לאהוב את העומס

האינתיפאדה, החרדה ואחדות ישראל

-          מה התיקון שלנו בתקופה הזו?

כמו בתיקון הפרטי יש תיקון כללי. מבחינת האדם, שהוא עולם קטן, הוא עכשיו בתוהו ובוהו – הראש, הרגש, המחשבות, התת הכרה – הכל בלאגאן. עכשיו מתחילים לבנות לאט לאט. דור אחרי דור העולם נבנה מתוהו ובוהו עד השלמת התיקון – מטרת הבריאה – עולם שכולו טוב. לא צריך להרבות מילים, כל אחד מדמיין משהו אחר אבל זה לא מה שאתה מדמיין. בעל הסולם אמר לתלמידיו: המשיח שאתם רוצים לא יבוא, והמשיח שיבוא – אתם לא רוצים. בלי ספק שהעולם בעל כורחו צריך לנוע לתיקון. הקדוש ברוך ברא את העולם והקציב לזה זמן קצוב, שעד ששת אלפים שנה העולם יגיע למטרת הבריאה. הכלי שהבורא בחר כדי לזרז או לעכב את התיקון זה עם ישראל. אנחנו יכולים לזרז או לעכב את התיקון. יש הרבה פרטים של מה שאנחנו צריכים לעשות אבל לכל הרבה פרטים יש תמיד כללים. הכלל הראשון מופיע לנו בתור אמרה נדושה, למרות שהיא אף פעם לא תהיה כזו: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כל התורה כולה. כך אמר רבי עקיבא והלל הזקן. המטרה היא להגיע לאחדות של אהבה שהיא מעבר לאהבה של מישהו, לאהוב אותו כמוני. אני מוכן למסור את נפשי בשבילו. חלק ממה שאנחנו לומדים כאן מכוון אותנו למקום הזה שלאהוב את עצמנו ולאהוב אחרים. זה באישי. ההשגחה הכללית הבורא כבר סידר לנו כל מיני סדרים שיכריחו אותנו להגיע למצב של אחדות. זה היה בבניית הארץ, במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים, במלחמת סיני, בצוק איתן. נדמה שהעם הזה הוא חטיבה מיוחדת ואי אפשר אחרת. רבע שעה אחרי זה מפסיק ויש האשמות וטענות ועוד יותר כעס ושנאה.

מה קורה עכשיו?

תסתכלו על זה מלמעלה, לא מהצרות האנושיות שלו, המטרה של ההתפתחות שלנו בתור עם – להביא אותנו לאחדות ברמה אחרת. בצוק איתן נסעתי להביא לחיילים פיצה אבל תמכתי בהם רק מאחורה. עכשיו אנשים זורקים את עצמם בין התוקף לבין הקורבן כדי להגן. זו נקודה פנימית של מסירות נפש שיש אצל כל אחד. זו נקודה שקיימת אצל כל אחד. היא נסתרת. מי שהיה ביחידה קרבית יודע שברגע מסויים הוא מתאבד כדי להגן על אחרים. אבל לא צריך להגיע עד לשם. כל אחד שיש לו משפחה יודע את זה. אם אני רואה ילד בסכנה זו נקודה פנימית, אינסטינקט, של מסירות נפש. זו הנקודה הכי פנימית באדם. אם אדם מגלה אותה ומוכן לחיות את הנקודה הזו – חייו משתנים מן הקצה אל הקצה. חיינו כעם ישתנו מן הקצה אל הקצה.

צריך להבין – מאיפה נקודת הרצון באדם. כל הרצונות מגיעים מהנפש. אדם יש לו רצונות כל הזמן. הוא לא מפסיק לרצות. עכשיו – זה טוב. רצון זה תנועה, זה מזיז אותו. הוא לא יושב בחיבוק ידיים ומתאבן. היכולת לראות את הרצון של השני לפני הרצון שלי – זה מסירות נפש. למשל במשפחה. אם הילד קם בלילה – אני רוצה לישון. אני רואה את הצורך שלו ומוותר על הרצון שלי בשביל שלילד יהיה טוב. זאת אומרת – הנקודה הזו חייבת לחיות איתנו כל הזמן אבל אנחנו מעדיפים לחיות איתה ככה. אם אדם יודע שביטול הרצונות שלו בא ממקום הרבה יותר גבוה – יהיה לו תמיד מה לעשות ובשביל מי לעשות.

-          בנאדם לא יאבד את עצמו?

אדם לא צריך לוותר על העשייה שלו או על הפרנסה שלו. אני הולך להתפרנס כי יש לי אשה והילדים.

-          הזקן בן 78 שנרצח באוטובוס, איך זה טוב ומטיב והכל לטובה?

אגיד לך משהו, אני לא יודע אם תתפסו. יש בקהלת – יש 'עת לחבוק' ו'עת לרחוק מחבק' ולעומת זה 'עד ספוד ועת רקוד' – יש בכיה למטה ושמחה גדולה למעלה שהנשמה השתחררה מהגוף.

לכל דור יש התפקיד שלו. אי אפשר לחזור לדורות הקודמים.

ממשיכים בחלק

דיברנו בשיעור הקודם על מצב שאדם מגיע להתעלות הרוח. השאלה היא איך מהמצב הזה להמשיך ולא ליפול בחזרה לשגרה. הדוגמא זה החגים, אבל לכל אדם יש זמנים שהוא מצליח והולך לו והוא מבסוט ואחר כך זה נהיה אחרת והשאלה היא איך הוא ממשיך את השמחה והשקט הפנימי. יש כאן משפט שמשמח רק לקרוא אותו:

כשהלב באמת שמח והנפש שוקטת

-          אין לי מושג איך לשלוט על זה?

