שיעור 2 - 28-01-15 המשך למבוא

אני לא אתקן אתכם. אני יכול לתת לכם הבנות וכלים אבל את העבודה אתם צריכים לעשות בעצמכם.

אם המטרה אינה ברורה. אם אדם התחתן ולא יודע שהמטרה שלו זה להקים גן עדן של אהבה אז הוא הורס את זה אלף פעמים ביום. אם הוא מודע לזה הוא לא יעשה דברים שנוגדים את זה. הוא צריך שתהיה לו הסכמת הלב.

כח הקיום, צמיחת הקיום, התחדשות הקיום

היו לנו כאן שאלות על 'מה לא משתייך לכח הקיום, להתחדשות הקיום, למשתנה התמידי של הקיום'?

מה זה הקיום? על מה אני צריך להתבונן? ידידי, שלא תטעו, האנושות חולת נפש. כמו שמאיר אריאל אמר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?" היום ראיתי שבגלל איזה כלבה שהזיזה נעל כמעט הרגו שם מישהו. חולה נפש שמתפרע. זה רחמים. לראות אדם שנשלט על ידי חסימות שיש לו מילדות והוא מתפרע בלי שליטה. רוב העולם פועל ככה, מחברי כנסת ועד מי שאתם רוצים. יצרים אפלים של תאוות כבוד, תאוות ממון וכן הלאה.

-          למה אתה מזכיר את זה בהקשר של הקיום.

כשאדם ער ומודע לקיום שלו הוא לאט לאט מתרפא. הוא מודע לאיך שהוא מתקיים. הוא מבין שזה לא מחויב המציאות. יש כאן דברים בסיסיים. יש חוקיות לקיום – בנאדם לא נושם – מת, בנאדם נוגע באש – נשרף. בנאדם לא אוכל נכון, דואג הרבה וכועס הרבה – הוא הורס לעצמו את הבריאות. הוא לא מודע לצורה שבה הוא קיים. ככה התרגלנו לחשוב.

אני רוצה שאתם תתבוננו במושגים האלה, לא אסביר לכם אותם. במה צמחת בשנים האחרונות? הוצאת תעודה? הוספת כמה קילואים וכמה שקלים? במה אתה שונה מלפני שנתיים או שלוש? שים לב שאתה לא במסלול שגרתי ששוחק אותך. זוגות ומשפחות בלי התחדשות ובלי צמיחה, בלי לראות כל פעם מחדש את החיים ואת העולם. זה עצוב. יש לנו כאן תקופה קצרה יחסית. רבי נחמן אומר שכשאדם חולם הוא יכול לעבור שנים בחלום ולהתעורר ולגלות שעבר רבע שעה. ככה כשאדם עוצם את העיניים. צריך לנצל את החיים כדי לחיות. להיות מלא סקרנות, שמחה והתחדשות. זה חיים. לכאורה, אומרים לנו חכמים – יש גן עדן ויש גיהנום, אבל באמת זה אותו מקום. השאלה היא איך אתה חי את זה. העולם הזה יכול להיות גן עדן, אבל רוב האנשים חיים במועקה, כל פעם שהויזה דופק או שהילד חולה או מגיע סוף חודש הוא במועקה. זה מאד חשוב לשים לב למשפטים האלה: מה מפריע לנו להיות בקיום הטבעי שלנו? הקיום הטבעי שלנו כל הזמן שואף להשתנות ולהתחדש.

אנשים ועוד יותר מזה נשים הולכים לקנות בגדים כדי להתחדש. זה מחזיק מעמד רבע שעה ואז מתלכלך בבוץ. חידוש זה לראות את הכל אחרת.

תשים לב מה מחדש אתכם ומה משמח אתכם ואת האנשים שסביבכם.

שימו לב לנקודות האלה. צריך להתבונן על המילים האלה. לכל מילה יש את המקום בתוכי שמתעורר לחיים. אני צריך רק לאפשר לו להופיע. זו לא עבודה בשכל.

המשך החלק הקודם – החסימה בפני השני

היא נותנת כאן דוגמא לחלקים שנמצאים תחת עומס.

לדוגמא החסימה בפני השני

הנחסם נראה כביכול מנוצח,

לחוסם יש באותו זמן יתרון, לכאורה, של התחזקות.

וכשבודקים את החלקים יודעים שאינם מחזקים באמת כלל,

אלא פועלים כדי להשיג חלק זה או אחר.

כאשר מנקים – משתחררים מאותם חלקים מיותרים ושחרורם אינו משאיר מקום ריק.

מקומם – נתפס על ידי החלקים הדחוקים, החיוניים לקיום, החוזרים למקומם הטבעי.

