך עברתי תאונת דרכים קשה שריתקה אותי לשנתיים. התאונה הזו היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במשך שנתיים גיליתי עולם פנימי ורוחני, התחלתי לקרוא והשתנתי – שיניתי את מסלול החיים שלי לחלוטין.

אחר כך אשתי חלתה במחלה קשה מאד. היא כמעט מתה. אז גיליתי שיש לי לב, אז למדתי כמה אני אוהב אותה. היא אומרת היום – הכל היה שווה בשבילי כדי שאגלה את הלב שלך, אני לא מסוגל לומר את זה כי לא אני סבלתי את ייסורי האיוב של המחלה שלה.

תמיד כשיש משהו שעוצר או פותח את מהלך החיים באופן קיצוני הוא מוסיף לנו לחיים. בטראומה לומדים מה שלומדים בעשר שנות ימימה תוך שבוע. כל זה קורא מפני ש'אימת המוות' עליו. אבל למען האמת – 'אימת המוות' מוטלת על כולנו. כולנו נמות, אי אפשר לברוח מזה ולא צריך לברוח מזה. זה אומר שאפשר לנצל את החיים. היראה האמיתית היא לא מפני המוות, היראה האמיתית היא שיתפסו אותי לא מוכן.

אם אני עושה את מה שצריך לעשות בחיים – אני עושה משהו נצחי, שאין בו כלייה.

יראה בדור שלנו

בדור שלנו קשה לעבוד מיראה. אולי בגלל שאנחנו חיים בארץ ישראל ומרגישים בטוחים. בגלות היו לנו הרבה פחדים ולכן היה קל להפנות אותם לקדוש ברוך הוא. וכיום מתעוררת אהבה גדולה אמרנו שמי שזוכה להרגיש את רוממות הבורא זה נהדר, אבל העיקר הוא לראות ולהבין כמה השם אוהב אותנו.

השם לא מסתכל מלמעלה ומבחוץ לנו, אלא מבפנים – על הנשמה, שהיא תמיד טהורה ומעולם לא פגמה. יש נקודה שחז"ל אומרים, על הפסוק בפרק שאנחנו אומרים בליל שבת – 'אשת חיל': נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' נודע בשערים הוא 'כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה' – כל אחד לפי מה שהוא משער בליבו. ככל שאנחנו משערים בליבנו – כמה אנחנו אוהבים – אני מגלים יותר כמה השם אוהב אותנו. פשוט להסתכל על הפלא הזה שנקרא 'חיים', כל הכשרונות שבך, כל הסביבה שאוהבת, הכל הוא אהבה רבה וחסד גדול.

רק כשאדם נהיה אבא הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא אבא. אתה חושב שאתה אוהב את הבן שלך? הקדוש ברוך הוא אוהב את הבן שלך דרכך. גם את החברה שלך. (זה יורוביץ).

עצם ההבנה היא שהירידות והיציאה מהציר הפנימי של 'טוב ומיטיב' הם רק באים לחזק את הציר. אנחנו חושבים שכשאנחנו בשיאנו הקדוש ברוך הוא איתנו, אבל האמת היא שהוא איתנו במצוקה. דווקא בחסרון – אז מרגישים כמה צריך. במקום טוב – מתפננים על הטוב, כמו שאומרים, אבל לא זוכרים להודות לבעל הטוב.

יהב: כמו ילד שנאבק מול אמא שלו על מה ששייך לו אני ממשיך להאביק. כיצד נפטרים מהפחד לשינוי כאשר יודעים את המעשה הנכון.

לתרגל את מה שאפשר, השומרים הקשים לפני היכל המלך

בעל הסולם כותב  דבר חריף – עד שאינו מרגיש שחייו אינם חיים מבלי הדבר שצריך מהקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך אינו עוזר. בנאדם שמגיע למצב שהוא מוכן לבקש מהשם – קח אותי. מי שמרגיש כך – יודע שהוא במקום אמיתי ולא דמיוני.

מה שצריך זה להשתמש בכח ההמתנה,

ובמקביל לכבוש את מה שאפשר. לדעת שכב התחלתי.