אתה טועה כשאתה חושב שאתה צריך לשלוט על זה. המקום של השמחה הוא כמו המקום של האהבה וכמו של היראה. זו נקודה פנימית. מה שמשמח אותי מבחוץ זה בא והולך. מי ש'מבוקר מיטיב לעצמו' אז הלב שלו יהיה שמח. היא נתנה לנו כמה עצות:

1.      להיות טוב לעצמך מהבוקר

2.      למצוא בחיים את מה באמת החיים רוצים ממך

דיברנו קודם על הרצון. בעצם זה ההבדל בין רצון לרצון – יש 'מה אני רוצה מהחיים?' את זה רוב בני האדם יודעים ולא צריך ללמד אותם. ויש 'מה החיים רוצים ממני?' וזה הרצון היותר עמוק, יותר מהותי, בשביל זה באתי. מה אני מוסיף לעולם הזה בקיום שלי. כשהנפש יש בה את הרצון הזה, לעשות את מה שהחיים מזמנים לי. זה לא משהו נסתר. אני קם בבוקר ואני יודע מה יש לעשות היום – זה מה שהחיים רוצים ממני. זה לא בשמיים. אני לא צריך להמציא את זה. אם אני אעשה את זה – זה יפתח לי לכיוונים שלא חשבתי. החיים רוצים ממני עוד ועוד טוב. מציעים לי אפשרות יותר גדולה, אם אסרב לה – יקחו לי גם את האפשרות הקודמת.

קבלת החלטות ויחס לכסף

-          לפעמים נפתחת אופציה ואינך יודע אם זו האפשרות שתקדם אותך או שתסגור אותך?

יש שיקולים חיצוניים, כסף, כבוד, מאמץ – כל מיני היסוסים. אבל הנקודה פנימית יודעת. אני תמיד בודק את זה בלב. לראות אם יש היסוס. לפעמים הציעו לי עבודה מסויימת ואני שמח אבל משהו מפריע. בודק את התנאי עבודה – הציעו לי לעבוד ביום שישי. אני מנסה ליישר את ההדורים אבל אם זה לא מצליח אני לא מוכר את עצמי בעד שום הון שבעולם.

-          כל השנים עבדת על זה באופן מודע?

כשהייתי צעיר, מטבע הדברים, חיפשתי להרוויח כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. זה טבעי. אבל אם השנים הבנתי שהצמיחה שלי קשורה בפרנסה שלי. לפני שלושים שנה, כשהייתי בן ארבעים, סחבתי ארגזים של מזון בריאות כי רציתי לזוז וחשבתי שזה עושה טוב לאנשים.

המלאכה שאנחנו עושים כאן, שנקראת מלאכת התיקון – אנחנו צריכים להמשיך אותה בסביבה שלנו. אתה לא צריך להיות בנאדם מתוקן לגמרי. מספיק שאתה מדבר קצת אחרת ומוריד את הניכור והזרות – זה כבר המון. בוודאי בבתים, קצת יותר פתיחות לב ומסירות – זה המון. אדם צריך לדעת שהעשייה שלו כאן מורידה או שפע או בלאגנים, חלילה. ריבים בבית גורם תוצאה של ריבים כאלה (אינתיפאדה). שלום בבית מושך שקט. כל דבר במציאות וביקום נמשך לדוגמתו, זה חוק טבע. אתה לוחץ על הפסנתר בבית והגיטרה רועדת את המיתר השני. אם אני חושב מחשבה לא טובה על מישהו הוא יבוא לצעוק עלי. התדר שלחצתי עליו הגדיל לו את הסעיף.

צוואתו של הרב יורם אברג'יל – צוואתו של החפץ חיים

דרך אגב, בקשר למצב היום, הרב יורם אברג'יל, שנפטר בשבת. בסביבות יום כיפור הוא נתן שיעור והקריא מהחפץ חיים. הוא ידע שהוא הולך להסתלק. החפץ חיים היה אדם מאד ריאלי, איש הלכה ומעשה. הוא כותב 'ירדה עלי רוח נבואה ובשנת ה'תשמ"ה תתחיל הגאולה, יבואו לארץ ישראל ועשר שמיטות יהיו בלאגנים וארועים שאשריו של מי שישרוד אותם.' מה הוא מציע להתגוננות? לשמור על הפה והלשון. תדברו רק טוב על בני אדם. אל תדברו רע על אף אחד. זה התיקון שלנו כנגד המצב. תנסו להיות קצת יותר בשמירה על הפה. לא לדבר רע על מישהו או לתת למישהו לדבר רע על מישהו אחר באוזנייך. חבר בא אלי והתחיל לדבר על חברים משותפים. אמרתי לו – בא נדבר עלינו. אתה רוצה להביא אותם לכאן. זה כלל שמציל מהרבה בלאגן – לא לדבר על מי שלא נמצא מולך.

יש כאן בהמשך דברים שמסבירים לנו שמה שקורה לנו זה בסדר. הוא אומר ככה:

חלקיקים של עומס, שיש בנו מילדות, לא במקרה באו להיות בכם מילדות.

והם הגורמים לתיקונכם. הם מאפשרים לכם תיקון.

ההתייחסות לשורש העומס, ללא ריב והרהורים, אלא לקבלו בשמחה,

הרי ההורים מזמנים לך את אשר יש לך לתקן,

ואז לשמוח, ולקבל את ההורים.

לשמוח גם כאשר שארית העומס עדיין נמצאת.

אבל בעצם קבלתו כמדריך לתיקון – אינו יכול להשתלט.

הוא נמצא בהבנה מהותית כמיותר.

כמו יבלית בגינה, פורחת, הנחוצה כדי להפריד בין אילן פורח, ירוק, נפלא, מתחדש, חוזר אל עצמו ביום יום.

העומס כקומפוסט מצמיח

האילן הפורח זה אתה. העומס זה היבלית. היא עושה הפרדה בין זה לזה. מעצם ההפרדה אתה יכול לצמוח יותר. אתה רואה מה אפשר לתקן. שורש העומס הוא המדריך שלך. אתה כל הזמן שמח על מה שאתה מגלה. בעצם קבלתו של המדריך לתיקון אתה מפריד אותו. בעצם זה שאני מבין שזה שאני מתמלא הרגשות קיפוח זה בגלל באמת באיזשהו שלב בילדותי קופחתי והיום אני לא מקופח. אני מכיר שזה השורש של העומס שלי. כשהרגש הזה בא זה לא מפחיד אותי ולא מרגש אותי. זה בא והולך ואני כבר אוהב את זה. הרגשות האלה מראים לי שאני יכול להוציא עוד רגשות טובות. תתגבר על הרוטינה. תתגבר ותעשה בשמחה – הרווחתי מזה.

-          החלק הזה גבוה, איך מתקדמים מול העומס?

החלק שאחרי החגים הוא תמיד גבוה מידי. אבל בחלקיות תמיד אפשר לקחת מזה משהו.