תיכף נראה את הדוגמא הזו אבל בחלק הקצר הזה טמון גם התשובה – למה אנחנו לא מודעים ל'כח הקיום' ו'חקיות הקיום': החסימה מונעת ממני להתקיים באמת. למשל ילד שהיה רגיש ופגעו בו בעניין הזה שהוא רגיש והוא הפסיק להיות רגיש כי צחקו ממנו – עכשיו הרגש הזה נסגר לו לכל החיים: זה חסימה, לא נותן לו אפשרות להביע את עצמו ולהיות מה שהוא. היה לי מקרה עם בנאדם בין 20 ל 30 שאח שלו הביא אותו אלי. הוא היה גאון במתמטיקה ודברים כאלה ונכנס לדיכאון. ישבתי איתו כמה פעמים וראיתי שהוא רגשי בצורה מדהימה והוא לא מודע לרגש שלו. התברר שמשהו ארע בגיל צעיר ומאז הוא סגר את הרגש והפנה אותו לשכל ומאז הוא נהיה גאון במתמטיקה. הוא עזב את הכל ועבר להיות רועה צאן. הוא כתב שירים ומנגן בחליל. זה לא קורה הרבה בפגישות ישירות. כנראה הוא בא מוכן.

כשמשחררים את החסימה פתאום אני מגלה איכויות שלא ידעתי שקיימות בי בכלל.

כשאנחנו לא סובלים מישהו, נעלבים, כועסים, חייבים לי, אתה משדר את זה ומרגישים אותך מיד.

יש כאן תמונה ואני רוצה שתרגישו את החוויה. אתה עומד מול אדם אחר ואתה חסום ואתה מצליח לנצח אותו: אתה אמרת את המילה האחרונה ואין לו מה להגיד. איזה כיף, אתה מרגיש חזק לרגע. אם זה מישהו שאתה אוהב, עכשיו, כשאתה עם עצמך, אתה מרגיש חזק עם עצמך או שאתה מרגיש על הפנים.

אני בא מבית פולני שלא אומרים מחמאות אלא רק עקיצות. התיקון הראשון שקיבלתי מימימה זה הדיבור. ימימה אמרה לי: אתה יורה חיצים באנשים ולא יודע כמה זה כואב. פתאום התחלתי לשים לב לזה. לקח לי שנה לצאת מזה. הייתי אומר לאשתי מחמאה והיו מתפלקות לי בסוף שתי מילים מיותרות של עקיצה.

כמעט אין דבר בעולם ששווה לריב עליו. אני אומר 'כמעט' כדי שלא תתפסו אותי.

ניקוי בעזרת צפייה – מה קרה כאן?

שים לב למציאות – הוא אמר מילה כזו. אני לא צריך להחזיר. לראות – הוא התכוון או לא התכוון – ואם הוא אמר – אז מה? מה בעצם קורה כאן? זה ביטוי של צפייה. כשמגיעים למקום יותר קרוב לעצמנו ואתה רואה בנאדם שמתנהג לא יפה, לא חשוב באיזה פוזה, מתעורר בך רחמים ולא פוזה. אני בא לבית כנסת ורואה שני אנשים רבים בשבע בבוקר. בקולי קולות. מישהו שלישי ביקש שקט והם קפצו עליו. אני שמתי לב שאני עומד להשתתף במריבה, כבר תפסתי צד. פתאום אני שואל – מה קורה כאן? מתפלל לה' שיתעורר רחמים. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. יש בו שדים. אני מנסה להוציא אותו ולא לעצבן אותו ולשפוך לו עוד שמן.

כל דיוק מאפשר לי להתקדם איתו הלאה. ההפרות יכולות לקלקל לי את הרגע אבל אני שוכח אותו. אבל מה שאני עושה טוב הולך אותי כל הזמן. כל תיקון קטן מצטבר ונרשם בפנים. הכי קל בדברים שהם בינך לבין עצמך. שים לב. יש לך מצב רוח שמושך אותך למטה – שים לב. מה אני יכול לעשות עכשיו שישמח אותי? אפילו אם תרוויח עשר דקות של טוב הרווחת. הכח בא מיכולת השליטה והבחירה. לא המעשה בעצמו. זה ששלטתי ולא פעלתי על אוטומט זה נותן לי כח. לא צריך לקפוץ לשנות את כל העולם ולהיות טוב מכאן ואילך. זה ההתחלה של לצאת מהמחלה של הנפש לבריאות הנפש.

ישנם חלקים שאינם מוכרים מיידית

זאת אומרת, האדם לא מכיר את עצמו מספיק,

ממילא גם לא מכיר את כל חסימותיו המורכבות

לא מאפשרת קליטה מהירה של הנמצא.

כשלומד ממהר להבין – אינו לומד,

כשממתין – הוא נוכח בפני החלקים וקולט את הנמצא.

ולא רק,

כיוון שבראשית הלימוד אינו משקף כלל את כל היש הניתן בהמשך הלימוד.

ונאמר, שהחלקים הם רבים,

לא רק לנקות אלא לבנות מערכת ולהחזירה לאיזונה,

הכלים וההבנות הרבות שניתנות מאפשרים את המבנה באיזון.