אני למשל התחלתי עבודה פנימית שאני עוסק בה בשנה האחרונה. אתם יודעים כמה פעמים תרגלתי? ארבע פעמים בלבד. אבל אני לוקח מתוך הלימוד את מה שאני יכול לעשות. למשל: הוא מדבר על לראות בכך דבר אתה שכל האלוהי – את זה אני מתרגל. ככה בוחרים נקודה ועוד נקודה, משהו ועוד משהו לקחת לחיים – כל דבר גורר דבר אחר, עד שבסוף כל הנקודות הללו מתלכדות וכולן הופכות לנקודה ליחידה אחת. אך אם קופאים על השמרים ואומרים: 'אני רוצה אבל אני לא יכול כלום' זה כמו לתת גז ולהותיר את הבלם יד (Hand – Brix).

צריך לדעת, בשביל להכנס פנימה צריך עוצמה מיוחדת. אנחנו יודעים שיש המון שערים בדרך להיכל המלך. מי שרוצה לעבוד את המלך ולא להיות הרחק בכפרים הנידחים, צריך להכנס לארמון. ככל שמתקדמים יש שומרים חזקים יותר. בכל שער יש אוצרות אחרים, יש פיתויים שנועדים להסיח את הדעת. למשל: נותנים לאדם השגה – כמו להביט על תמונה ולדעת את כל מה שאפשר על המצולם בה – והוא חושב שהוא הגיע לסוף העולם. למעשה, הוא תקוע ואבוד. הוא צריך להמשיך ללמוד ולהתקדם עד שיגיע למקום שאף אחד לא יעניין אותו, במיוחד לא אם הוא מביט בו כעת.

כל הורה מעביר לילדים שלו את כל השריטות שיש לו בנפש ובעוצמת יתר. זה שם עד שמישהו יתקן את זה. לפעמים בנאדם חי עשרים או שלושים שנה והכל בסדר, ורק כשנולד לו ילד – כל השריטות האלו יוצאים לתיקונם.

כשאתה צופה שזה לא אתה, אלא האמא או האבא שלך שמדברים בך, אתה יכול להחליט אם זה אמת או מיותר.

אם קשובים לילדים – הם מתקנים אותנו. צריך פשוט להקשיב להערות שלהם, והם מתקנים אותנו. אם הם אומרים: 'אבא אל תצעק' – זו אמת. זה נכון לגבי ילדים בכל הגילאים: גם תינוק מגיב לך בצורה נכונה אם אתה מזייף, וגם ילדים גדולים, אבל זה יותר קשה. ככל שהם יותר גדולים זה יותר קשה. הם לא עושים את זה בתמימות, והכל מסתבך עם הערות של אגו. לנו קשה יותר לראות כיצד זה מתקן אותנו.

הרקע לחלק שנקרא היום, שבו התעסקנו במפגשים הקודמים הוא לראות בבירור – איפה ההתנהגות שלנו היא העתקה של ההורים. גם בטוב וגם בלא טוב. מתוך זה נבין את המיותר ומה אפשר לנקות. נמשיך לקרוא:

הנה, הכוונה היא לבנות, ולפעמים, למרות החיוך מהכוונה של טוב מאד, אבל העיניים, זאת אומרת, בסמוי, דוחות, כמו העיניים של אבא או של אמא, או הילד שדחה את הוריו. והדחיה הזאת הופכת לדחייה אישית, אתה דוחה למעשה את עצמך ואת חלקיך.

צריך לשים לב, היא אומרת שאתה דוחה שני דברים: את עצמך ואת חלקיך:

מה זה אומר?
לשים לב שיש לך מחשבה דקה בראש, עויינת, זה עובר לשני, במבט. זה נמצא אצלנו בסמוי. מול כל ביקורת שיש לנו, בסמוי, בעיניים. אפילו לא אמרתם כלום – מרגישים את הדחייה, החוצה מעצמך. החוצה מהציר של 'טוב ומיטיב' – כשאני מיטיב יוצא דרכי טוב. ועכשיו אני דוחה את עצמי.

נקודה שנייה – דחיית החלקים:

לא ניתן לרגש הטוב להשתתף בחלקים, בחיים,

לא רוצה להבין אותו מראש – סגרת לקראת המחשבה.