חוזר לעצמו ביום יום, עם התרחשויות נפלאות, גלויות ונסתרות.

והנה, הלומד שטורח לתקן את עצמו וזכה לתקן,

עם המשברים הקטנים, הנחוצים כדי להגיע לאור,

כדי לבחור בטוב המיטיב המהותי,

זאת אומרת, משבר – לפעמים בריא

לבריאות: משבר

בחגיגות של שמחת תורה מגיעים הרבה אנשים שאני לא רואה אותם כל השנה. ביניהם גם אנשים שהספקתי לעזור להם בזוגיות. אז למה הם הגיעו אלי – בגלל משבר. אחת אמרה לי – אני לא זוכר אם היו פעם אחת או פעמיים – היא אומרת לי: 'היינו אצלך פעמיים ומאז אנחנו חיים בסרט אחר ונפלא'. מה הביא אותם לזה? המשבר. הצורה שבה הם חיו הביאה אותם לעברי פי פחת, לריבים וכו', הם רצו להיפרד. מהמשבר הזה הם התעוררו והבינו שרצו משהו אחר והם עפו על זה. מה תיקן אותם? המשבר. משברים לפעמים זה בריא. יכול להיות שאנשים חיים – בזוגיות, במשפחה ובין אחים – באיזה מצב פרווה. ואם הם לא רבים – כבר טוב להם. זה כבר נקרא לחיות בסרט. חבל. לחיות עם מישהו צריך להיות כל הזמן בשמחה וחיות ביניהם, בהחלפת אנרגיות. משהו שהוא יותר מאשר אני לבד.

הטוב המהותי

כל זה קשור לעניין של 'לבחור בטוב המהותי'. 'הטוב המהותי' הוא טוב שגם לי וגם לך. לא יכול להיות טוב שטוב רק לי ולא לך. אם זה יזיק למישהו אחר – זה לא טוב.

יש סיפור, אני חושב שמספרים את זה על תומס מאן והרב דסלר. הם הפליגו באוניה ותומס מאן שורר על אוויר הים ויופי הקצף שעל העגלים. והרב דסלר, שעמד לצידו אמר: אני לא יכול להנות כשאני יודע שאנשים נשרפים בבטן האוניה בחום של ארבעים מעלות. הוא הבין מהו טוב מהותי וחיפש רק אותו.

סדרה חדשה #1 - 21-01-15 מבוא

המבנה של שורש העיכוב

התנועות שיש לנו בנפש הם בשורש תנועות רוחניות מהותיות. 'השורש של העומס' מלביש את זה על כל מיני דברים חיצוניים. זה המבנה שלהם. למשל, כל אדם במידה זו או אחרת יש לו חרדה קיומית. זה דבר build-in אבל הוא מלביש את זה על כלכלה, פרנסה, רגשות, תלות בהצלחה. הפחד בשורשו הוא דבר קיומי. השורש של העומס זה להפך את הדברים לחיצוניות. גם בלהיפך: אדם אומר 'אני אוהב דגים', 'אני אוהב את הרכב שלי' – הקשר בין זה לאהבה מקרי. אנחנו אומרים 'אני אוהב' את מה שגורם לי תענוג לרגע. את אשתי שגורמת לי תענוג לנצח אני לא יודע לאהוב.

המבנה של עומס הוא 'מלמטה למעלה'. הוא מתחיל מהבטן, שם מרגישים את הדקירה או את האכזבה, משם זה עולה ללב ומשם עולה לראש. אז זה עמוס, אז זה עולה בתור משאית. עכשיו אנחנו נפגשים ביניהם. זה המבנה של החלק הזה שלמדנו.

עיקר העניין של האהבה הוא לאהוב בני אדם ומשם להתפשט לכל הבריאה. יש כאלה שהתחילו לחתולים ובזבזו את זה שם. המקום העמוק של האהבה שאדם יכול להגיע זה עם בת זוגו ועם ילדיו. אחר כך הוא יכול להגיע לשם עם כל אדם.

המבנה של השורש מספק את ה'עכשיו' – אם זה מכעס, אהבה, פיצוי, ממתק. הנטייה של העומס היא לחפש את זה עכשיו. העומס מביא סיפוק מדברים מאד זמינים – קל להשתמש בו. מספיק שתדאג קצת וכבר יורד מהמח הסם הרגעה שאתה מכור לו. קיבלת את זה בקלי קלות – לדאוג, להעלב, להתאכזב – כל אחד מהם מפעיל איזה אגף במח שמפעיל כימיה מסויימת שאנחנו רגילים לה.

כל הרעיון של זוגיות ואהבה זה ללמוד לתקן את עצמי, לראות איפה קשה לי, איפה אני צריך להוציא עוד אהבה מתוכי. לצמוח מתוך זה.

אדם יכול להצדיק את המצבים שלו בכל מיני תירוצים. אתה יכול להסתכל מסביב ולראות חושך ואתה יכול להסתכל מסביב ולראות אור. הקושי שלנו לצאת מהצמצום וההגבלות האלה ממציא הרבה תירוצים. צריך להאמין שזה המקום ואין מה שיגביל אותי. אחרת נורא קל להשתכע – להיות יותר מדי טוב, יותר מדי אוהב. אני אצא פראייר, ינצלו אותי, יש כל מיני פחדים. זה שטויות – אין כל קשר לאמת. להיות טוב זה לא להיות טיפש. אם מישהו רוצה לנצל אותך אתה כבר תדע.

חלק מבוא - התחלה

אנחנו נקרא חלק מבוא. זה חלק שהיא נתנה לנו ואמרה לנו שעם זה מתחילים. היום, אחרי כל כך הרבה שנים גם החלק הזה הצטמצם. לימדתי אותו חצי שנה אבל ככל שיותר אנשים לומדים הוא נהיה יותר קצר ויותר קל לקבוצה הבאה. איך זה קרה? זה כמו שהיינו יושבים בישיבה ומסתבכים בגמרא ובסוף היינו מוצאים. הזוג שעל ידינו היה מגיע לאותה קושיא ועובר אותה בקלות כי אנחנו כבר עברנו את זה. כשיורד חכמה לעולם היא מצויה. אנחנו נקרא לא את כל ההכנה אלא מה שמסביר לנו את מה אנחנו הולכים ללמוד. בתוך זה נבדוק עד כמה אנחנו מכירים את המילים, עד כמה אנחנו מכירים את ההתבוננות.