אז פה כבר אנחנו הולכים צעד קדימה בעניין של הלימוד עצמו. זאת אומרת יש כל הזמן שני צדדים. יש את הניתן ויש את הנמצא. יש את הרצוי ויש את המצוי. אנחנו צריכים להתחיל להבחין מתוך מה שניתן – מה נמצא. למשל, אם היא מדברת על התנועה של החסימה – אני מגלה שיש לי מצב שבו אני כאילו מנצח ובעצם אני לא. כך, בתוך הניתן אני מגלה משהו שנמצא אצלי. היא אומרת: מה שנמצא במערכת זה לא כל כך פשוט לגלות. יש דברים ברורים: כעס וכו' שברור שזה חסימה. ויש דברים פנימיים שנסתרים מאיתנו.

-          עומסים עדינים יותר.

יכול להיות דברים כבדים – גאווה, קמצנות, שגעון לסדר – אבל בנאדם לא מכיר בזה. היה לי זוג שבאופן מפתיע הבעל משוגע לסדר ולא הבנתי עד כמה לרגע שהוא היה צריך לשלם לי. הוא הוציא לי מהתיק מעטפות והיה לו מעטפות לכל הוצאות החודש ברמה של שקל והוא דורש מאישתו גם להיות ככה. הוא חושב שזה תכונה טובה וזה הורס לו את הזוגיות ואת הבית. הילד שלו מלכלך את השולחן והוא משתגע וכועס עליו. לילד בין שנתיים זה בריא ללכלך.

אדם דואג חושב שהמציאות מדאיגה אותו: 'מפטרים אנשים ואני לא אדאג?'

לגלות את החסימות שמביאות להתנהגות טובה ואיש חסד זה יותר גבוה. הצורך לרצות ולצאת טוב או מישהו שמטבעו רחמן והוא לא יכול אחרת זה סוג של חסימה. כל מה שאתה לא יכול אחרת וזה שולט עלייך 

– זה סוג של חסימה.

זה מה שהיא רוצה להגיד כאן.

בהמשך היא מבטיחה לנו שהדברים שאנחנו עושים בונים בנו. העבודה הזו בונה בנו את עצם היכולת לצפות, את עצם היכולת להמתין. כמו שהיא אומרת – מי שלומד מהר לא יכול להמתין. מתוך הלימוד אני רוכש כלים. אם אני קורא ולא מיד מחפש מה זה אומר אלא ממתין ומראה מה מתעורר אצלי. אני צריך לקרוא ולעיין ולהתבונן מה מתעורר אצלי. תוך כדי שאני עושה את השיעורים זה מתעורר אצלי ואני רוכש את זה.

הדבר השני – להיות נוכח בפני החלקים. להיות שם ולראות את המדובר כמו מראה. אני כולי שם, אני מחפש מה טמון פה. אני נותן לדברים להגיע אלי. אחר כך בחיים אני נוכח מול סיטואציות. אני עומד וצופה ונוכח מול סיטואציה. מאיפה אני רוכש את הנוכחות? מלשבת בבית מול החלק ולנסות להבין אותו – אני רוכש משהו פנימי.

היא מרמזת במבוא על כל התהליך. המילים האחרונות: 'מאפשרים את המבנה באיזון'. מה זה המבנה? כל מה שאנחנו מדברים – הזיהוי, הצפייה, ההמתנה, עד שלאחר מכן אני לא יכול לפעול מחוץ למבנה. כל דבר אני מעביר מההרגשה להכרה, לרצון – הכל עובר על הציר של הלומד. אז המחשבה והרגש פועלים ביחד. הם נהיים מערכת ולא פועלים בנפרד. צפייה, זיהוי, יכולת הפרדה בהבנה, גם אם עוד לא בחיים.

-          לא דיברנו על הפרדה.

עצם ההנחה של 'עומס' מול 'מהות', של 'תגובות אוטומטיות' מול 'תגובות של בחירה'. עצם הצפייה והזיהוי מזהה הפרדה. הכעס מיותר לך. אתה לא אוהב אותו. אתה מזהה שאתה מכור לו. אם לא זיהית נכון אתה לא יכול לעשות הפרדה. גם לא יעזור לך להגיד לבנאדם כי אין לו את הדעת לקלוט את זה בכלל.

נמשיך---

כל חלק שנבנה מאפשר שחרור של חלק הפוך לו.

מאפשר פירוק הסתירה.

לדוגמא: דחייה, כעס בשגיאה, אכזבה,

דרך הלימוד אנו מקבלים חלק שונה והפוך לה כשמסלקים אותה.

במשפט הזה טמון המון. בעצם כל המציאות טמונה בתוך כמה מילים. הדבר הראשון – הדגש הוא על מה שבונים. לכאורה לפי מה שדיברנו צריך לריב עם העומס – זה לא נכון. צריך לבנות. לא להתעקש ולא להאבק. לדייק, הצליח לי, בניתי. בזה עיקר ההתעסקות – כל מה שאני יכול, אפילו קצת. זה הדבר הראשון שהיא מגלה כאן.

הדבר השני זה שלושת הדוגמאות שהיא נותנת – דחייה, כעס בשגיעה ואכזבה. בואו נראה מה ההפך של זה?