הקשב לא מהותי, כי חלקיך נסגרים בפנייך, אתה נסגר, כל הריחוק הזה נרשם בזמן הזה שאתה עושה, והמטרה היא להבהיר את אשר קורה בהעמקה דרך דיוקים, לאט, באותה מדידות הנלמדת דרך החלק הזה.

מה זה הקשב המהותי שהוא פתאום הופך ללא מהותי?

הקשב המהותי – מה אני יכול להוסיף לאדם / למצב / לעצמי – אם הקשב הוא פנימי – במקום לדאוג ולחשוב – מה אני יכול לעשות? מה מפריע לי לשמוח? מה מטריד אותי ומוציא אותי מאיזון? יש לזה פתרון. ולא – זה ימשיך לרוץ בראש ולהטריד את הנפש.

מאיר אריאל אומר: שני אנשים מתווכחים ביניהם. לכל אחד חרוט על המצח – לא תשנה את דעתי לעולם.

וגם בחלק הזה, המקום האישי נבנה, ובחלק הזה הקשב לאמת, זה לא קשב דמיוני, לא לאמת הדמיונית אלא קשב ללב, לאמת שבלב, הלב יודע את מלאכתו.

ידידי, אלו מילים יקרות מפז.

הנקודה של ישרות הלב, האמת שבלב, צריך לדעת שהלב תמיד יודע מתי אתה מזייף, אם תקשיב טוב תראה שהוא אומר לך את זה. מה שקורה בדרך כלל, כשאדם מרגיש את הזיוף – אתה מקשה את ליבך, מרגיש את עצמך ולא את המכלול.

אפשר לראות שמרוב תכנון לפעמים נכנסים לאי שקט פנימי, אז משחררים ופתאום נעשה קל, כי העמסתי על עצמי יותר מדי. הלב אומר: 'לא נח לי עם הקצב הזה'.

הלב יודע את מלאכתו והוא יודע לומר אם הפרזתי וכמו כן  - מה הדיוק

אם אתה יודע שצריך לתקן ואתה משקר – השקר משתלט עלייך.

עבר ושנה – נעשית לו כהיתר. אם אתה משקר פעמיים – אתה כבר מאמין לעצמך.

הנה כשאתה משקר אתה מחייך ומתאמץ, הנה השקר, ואז במלאכה במלאכה האיטית, מדוד, כקשוב לליבו – ימצא תשובתו.

קשוב לליבו – ימצא פתרונו הנכונה.

מנקים את שדה ההכרה מרישומים אלה. את ההבנה, מנקים את כל החלקים מערבוב, ובעיקר מהלב.

היא מדברת על הערבוב שדיברנו מההתחלה, עם ההורים.

כשאתה מוצא את עצמך אומר: "אל תעלה עם נעליים על הספה!" תבחן – 'למה?' 'מה אכפת לי?' זה יוצא לך באופן אוטומטי מהפה... המון דברים, אם אתה חושב עליהם – אתה לא רואה סיבה.

אתה רואה שני ילדים צוחקים ומשתוללים ואתה אומר: "זה יגמר בבכי!", למה? ואם כן – זה רע? לילד בכי זה כמו צחוק, זה חוויה מרגשת. לחוות זה כיף. כל הערבוב – להתחיל לשים לב.

ליבו יהיה אז המקום למלאכתו. ליבו יהיה כלי למלאכתו, כדי לדייק עם האמת היחסית המתחילה.

כל מה שאמרתי לך על הלב שיודע זיופו. הלב הוא כלי – הוא מביא לך את האמת היחסית

זה יפתח לפני הלומד להבין כמה החסיר, כמה דמיין, אבל בו בזמן – כמה הוא זוכה להיות בונה ואמיתי.

זאת אומרת, החלק הזה מגלה הרבה דברים שעוד לא פתרנו ולמרות המון שנות עבודה, אלא בגלל ישי עבודה – אז 'משהו בנו ער', ו'יש עם מי לדבר'.

זהו החלק שאתם מקבלים היום.

אם הוא פונה לעומס – אין הבנה.

אם הוא פונה לחלק עקשן – אין הבנה.

אין הוא פונה לספק שבקיום – אין הבנה.

ואם הוא ישר – שם הוא פונה ישר לפנימיות שלך,

אז יש מלאכה, אז יש מלאכה.