בהבנה הכרתית ניתנים חלקים רבים,

וכל חלק בנפרד משתתף למעשה בהבנה הכוללת,

לא תמיד הלומד מבין את הסך [סך הכל]

יכול לרצות לגשת לחלקים המעניינים שמתקנים

כבר בשורות האלה יש הרבה נקודות שאפשר לפתוח אותם.

חלקים – זה החלקים שאנחנו קוראים וחלקי המערכת הנפשית. כל חלק מוסיף משהו למערכת הכללית. הרעיון שהלומד ניגש לחלקים שמעניינים ומתקנים הוא מאד אמיתי והוא נכון. בתחילת הלימוד לכל אחד הקשיים שלו, זה ביישן וזה כעסן וזה לא מסתדר בבית. כל אחד רוצה לקחת את מה שקשה לו. אבל בסך הכל השאיפה היא הרבה יותר עמוקה: להגיע לאיכות חיים אחרת לגמרי מזו שאני חי. זה הסך הכל.

מעבר לניקוי העומס - האחדות

מה שניתן אינו רק לניקוי העומס.

שחרור המערכת מהעומס אינו כל המטרה.

הלימוד מאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ולתיאום חלקיה,

כאשר יש עומס – הם נאבקים ואינם מחזקים אלא נחלשים ומחלישים את המערכת.

כבר יש לנו פה כיוון מאד ברור עם הרבה פרטים. כל פרט – צריך לשים לב אליו: מה הוא?. היא אומרת – המטרה היא לא רק ניקוי העומס. את זה יש לכל אחד. הוא רוצה להפטר מהם. הוא רוצה פחות לדאוג, פחות לכעוס, פחות להסס. זה דבר שאנחנו בוודאי עושים כאן. לשחרר את המערכת מהעומס זה לא כל המטרה.

מה זה 'המערכת?' המערכת זה החיבור של המחשבה, הרגש, הרצון והקשב – יוצר את המערכת הפנימית שלנו. חוסר חיבור גורם שאין מערכת, אלא כל חלק פועל בנפרד. הלב רוצה משהו, המחשבה רוצה משהו אחר. אין דו שיח ביניהם ויש קונפליקטים פנימיים שמחלישים גם את השכל וגם את הרצון. אדם שאוכל ארוחה כבדה מדי – כל האוכל הולך על העיכול. הוא לא הרויח כלום מזה. המשפט הבא אומר לנו מה כן המטרה – לאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ותיאום חלקיה. זה שלושה דברים.

המטרה מאחדת את החלקים

מה זה 'אחדות'? כשיש לי מטרה ברורה בחיים אז אני יכול לבדוק אם הרגשות והמחשבות שלי מאוחדים למטרה הזו. כשאין לי מטרה ברורה אני יכול לרצות משהו ולהרגיש שלא בא לי על זה ולחשוב על עולם אחר והמערכת לא עובדת. בשביל להיכנס לאיחודה אני צריך להגדיר לי מטרות בכל תחומי החיים. אנשים עושים הרבה דברים בלי להחליט מה המטרה. אנשים יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה מבלי לשאול לאן הוא הולך. לקבל נייר שכתוב עליו שלמדת – זה לא מטרה מספקת. אתה צריך לראות אם הלימוד הזה מביא אותך לשם. אני למשל, הלכתי לאוניברסיטה כדי ללמוד פילוסופיה. רציתי להבין מה זה החיים האלה. ראיתי שיש להם רק שאלות אז עזבתי אחרי שלוש חודשים.

מה המטרה שלי כשאני מגדל ילדים. מה המטרה שלי כשהתחתנתי, מה המטרה שלי כשאני הולך לעבודה. אם המטרה שלי בגידול ילדים זה לגדל אותם עם בטחון עצמי, עם הרבה אמון בי ובעצמם, עם הרבה רגש ואהבה. אם לא הגדרתי את המטרה אז אני אחליש אותו. אם הוא יעשה משהו רע ואומר לו: 'ילד רע' – אני סותר את המטרה שלי. יש לי קריטריון ברור.

יש לנו את הנקודה של איחוד. היא חשובה.

איזונה של המערכת – הקשבה למח וללב

מה זה 'איזונה'? האיזון הוא בין כמה דברים. ראשית, בין המחשבה והרגש. לא שכלתני מדי ולא רגשני מדי. כשהולכים לדבר עם מנהל בנק צריכים הרבה שכל ומעט רגש. כשהולכים לדבר עם האשה – להיפך. זה בא דרך 'תיאום'. היא אומרת בהמשך 'תיאום חלקיה'. יש גם איזון שהוא הרגשה. אנחנו בדרך כלל לא מכירים מספיק את ההרגשה הזו. רוב הזמן אדם במתח, בתסכול, הוא לא חש את השקט הפנימי של האיזון. יש איזון של שקט פנימי שנובע מתוך זה שאתה מדייק בחייך. זה עיקר העבודה בתחילת הלימוד – היכולת להרגיש שיצאתי מאיזון ואני רוצה לחזור. אתה נוהג ופתאום אתה נכנס למתח ונצמד לטמבון של הרכב מלפנים. אם אתה מזהה את זה – מיד אתה מוריד את הרגל מהגז. קח רברס, תחזור לאיזון לפני שאתה ממשיך. זה תנועה שלומדים אותה במהלך הלימוד אבל צריך לדעת שיש נקודה כזו שנקראת 'איזון החלקים'.

התיאום הוא השיח בין המח והלב. לתאם את העמדות. להיות בתיאום ובקשר – לשאול את עצמך: 'מה אתה חושב על זה ומה אתה מרגיש על זה?'. להקשיב לא רק עם האוזן אלא גם עם ההבנה ועם הלב. עיקר ההתקדמות בלימוד הוא שככל שהחלקים יותר מתואמים הפעילות יותר קלה. אחרת יש התנגדות מהלב או מהרצון הישן, כמו הרצון להיות צודק, שמוציא אותנו הרבה פעמים מהאיזון. למרות שזה לא משנה, זה רק שיחה, יצאתי צודק או טועה זה לא משנה – זה מוציא מהאיזון. זה חוסר תיאום בין הרצון, המחשבה והלב. הלב לא רוצה את זה. היה לו טוב קודם. אנחנו צריכים להתחיל לחיות כמו בנאדם.