מה זה דחייה – אי קבלת הזולת. ההתנהגות או הפרצוף שלו לא נראה לי. מה ההפך של זה? קבלת הזולת – הוא חושב ומתנהג אחרת. אני לא דוחה אותו ומקבל את זה שיש אנשים כאלה שגם לא סובלים אותי. אני לא כליל השלמות, יש כאלה שלא אוהבים אותי, אני מקבל את זה.

מה זה כעס בשגיאה – אני כועס על עצמי. חניתי וקיבלתי דו"ח אני מכסח את עצמי. גם על אחרים הכעס הוא על עצמי. ההיפך הוא קבלה עצמית. אני לא מלאך, אני לומד.

אכזבה – מהמציאות. הבטיחו לי ככה ויצא ככה. ההיפך מזה – קבלת המציאות. מה אנחנו לומדים כאן? שיעור בקבלה.

כבר מלהבין את זה אפשר לעשות תנועה פנימית של שינוי. בזמן דחייה של מישהו לראות אם אפשר לקבל אותו, או חלק קטן, או להתקרב קצת אל עצמי ולא לרדת עלי. או לא יצא מה שרציתי אז לא להיות כמו תינוק ולהרוס הכל אלא להוציא את המיטב. זמן או חומר תנצל אותו. אל תעניש את עצמך כמו שנהגת בבית.

-          כל אחד מהרגשות הקשים אפשר לסובב אליך או אל המציאות.

הפרדתי את זה כדי לסבר את האוזן אבל אתה צודק שזה המצב.

[יש רעש של דפיקות]

ימימה הייתה אומרת כשהיו מפריעים לה בכיסוח דשא בחוץ: אפשר להקשיב כשיש רעש בחוץ. היו אומרים לה: לא, זה קשה. היא הייתה אומרת: לא הבנתם את העניין של הקשב. יש תיחום בקשב.

כל החלקים בנויים כך

שמשקליהם משתתפים במשתנה התמידי של הקיום.

כוחם של החלקים החוזרים

הוא כח החיים שנמצא בהם ממהותם.

כל חלק, דרך הלימוד הנמשך,

נמצא נושא ציר תיחום.

בלי תיחום אין ציר. ציר הוא מהות.

מה היא אומרת? יש כאן מילים שצריכים להבין. דיברנו על הקיום. היא מזכירה שוב ושוב את הכח החיים שחוזר, את המשתנה התמידי של הקיום. מה היא אומרת? כשאנחנו לומדים, לכל חלק שלומדים מעורר משהו פנימי מהמהות שלנו שנמצאת מתחת לחסימות. היא מתחילה להתעורר. זה גורם למשתנה התמידי להיות פועל. אחד הדברים היותר חשובים בלימוד זה הגילוי של כח החיים שחוזר אלייך. אם זה ברגש, אם זה בהבנה, אם זה ברצונות, חיות חדשה שמעוררת אותך לרצות טוב. זה גילוי של חלקים שחוזרים למקומם. תבינו – בפנים כולנו מלאכים, נשמות טהורות שרוצות רק טוב. כל מה שאנחנו מסוגלים לרצות לא טוב – זה קליפה. כשהפנימיות מתעוררת לחיים הטוב הוא טבעי.

ציר – מטרה מחברת ומאזנת

היא אומרת 'בלי תיחום אין ציר'. אפשר לתת לזה כל מיני הגדרות אבל ההגדרה המסייעת שציר הוא כיוון, מטרה. ציר זה גם חיבור בין שני דברים – בין הגלגל לרכב, בין הרצון והרגש וכדומה. לעניינו – כשיש לי מטרה ברורה אני יודע: זה מועיל לה וזה מזיק לה. יש לי חפץ יקר – אני שומר אותו. אם אני אשים אותו כאן הוא ינזק. זה תיחום ברור. הפנימיות שלנו צריכה להיות אותו דבר בהירה – אם זה מועיל לי. נגיד אני מגדל ילד – אני רוצה שהוא יהיה בריא וחסון ומאמין בעצמו ומלא בטחון – ברור לי שבכל פעם שאני אומר לו מילים לא טובות אני סותר את המטרה. אם אני מערער לו את הבטחון העצמי אני מזיק לו. אם הורים היו רק יודעים את זה – כבר הרבה ילדים היו ניצלים.

אדם עושה עסק – הוא מגדיר לעצמו למה? לא מספיק. הרבה עסקים מתפוצצים על אגו ועל דברים שלא קשורים לעסק. כאן זה יותר מוגדר – אני רוצה לעבוד כמה שפחות ולהרויח כמה שיותר. זה מטרה מוגדרת אבל הוא רצה X כסף. הוא הרויח את זה ב8 שעות. פתאום הוא הרויח 2X אז הוא רוצה לעבוד 16 שעות כדי להרויח 4X. אנשים לא מבינים שהכסף זה כדי לקנות זמן. לא צריך להרוג את הזמן, צריך לחיות אותו. אנשים לא יודעים מה לעשות עם הזמן שלהם אז הם עובדים קשה.

המבנה שניתן לפני ההכרה,

כדי לעורר את ההכרה לנמצא ולניתן

ולרשום בהכרה בחוזק את הנקלט באותו הזמן

– זה המפתח.

זה מפתח את הבנת הנמצא.

כל חלק שניתן פונה להכרה,

למציאת תיאום או חוסר תיאום בין הניתן לבין הנמצא במערכת.

מצב המערכת והחוזק שבה.

כל חלק משתתף באיזון.

יש לנו פה כבר עבודה. קוראים לומדים ואני אומר שלפעמים, אולי מישהו שכבר למד חושב שזה קטן עליו אבל זה עמוק מאד. זה ממש המשך למה שלמדנו בחלק המתקדם – צריך להתסכל יותר עמוק לתוך המילים ולראות שהיא מסתכלת עד הסוף בכל דבר.

היא אומרת שצריך לרשום בהכרה בחוזק את מה שנקלט – מה זה אומר? צפייה, שתהיה קבועה בהכרה. אני מתרגל לזה שזה רשום אצלי כחלק קבוע בחיים. תוך זמן קצר תראו שזה חלק טבעי. תתרגל לזה קבוע. גם על דברים רגילים. אתה מכין לך קפה – תצפה על זה. אני באמת צריך את זה או אולי מספיק לי מים. להתרגל לא לעשות אוטומטי – לראות מה אני עושה. תוך זמן קצר זה קורה.

בשורה השנייה היא אומרת – תבדוק, כל חלק שניתן: או שהוא מתאים למערכת שלך, או שלא. איך אני חושב, איך אני מרגיש, איך אני רוצה. כשהחלקים האלה עובדים מתוך מקום מאוזן – כל מה שכתוב כאן זה קל לה. אני צריך לראות איפה אני בחיים? מה אני קולט מכאן שיכול לחזק אותה? מה יכול לגרום לאחדות במערכת? איך אני גורם שהמחשבה והרגש ירצו אותו דבר – זה השלב הראשון.

יראה, קשיים בהיכל המלך, חיוך מזוייף

מדוע הבורא ברא את הבריאה? יש לכך שלוש סיבות, (מסביר אותם הרמח"ל ומזכיר אותם בספר 'ערבות נחל'):

א.      'לגלות שמותיו וכינוייו' – אלמלא הבריאה לא היה מי שמקבל את שמותיו ותאריו. בזה עוסקת כל תורת האר"י.

ב.      'להיטיב לנבראיו' – בשביל להיטיב צריך חסרון שמתמלא. החיסרון הוא תמידי והמילוי התמידי הוא שפעו של הבורא. הבורא יתברך הוא המילוי. מרגע שאדם נולד הוא בחסרון – הוא צריך אוויר ומזון, צריך אבא ואמא – וכפי מילוי החיסרון – כך התענוג.

ההבנה הזו מביאה להתפתחות. גם הטוב וגם הלא טוב באים לטובתו. ואז הוא לומד מהדברים ולא כועס עליהם.

הרמח"ל אומר – מי שלא הבין את זה, שהכל מתהפך לטובה, מי שלא הבין את זה – לא הבין שום דבר בחיים. זה חריף וחזק.

ג.       לגלות ייחודו יתברך – ההבנה שהכל אחד. אין 'טוב' ואין 'רע', אלא הכל אחד. ודווקא במקומות הנמוכים והטמאים. יורובסקי אומר שבדורינו זה לא מצוי. חבל.

הניסיון העיקרי בעולם הזה הוא – איך אתה מקבל את המצרים שעוברים עלייך בשיוויון נפש.

יונתן מספר שהוא כותב מבנים, כמו סדר יום, וכשהוא כותב אותם אז בהדרגה מיישם אותם יותר ויותר בקלות ובקלילות. אחד המבנים שהוא מתאר הוא יראה – ענווה – הכרת טובה – שמחה. כשנשאל מה הפשר של ה'יראה' הוא עונה: יראה – להבין שאני קטן, תלוי, לא הגורם הקובע בעולם. איתמר מתקן אותו – זה ענווה. יונתן אומר: יראת חטא – לא לפגוע באדם, בסביבה, בעולם ובעצמי.

יראת הרוממות – היא המדרגה הגבוהה של היראה, והיא מתחלקת לשני צדדים:

1.      כמה הבורא גדול ואני קטן. מי שזוכה להשיג את גדולת הבורא זה דבר נהדר.

2.      כמה אני גדול – כשמתחילים להתעסק בדברים האלה מרגישים קדוש, זה הדבר המפחיד, המטיל יראה באמת.

יונתן אומר: כשאני מתעסק בזה אני מתחיל לקלוט איפה אני, שם לב שאני לא שם, לא זוכר את הבורא רוב הזמן. מדי פעם נזכר לשאול את עצמי: 'מול מי אני עומד? מה אני עושה כאן?'

להודות על כל מה שמתקיים.