על המוות ועל תכלית החיים

יש לנו חרדה קיומית מהמוות אבל באמת זה חרדה קיומית מהחיים. אני חרד משלא אחיה נכון, שלא אשלים את נשמתי – זה לא מחליש אותי. זה נותן לי חשק לעשות עוד. זה נותן לי Drive. היראה הגבוהה – שאני לא אפספס את החיים האלה. יש רגשות אמיתיים שקשורים למקום הזה שהם לא משמחים אבל הם מבהירים. העומס לופת אותך ורוצה שתדחה את זה. הוא מביא שאלות כאלה ואחרות אבל זה לא באמת סבך.

אתם עוד צעירים וקשה להסביר את זה, אבל התהליך של החיים זה להביא את האדם מהמקום שבו הוא נמצא אל דבקות בבורא. נותנים לנו לאהוב קצת את עצמנו. אחר כך נותנים לנו אשה לאהוב אותה. אחר כך אהבה של ילדים כדי שנדע לאהוב יותר. הכל צריך להביא לאהבת השם שממנו באים כל האהבות. כשאדם מגיע למקום הזה שכל האהבות מצטברות לאהבה פנימית שקיימת כל הזמן. לאו דווקא למישהו אלא עצם האור הזה שנקרא אהבה, שם אין לו צער של פרידה משום דבר. אנשים צדיקים וחסידים, לפחות אחד ידוע, שהיה נכנס להתפלל בקבלת שבת לחדר שלו ואחרי עשרים דקות מישהו היה צריך להוציא אותו משם כי אחרת הוא היה מת. הוא היה עוזב את הגוף. בשביל אדם שמגיע למקום של התפתחות האהבה – מוות זה לא הסוף של החיים. אז המוות הוא 'פטירה' מהגוף, מהמגבלה, מהשכל המוגבל, מהכלוב של הנשר. ככה גם בעברית מדוברת – על אדם שמת אומרים שהוא: 'נפטר'. נפטר מכל הסיבור.

עכשיו היא מסבירה לנו מה הקשר בין מה שלומדים להכרה.

הקשר בין החלקים וההכרה.

ההכרה צופה על הניתן.

החלקים המזוהים דרך ההכרה

נרשמים כמבנה ברור בהבנה,

כי הם מזוהים דרך ההכרה

המזהה את החלקים

בסדר שניתנים ונמצאים.

אחר כך, כשלומדים,

מבינים מה הסדר המתאים לקיום והתחזקות כוחה של מערכת,

שמתחדש כחוזר על מקומו,

כמתפשט במערכת וכל חלק נושא את ציר כוחו,

החוזר ממהות, לא רק נלמדת אלא חוזרת.

היא נמצאת למעשה.

צפייה

תראו איך הלימוד, תחשבו שהיום זה השיעור הראשון שלכם. כבר בשיעור הראשון מקבלים את העניין של 'צפייה'. זה החלק הראשון שנבנה. לומדים לצפות. אפילו לומדים ותיקים שוכחים את זה – להיות בצפייה כל הזמן, גם על עצמך. לא רק עליהם – מה הם עושים ואיך הם נראים עם כל הביקורת והשיפוט. אלא גם עלייך. איך מתעוררת הצפייה – דרך הצפייה על מה שכתוב. אנחנו רגילים לקרוא ולהבין בשכל התיאורטי מה כתוב. כאן אני צריך לצפות על עצמי ולראות מה זה מגלה לי בתוכי, עלי, שם אני כבר מגלה את המקום של הצפייה. זה הסוד של הלימוד.

החלק הזה כבר מביא צפייה וזיהוי, זה המבוא.

סדר התגובות הקיים וסדר החדש שמתחזק בי

היא מדברת על הסדר הקיים והסדר שבהתחזקות. הסדר הקיים זה אוטומט. יורים – אתה יורה בחזרה. מתלוננים אתה מתלונן בחזרה. מעליבים אתה מעליב בחזרה. הסדר המתאים מתחיל מצפייה, זיהוי, מה המטרה שלי במפגש עם פלוני אלמוני – אז אני יכול לבחון מה התגובה הראויה לי. לאט לאט הסדר מתחיל להיות יותר מובן והוא נותן כח למערכת לעבוד. כל עוד אני מגיב אוטומטית למערכת אין הזדמנות לפעול. כל רגע שאני מעכבת את התהליך וצופה, או מזהה המערכת מתחילה לעבוד. כשאני צופה ורואה שהוא כועס בלי קשר אלי – כבר אני התרחקתי יותר מההתרחשות. בלי הצפייה אני לא אמתין נכון.

נקרא עוד קטע קטן שיש בו תועלת גדולה. לא אסביר אותם אלא אתם תחשבו עליהם ותסבירו אותם שבוע הבא:

אם נפנה לחלקים המיותרים

השייכים לעומס

ואינם משתייכים

לחוקיות הקיום

ולא לכח הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום לא להתחדשות שבקיום

ולא למשתנה התמידי שבקיום.

שימו לב בכללות – שהיא פונה לחלקים הטובים אבל יש דברים שמפריעים להם והם החלקים שאינם טובים. תבדקו מה זה כח הקיום, מה זה חוקיות הקיום, מה זה קיום בכלל, מה זה אומר לך – חשוב לי שתגיעו לזה לבד.

לבדוק יחד – מהם החלקים ההפוכים, שאינם מאזנים ואינם מחזקים - אלה חלקי העומס ששייכים לכל נפש, שיכולה להיות מעט עמוסה או מאד עמוסה.

וכל החלקים האלה, כשמופעל עליהם עומס – נמצאים רשומים מילדות בתת מודע ואינם מאזנים,

אינם משתתפים בחוקיות הקיום אלא מחלישים אותה.

היא מפנה אותנו לאיכות של צפייה. תצפו על הקיום שלכם – איך אתם מתקיימים. אתם מבינים את המושג 'חוקיות הקיום?' אתם חיים על פיה? אתם מבינים את המושג 'התחדשות' בקיום שלכם?