לעשות בקלות ובקלילות.

קלילות זו נקודה חשובה מאד.

ובכלל, כשאתה כותב – אפילו כשאתה לא שם – אתה מחזיר את הנקודות ששייכות אלייך, לחיים שלך.

ענווה

מה שעוזר לי להתקדם בכיוון הזה, של יראה ואהבה היא לזכור את דברי המשנה (במסכת אבות): "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם". מה שזה אומר – אני לא יודע כלום על האדם שמולי, לא יודע כמה הוא מיצה את הפוטנציאל שלו. ככל שאתה יותר מוכשר – אתה יותר רחוק מהפוטנציאל שלך. דווקא מי שמיצה את הפוטנציאל שלו פועל ברוחניות הרבה יותר. אנחנו מכירים את סיפורי הבעש"ט  על צדיקים ואדמו"רים שניסו לבטל את הגזירה ולא הצליחו, אבל אותו אדם פשוט וכפרי שתקע בחליל ביום כיפור ביטל את הגזירה לחלוטין. הוא ביטל את הגזירה כי הוא נתן את כל מה שהוא יכול, הוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו במ100%.

שיעור פרטי של הבורא

דבר שני שמאד עוזר – בכל התרחשות שמוציאה אותי מהמקום המדוייק, אני יוצא ושואל – מה הבורא בא ללמדנו? כל היום הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, דרך כל מה שקורה לנו, דרך כל מחשבה שעוברת בראשינו, אבל אי אפשר לעקוב אחרי זה ומה גם – אם מתעסקים בזה ורק בזה – זה מטריף את הדעת. לכן, אנחנו מתעלמים מזה במשך רוב הזמן, אבל במידה ויש מאורע חריג ומשונה זה הזמן לצאת החוצה ולשאול – מה בא זה ללמדנו? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותי – וכך חוזרים לדיוק.

הכל לטובתך גם בלא ידיעתך

דבר נוסף – יותר קשה לזכור, אבל זו אמת – כל מה שקורה וודאי בא לטובתך, אלא שלא תמיד אתה רואה את זה מיד. הדברים הכי קשים, בפרספקטיבה ארוכה, בפז"ם של 60 שנים שאני כאן – עזרו לי.

ההורים שלי נפרדו אחד מהשני כשאני הייתי כלום, בגיל 0. מגיל שנתיים יש לי חשיבה עצמאית. לא אבא חשב בשבילי ולא אמא חשבה בשבילי.

בהמשך הדרך, התדרדרתי לפשע. הייתי אשכנזי ורציתי להוכיח את עצמי, כמי שאין לו גבולות ופחד. בהמשך עברתי תאונת דרכים קשה שריתקה אותי לשנתיים. התאונה הזו היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במשך שנתיים גיליתי עולם פנימי ורוחני, התחלתי לקרוא והשתנתי – שיניתי את מסלול החיים שלי לחלוטין.

אחר כך אשתי חלתה במחלה קשה מאד. היא כמעט מתה. אז גיליתי שיש לי לב, אז למדתי כמה אני אוהב אותה. היא אומרת היום – הכל היה שווה בשבילי כדי שאגלה את הלב שלך, אני לא מסוגל לומר את זה כי לא אני סבלתי את ייסורי האיוב של המחלה שלה.

תמיד כשיש משהו שעוצר או פותח את מהלך החיים באופן קיצוני הוא מוסיף לנו לחיים. בטראומה לומדים מה שלומדים בעשר שנות ימימה תוך שבוע. כל זה קורא מפני ש'אימת המוות' עליו. אבל למען האמת – 'אימת המוות' מוטלת על כולנו. כולנו נמות, אי אפשר לברוח מזה ולא צריך לברוח מזה. זה אומר שאפשר לנצל את החיים. היראה האמיתית היא לא מפני המוות, היראה האמיתית היא שיתפסו אותי לא מוכן.

אם אני עושה את מה שצריך לעשות בחיים – אני עושה משהו נצחי, שאין בו כלייה.

יראה בדור שלנו

בדור שלנו קשה לעבוד מיראה. אולי בגלל שאנחנו חיים בארץ ישראל ומרגישים בטוחים. בגלות היו לנו הרבה פחדים ולכן היה קל להפנות אותם לקדוש ברוך הוא. וכיום מתעוררת אהבה גדולה אמרנו שמי שזוכה להרגיש את רוממות הבורא זה נהדר, אבל העיקר הוא לראות ולהבין כמה השם אוהב אותנו.

השם לא מסתכל מלמעלה ומבחוץ לנו, אלא מבפנים – על הנשמה, שהיא תמיד טהורה ומעולם לא פגמה. יש נקודה שחז"ל אומרים, על הפסוק בפרק שאנחנו אומרים בליל שבת – 'אשת חיל': נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' נודע בשערים הוא 'כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה' – כל אחד לפי מה שהוא משער בליבו. ככל שאנחנו משערים בליבנו – כמה אנחנו אוהבים – אני מגלים יותר כמה השם אוהב אותנו. פשוט להסתכל על הפלא הזה שנקרא 'חיים', כל הכשרונות שבך, כל הסביבה שאוהבת, הכל הוא אהבה רבה וחסד גדול.

רק כשאדם נהיה אבא הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא אבא. אתה חושב שאתה אוהב את הבן שלך? הקדוש ברוך הוא אוהב את הבן שלך דרכך. גם את החברה שלך. (זה יורוביץ).

עצם ההבנה היא שהירידות והיציאה מהציר הפנימי של 'טוב ומיטיב' הם רק באים לחזק את הציר. אנחנו חושבים שכשאנחנו בשיאנו הקדוש ברוך הוא איתנו, אבל האמת היא שהוא איתנו במצוקה. דווקא בחסרון – אז מרגישים כמה צריך. במקום טוב – מתפננים על הטוב, כמו שאומרים, אבל לא זוכרים להודות לבעל הטוב.

יהב: כמו ילד שנאבק מול אמא שלו על מה ששייך לו אני ממשיך להאביק. כיצד נפטרים מהפחד לשינוי כאשר יודעים את המעשה הנכון.

לתרגל את מה שאפשר, השומרים הקשים לפני היכל המלך

בעל הסולם כותב  דבר חריף – עד שאינו מרגיש שחייו אינם חיים מבלי הדבר שצריך מהקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך אינו עוזר. בנאדם שמגיע למצב שהוא מוכן לבקש מהשם – קח אותי. מי שמרגיש כך – יודע שהוא במקום אמיתי ולא דמיוני.

מה שצריך זה להשתמש בכח ההמתנה,

ובמקביל לכבוש את מה שאפשר. לדעת שכב התחלתי.

אני למשל התחלתי עבודה פנימית שאני עוסק בה בשנה האחרונה. אתם יודעים כמה פעמים תרגלתי? ארבע פעמים בלבד. אבל אני לוקח מתוך הלימוד את מה שאני יכול לעשות. למשל: הוא מדבר על לראות בכך דבר אתה שכל האלוהי – את זה אני מתרגל. ככה בוחרים נקודה ועוד נקודה, משהו ועוד משהו לקחת לחיים – כל דבר גורר דבר אחר, עד שבסוף כל הנקודות הללו מתלכדות וכולן הופכות לנקודה ליחידה אחת. אך אם קופאים על השמרים ואומרים: 'אני רוצה אבל אני לא יכול כלום' זה כמו לתת גז ולהותיר את הבלם יד (Hand – Brix).

צריך לדעת, בשביל להכנס פנימה צריך עוצמה מיוחדת. אנחנו יודעים שיש המון שערים בדרך להיכל המלך. מי שרוצה לעבוד את המלך ולא להיות הרחק בכפרים הנידחים, צריך להכנס לארמון. ככל שמתקדמים יש שומרים חזקים יותר. בכל שער יש אוצרות אחרים, יש פיתויים שנועדים להסיח את הדעת. למשל: נותנים לאדם השגה – כמו להביט על תמונה ולדעת את כל מה שאפשר על המצולם בה – והוא חושב שהוא הגיע לסוף העולם. למעשה, הוא תקוע ואבוד. הוא צריך להמשיך ללמוד ולהתקדם עד שיגיע למקום שאף אחד לא יעניין אותו, במיוחד לא אם הוא מביט בו כעת.

כל הורה מעביר לילדים שלו את כל השריטות שיש לו בנפש ובעוצמת יתר. זה שם עד שמישהו יתקן את זה. לפעמים בנאדם חי עשרים או שלושים שנה והכל בסדר, ורק כשנולד לו ילד – כל השריטות האלו יוצאים לתיקונם.

כשאתה צופה שזה לא אתה, אלא האמא או האבא שלך שמדברים בך, אתה יכול להחליט אם זה אמת או מיותר.

אם קשובים לילדים – הם מתקנים אותנו. צריך פשוט להקשיב להערות שלהם, והם מתקנים אותנו. אם הם אומרים: 'אבא אל תצעק' – זו אמת. זה נכון לגבי ילדים בכל הגילאים: גם תינוק מגיב לך בצורה נכונה אם אתה מזייף, וגם ילדים גדולים, אבל זה יותר קשה. ככל שהם יותר גדולים זה יותר קשה. הם לא עושים את זה בתמימות, והכל מסתבך עם הערות של אגו. לנו קשה יותר לראות כיצד זה מתקן אותנו.

הרקע לחלק שנקרא היום, שבו התעסקנו במפגשים הקודמים הוא לראות בבירור – איפה ההתנהגות שלנו היא העתקה של ההורים. גם בטוב וגם בלא טוב. מתוך זה נבין את המיותר ומה אפשר לנקות. נמשיך לקרוא:

הנה, הכוונה היא לבנות, ולפעמים, למרות החיוך מהכוונה של טוב מאד, אבל העיניים, זאת אומרת, בסמוי, דוחות, כמו העיניים של אבא או של אמא, או הילד שדחה את הוריו. והדחיה הזאת הופכת לדחייה אישית, אתה דוחה למעשה את עצמך ואת חלקיך.