מול זה היא אומרת – מה מפריע לנו להתחדשות ולחוקיות – הם חלקי העומס ששייכים לכל נפש. כל אחד צריך לגלות את חלקי העומס שגורם לך להיות שמח כל הזמן. באמת ההסתכלות הראשונית זה לראות – אתה נכנס למצב רוח לא טוב. למה? אדם יכול לשבת בבית ופתאום להיות מודאג ממחר או מאתמול.

-          אבל יש סבך כואב באמת.

אין שום סבך, אין יצר הרע ואין בעומק גם יצר הטוב. כל הסבך הזה זה משהו שאתה נאחז בו כדי לקבל תשומת לב או רחמים עצמיים.

אבל לאומי, שורש עומס, דימיון ואופטימיות

התייחסות למציאות הגופות של הנערים החטופים.

הילדים האלה עשו בשבועיים מה שלא עשו צדיקים במשך שנים רבות של תפילות. מה שזה לימד אותי – ואני גם רוצה לעשות עם זה משהו – זה לעשות אירועים של שמחה קדושה. לא נייל יאנג. זה גם טוב אבל אין בזה אחדות וחיבוק כמו שהיה לפני יומיים בכיכר. אני בכיתי מלראות את החיבוק והאחדות. לא מהתוכן של מה שאמרו שם, רק מהמראה. אם נשכיל ליצור אירועים שמחים של אחווה וריעות לא נצטרך אסונות. כל המטרה של זעזועים גדולים זה להזיז את העם, לאיזה צעד קדימה. להוריד את כל הסטיקרים, את כל הכינויים. אנחנו כולנו יהודים, ישראלים, רוצים כולם אותו דבר, אהבה, אחווה וריעות, אף אחד לא מתנגד לעשרת הדיברות. זה אלמנטרי לחיות. אני חושב שהפנימיות של כולם זה להסכים עם זה. גם הליברל הגדול ביותר שדוגל במתירנות, אם תאמר לו – אז שמישהו ייקח את אמא שלך – הוא מזדעזע. יש נקודות שהלב פתאום מתאים שזה טעות. כל דבר שעושה רע לזולת הלב שלנו מזדעזע. הבעיה שלנו היא ערלת הלב. הלב סגור ולכן לא מרגישים את הבעיה. לא תגנוב זה לא תתפס ולא הרגש הפנימי שאתה לא רוצה לקחת משהו שלא שלך.

נכון בחיצוניות יש עוד הרבה הרבה קליפות ותכונות נפש שליליות, כי אנחנו חיים בדור הזה ובזמן של צרכנות ואגו, וכל אחד והישגיו להרוויח כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כל המושגים המהותיים של בנאדם התהפכו. במהות של האדם הוא רוצה לתרום. קומוניזם זה לא דבר שלילי, כך צריכה חברה יהודית להתנהג. שכל אחד נותן כפי יכולתו לחברה ומקבל כפי צרכו. מי שרוצה יכול לקרוא מאמר של בעל הסולם, שהלך לבן גוריון ואמר לו – הרעיונות שלכם מעולים, אבל תכתבו למעלה: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי אם זה לא יהיה הוראה מגבוה באמת כל אחד יקח כמה שיותר ויתן כמה שלוקחים ממנו.

הכאב הוא עם המשפחות. הילדים המתוקים האלה אומרים שהם מתו במוות קל, לא עינו אותם. שמעתי מאנשי זק"א שלמרות שהם היו בחוץ שבועיים הם לא הסריחו ולא שלטה בהם רימה ותולעה. כל כך קדושים ונעלים. אמא של אחד הנערים אמרה: 'אלוהים בחר אתכם להיות הפוסטר של התום והאהבה והאחווה והטוב'. איזה גדלות של אשה! זה ראייה רוחנית.

זה לא אומר שלא כואב בלב. זה לא תלוי בזה. אני בקושי בא ללמד, בכל רגע שאני חושב על המשפחות האלה הלב שלי נקרע. אבל יש גם את המבט היותר גבוה ואנחנו צריכים להתחזק.

-          השאלה במציאות של היום כמה זמן זה יחזיק?

זה תלוי בנו. אני מתכוון לעורר את פרדס חנה, לעשות פעילות בלב המושבה. בקיץ אם נצליח לעשות כמה פעילויות של אחווה, מוזיקה, לאכול ולשתות ולהנות ביחד. לא צריך לדברים רעים בשביל לאהוב. זה רק מגלה לנו שיש לנו אהבה אחד לשני. עכשיו צריך לעשות עם זה משהו.

יהי רצון שלא נדע עוד בשורות כאלה וה' ישמור על כל יהודי ויהודי שלא יגעו בשום שערה בראשו. וניקח אחריות בעצמו, כי אם לדעת ובלי לדעת, כל אדם מפעיל עולמות. רגע אחד של כעס ואתה מוריד הרס לעולם. זה יכול לרדת עלייך או על השכנים. צריך לקחת אחריות ולהוריד טוב לעולם.

מלאכות על מורכבות של לומדים

הדיוק הוא קבלת המציאות ולהוציא את המיטב מהמצב. רציתי ככה או ככה וזה לא יצא, אני לא מתייאש אבל אני מחפש, יש כאן משהו. אני לא רק מקבל את המציאות כפי שהיא אלא מגלה את הטוב שבה. כמו המאבק של יעקב במלאך. אחרי המאבק – אם אתה כבר פה, תנצל אותי. המדרגה הזו גבוהה מאד – לנצל את העומס, למצוא מה טוב במצב המסובך. השאלה מתבקשת: האם אני צריך לדחות את העומס או שאני יכול לשהות בו? אך היא עדיין קשה ויכולה לבלבל. גם אם אני לא שם, במדרגה גבוהה זו, אבל אני מכיר את המקום הזה ובכל פעם אני יכול לחזור לשם.

שורש עומס

דובר על שורש העומס?

מהו 'שורש העומס' – יש דפוסי התנהגות וקליפות, אבל העיקר זה נקודות שורשיות כמו חוסר חום ואהבה, יהירות שמצמיחה קליפה וכן הלאה. לכאורה המקום הזה, מגיעים אליו, כשמחפשים את הנקודה האמיתית, זו שבלי הקליפות. למשל, אם אני אומר – 'הרגשת קיפוח' -  זה דבר שורשי. ילד מרגיש את זה כבר בגיל שבועיים אם לא מגיעים אליו כשהוא קורא, או כשבאים במקום זה לאחיו לשני – אם החיים לא זורמים למקום יותר קל – זה הולך וגדל. אצלי התברר שזו הנקודה הכי קשה. בסוגריים אני אגיד לכם איך אני יצאתי מזה? כשהתחלתי להתמרמר – להיות 'נותן ורוטן' הייתי אומר 'מקופחי? מה קרה, מה עושים לך?' כשאתה לא לוקח אותם ברצינות הם בוחרים. תעשה לך שבעה גמדים משלך בשמות מתאימים – 'מקופחי', 'כעסני' וכו'. הנקודה הזו היא גם כח רוחני אדיר. רוב האנשים שמגיעים אלי היום זה אנשים שמרגישים מקופחים ואבודים בחיים. בגלל שאני עומד מול זה אני מרגיש אותם ואני יודע מה לתת להם. כשאדם מגיע לנקודה שורשית והוא מעבר, זה לא שהיא נגמרה, אבל אפשר להוריד אותה. אם יש שיעור אני יכול פתאום לראות אם אני רוצה להגיד כי אני רוצה שידעו מי אני ומה אני, או שבאמת אני רוצה לומר שאלה. זה נקודה עמוקה, לפי מה שאני לומד בקבלה. אדם יכול לשמור ולהגן על העומס ושורש העומס למרות שנותנים לו ואוהבים אותו. הוא יברח ממקום כזה כי נאבד לו הקיפוח. הוא לא יחזור. תחשבו על עצמכם, איפה אתם בנקודות האלה? כל אחד והשורש שלו, ביישנות, יהירות, אתם כבר צריכים להכיר את הנקודות האלה.

-          או מי שאיבד את העומס...

מי שאיבד את השורש, זכה, הוא הפך למלאך J.

הכל בסדר והכל לטובה

הנקודה החשובה היא להיות בדיוק לשמחה ובדיוק משמח מכל מצב. תמיד אני שמח.

-          אם פספסתי את הרכבת, ואני חושב – מה זה טוב?

זה שלב חשוב בהכרת המציאות. מקבלים את זה, משלימים את זה, אומרים שזה בסדר. זה לא רע. עם הקבלה של ה'בסדר' היא באמת אז יכול לראות שזה באמת טוב. אפשר גם לחשוב שלא פספסתי את הרכבת אלא הקדמתי בשעה.

דמיון מעולם העשייה, דמיון יצירתי ודמיון נבואי

-          רגע, ימימה לא אומרת להיזהר מדמיון?

אנחנו לומדים שאדם מפתח דמיונות גשמיים ועל פיהם אני חי. אם מישהו מדבר עלייך אתה חושב שהוא רוצה לעצבן אותך. כל הדמיונות קשורים לדברים שהיו ולא מדמיינים דברים חיוביים, אפילו גשמיים.

-          אני מדמיין שאני זוכה בלוטו J

זה ביטוח חיים לאכזבות.

אבל יש לנו חלק מדמה גבוה אפילו מהשכל, שאיתו מגיעים לנבואה. כל הנביאים מספרים מה הם רואים בדמיון שלהם, סיר נפוח, מקל שקד... הם רואים בדמיון דברים ומבינים את הפירוש שלהם. החלק הזה של האדם יכול להתפתח רק אם מנקים אותו מהדמיונות הגשמיים. תבדוק כמה הדמיונות נעוצים בדברים שמוכרים. אבל הדמיון צריך לעסוק במה שמחוץ למוכר.

-          מאיזה דמיונות צריך להיפרד.

אתה הולך למקום, אתה מדמיין שאתה יודע איך זה יקרה. למה? בשביל מה? זה לא יהיה מה שדמיינת. התפקיד של כח המדמה להוציא אותנו מהגשמי כדי שנראה קצת את המעבר, את ההיולי.

-          אנחנו רגילים לדמיין דברים לא טובים.

אשתי אמרה לי שככה היא נצחה את המערכת שלה. היא הייתה קצת חרדתית, וכל פעם שזה עולה היא חשבה על טיול בהודו. היא החליפה ערוצים. זה טוב כי זה עוזר בריאות הנפש. זה טוב לעשות דמיונות למקומות טובים. אבל יש דמיון שאתה לא שם והוא ממש לוקח אותך. זה יכול לבוא לבנאדם בהתבוננות ומדיטציה. אם אדם יתרכז במשהו הוא יכול להגיע מעבר למקום ולזמן.

-          גם סמים קשים.

יש בזה חלק אשלייתי, תאמין לי, אני מנוסה.

עוד נקודה על הדמיון. יש לנו מחשבה שהיא כח אדיר. היום ראיתי בתניא בשער הייחוד והאמונה פרק ט, אולי, שיש את החכמה שהיא כולם בחכמה עשית, העשייה של הבורא נקרא חכמה, זה החיות שלנו. ויש את אותיות הדיבור, ואת המחשבה שכל זה למעלה מהחכמה. בתחילה עלה במחשבה, לפני שהיה משהו היה מחשבה. זה הדבר הכי גבוה וממילא גם הכי חזק. מחשבה היא מביאה את האותיות, אותיות זה הכח של הבריאה, לפני הדיבור הם במחשבה. הבעש"ט הקדוש אומר שאם אתה מצליח להכנס לתוך האות אז היא לוקחת אותך. אנחנו לא מבינים את זה, אות זה חיות. הרב יורוביץ אומר – אנחנו צריכים לטעום אותה ולהריח אותה. אני משתגע מזה אבל כנראה שאפשר. כח הדמיון זה לקחת את המחשבה מעבר למקום ולזמן. אדם שמנוקה יכול לחשוב על מישהו ולראות בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הרבה כתות מלמדות את הטריקים האלה. לא שזה מועיל למישהו, אבל זה אפשרי. אנחנו לא עושים את זה בשביל זה, אלא בשביל לשחרר את המחשבה מכבליה. בשביל זה כדאי לתרגל את זה.

-          יש לי גם דמיונות מסוג אחר, דמיונות גשמיים כמו לבנות מכונה.

יופי, זה דמיון יצירתי. אבל אנחנו מדברים על דמיונות בעולם העשייה, שהנפש מביאה לנו. דמיון יצירתי זה טוב, ממדרגת הרוח. אבל אם מישהו מתעסק כל החיים רק בלהמציא דברים הוא נתקע באיזשהו מקום. אני לא אומר שכולם צריכים להיות נביאים, אבל כולם יכולים.

-          מה עם נביאים שקר?

זה אנשים שלא עשו את העבודה. אחת מהשתיים: או שהם סתם רמאים, או שיש להם חזיונות שווא. כשאדם מגיע לרבדים האלה זה רבדים של קדושה. זה לא משחק. אדם צריך להיות נקי וטהור, לא עם אגו ומחפש לעצמו דברים. רק שמה הדמיון הרוחני מגיע. אבל אם אדם מנצל את הדמיון כדי להשיג דברים – הוא יפול איתם. אני את רוב החויות האלה – של לראות מה קורה מרחוק ולצאת מהגוף – חוויתי שלא בקדושה. סבלתי מזה אחרי

זה. גם יש לנו בפרשה. משה רבינו מול בלעם. בשביל שלא יבואו אומות העולם ויתלוננו הוא נתן להם את בלעם שהוא שווה למשה. ובכל זאת זה בקדושה וזה בהפוך. הלוואי והיינו אוחזים בברכה אחת של הקללות של בלעם. 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. רק לזה אני מתפלל, שנפסיק לעשות חשבונות ונדאג שיהודים יחיו בנחת. להפחית את כל האויבים שמנסים להפריע לזה. במקום לחפש דיפלומטיה. כל הרצון העמוק של כל יהודי זה אחווה ורעות. אבל גם פה יש תיחומים, עם עיקש תתעקש ועם רוצח תהיה רוצח. אם לא מידה כנגד מידה לא תגיע לשקט. אני אומר את זה וליבי רוטט, כי אני כולי חנון ורחמן, אבל אני יודע שזה נכון. יהי רצון שנתחזק, שנבין שזכותנו פה ומקומנו פה – אם נגיד את זה בתקיפות הם יעזבו אותנו. במקום לחפש את אמריקה, או צרפת – בסוריה נרצחו 150 אלף והם עשו שתי ישיבות בשנתיים האחרונות, אבל על ישראל עשו 40 ישיבות בשנתיים האחרונות. צריך לשלוח לשם במקום נציג את הרב סטבסקי שיאמר להם – תעזבו אותנו. תראו מה קרה לסיחון, עוג ועמלק. יהי רצון שנזכה לטוב. לכל הטוב שיש בעולם, בשורות טובות, חיים טובים, אהבה ואחווה עם כל העולם.

לאסוף את הכלים ואת הרצון, הרצון להקשיב ולהבין ולעשות את המלאכה.

שלושה דברים – 'לאסוף את הכלים, את הרצון ואת המלאכה.'

1.      נתחיל מ'לאסוף את הכלים'. כולכם יודעים, כל אחד מה שקיבל פה – יכולת התיחום, ההמתנה, ההפרדות. תחשבו ותנסו לשחזר לכם בבית את הכלים.

2.      'לאסוף את הרצון' – לתקן והיא אומרת – איפה הרצון הזה מתבטא? – 'רצון להקשיב' ולהבין וזה נכון. קודם כל את הרצון לאסוף מול החלק. לעבור קטע קטע, לחשוב מה זה מלמד אותה, מה זה מעביר אותה, איך זה מתרחש אצלו, מתומצת ויפה. הרצון להוציא מפה את מה שמביא אותך לתיקון. להקשיב ולהבין. ואז לעשות את המלאכה – ואז לרשום. קטע קטע, חלק חלק. בסבלנות, כי הם חיינו ואורך ימינו.

האיזון הזה של יחסי גומלין בין החלקים,

אותו איזון שנפתח,

ללומד יש רצון - אם הוא כתוצאה מבינה –

להתפטר ממה שנדמה, ולהיכנס לנכון

על מנת להיות מאוזן.

וודאי שאז כל הגוף שקט, כי הבינה תשקיט גוף.

ואז הוא בריא ונשמר מכל התנועות ההפוכות אשר מדחייה.

 

יש לפניכם את החומר, שלא רק בסכמו במחברת,

אלא לרשום אותו כנושא אותו מתוך הפרדותיו,

כי הוא מפריד את הסתירות והחסימות כדי לפרק אותם.

הקשר עם המורכבות זה כדי שתוסיף דרכה דיוק.

קשר ישיר בין בינתו לדיוקו והעמקה

יש מרחב אחר כיוון שיש מורכבות זה מבטיח מימדים אחרים.

הרגש והבינה קודם את העשייה.

אחרת – נדמה שיש עשייה.

זאת אומרת, סתירות רבות,

בתוך העשייה ובתוך התיקון תמיד משאירים מקום לחסימה, להשאר על מקומה ומסתירים מאחוריה את החלקים המורידים.

בפשטות כשבנאדם נפגע אז הוא כועס והוא מסתיר את הפגיעות שלו

ההתחזקות תבוא מהבהירות שבהבנה,

להבין אתה הבהירות שבמורכבות ולהשתמש בה.

כל עוד אתם אוחזים באחיזות המיותרות –

אין הפרדה עם העומס.

יש ערבוב וטשטוש בין כוונתו לתקן לחוסר כוונתו לתקן,

ה'כן' וה'לא' ביחד, וזו סתירה.

לבוא מוכנים, זה לא רק לרשום במחברת.

הנה צופה, ממתין, והמיותר – לא נשאר על מקומו.

הוא בא, בפני ההכרה, מופיע כמיותר, והלומד – יוכל לפרוץ לפניו אז את המרכיב המיותר.

לא משאירים מקום לשקרי.

המרכיבים של הילד יכולים להשפיע על חיים שלמים.

בא לכאן כדי לתקן את נפשו.

רוצה עוד – יקבל, רוצה להגיע לעוד עלייה – יקבל.

זה הכל לפי יכולתו.

תצאו מהחשש, תנסו קודם לעשות את המלאכה בניקיון.

הדיוק שמנקה את השקרי, הנדמה, את הילדותיות.

ובמקומו – בשלות, ששייכת למהותך הנמצאת שם בפנים.

העמקה ומורכבות דרוש ריכוז.

לפנות את הלב ולבדוק אותו, יש בו גם כן וגם לא.

תנסו לעלות בהבנה, והיא נמצאית, כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.