צריך לשים לב, היא אומרת שאתה דוחה שני דברים: את עצמך ואת חלקיך:

מה זה אומר?
לשים לב שיש לך מחשבה דקה בראש, עויינת, זה עובר לשני, במבט. זה נמצא אצלנו בסמוי. מול כל ביקורת שיש לנו, בסמוי, בעיניים. אפילו לא אמרתם כלום – מרגישים את הדחייה, החוצה מעצמך. החוצה מהציר של 'טוב ומיטיב' – כשאני מיטיב יוצא דרכי טוב. ועכשיו אני דוחה את עצמי.

נקודה שנייה – דחיית החלקים:

לא ניתן לרגש הטוב להשתתף בחלקים, בחיים,

לא רוצה להבין אותו מראש – סגרת לקראת המחשבה.

הקשב לא מהותי, כי חלקיך נסגרים בפנייך, אתה נסגר, כל הריחוק הזה נרשם בזמן הזה שאתה עושה, והמטרה היא להבהיר את אשר קורה בהעמקה דרך דיוקים, לאט, באותה מדידות הנלמדת דרך החלק הזה.

מה זה הקשב המהותי שהוא פתאום הופך ללא מהותי?

הקשב המהותי – מה אני יכול להוסיף לאדם / למצב / לעצמי – אם הקשב הוא פנימי – במקום לדאוג ולחשוב – מה אני יכול לעשות? מה מפריע לי לשמוח? מה מטריד אותי ומוציא אותי מאיזון? יש לזה פתרון. ולא – זה ימשיך לרוץ בראש ולהטריד את הנפש.

מאיר אריאל אומר: שני אנשים מתווכחים ביניהם. לכל אחד חרוט על המצח – לא תשנה את דעתי לעולם.

וגם בחלק הזה, המקום האישי נבנה, ובחלק הזה הקשב לאמת, זה לא קשב דמיוני, לא לאמת הדמיונית אלא קשב ללב, לאמת שבלב, הלב יודע את מלאכתו.

ידידי, אלו מילים יקרות מפז.

הנקודה של ישרות הלב, האמת שבלב, צריך לדעת שהלב תמיד יודע מתי אתה מזייף, אם תקשיב טוב תראה שהוא אומר לך את זה. מה שקורה בדרך כלל, כשאדם מרגיש את הזיוף – אתה מקשה את ליבך, מרגיש את עצמך ולא את המכלול.

אפשר לראות שמרוב תכנון לפעמים נכנסים לאי שקט פנימי, אז משחררים ופתאום נעשה קל, כי העמסתי על עצמי יותר מדי. הלב אומר: 'לא נח לי עם הקצב הזה'.

הלב יודע את מלאכתו והוא יודע לומר אם הפרזתי וכמו כן  - מה הדיוק

אם אתה יודע שצריך לתקן ואתה משקר – השקר משתלט עלייך.

עבר ושנה – נעשית לו כהיתר. אם אתה משקר פעמיים – אתה כבר מאמין לעצמך.

הנה כשאתה משקר אתה מחייך ומתאמץ, הנה השקר, ואז במלאכה במלאכה האיטית, מדוד, כקשוב לליבו – ימצא תשובתו.

קשוב לליבו – ימצא פתרונו הנכונה.

מנקים את שדה ההכרה מרישומים אלה. את ההבנה, מנקים את כל החלקים מערבוב, ובעיקר מהלב.

היא מדברת על הערבוב שדיברנו מההתחלה, עם ההורים.

כשאתה מוצא את עצמך אומר: "אל תעלה עם נעליים על הספה!" תבחן – 'למה?' 'מה אכפת לי?' זה יוצא לך באופן אוטומטי מהפה... המון דברים, אם אתה חושב עליהם – אתה לא רואה סיבה.

אתה רואה שני ילדים צוחקים ומשתוללים ואתה אומר: "זה יגמר בבכי!", למה? ואם כן – זה רע? לילד בכי זה כמו צחוק, זה חוויה מרגשת. לחוות זה כיף. כל הערבוב – להתחיל לשים לב.

ליבו יהיה אז המקום למלאכתו. ליבו יהיה כלי למלאכתו, כדי לדייק עם האמת היחסית המתחילה.

כל מה שאמרתי לך על הלב שיודע זיופו. הלב הוא כלי – הוא מביא לך את האמת היחסית

זה יפתח לפני הלומד להבין כמה החסיר, כמה דמיין, אבל בו בזמן – כמה הוא זוכה להיות בונה ואמיתי.

זאת אומרת, החלק הזה מגלה הרבה דברים שעוד לא פתרנו ולמרות המון שנות עבודה, אלא בגלל ישי עבודה – אז 'משהו בנו ער', ו'יש עם מי לדבר'.

זהו החלק שאתם מקבלים היום.

אם הוא פונה לעומס – אין הבנה.

אם הוא פונה לחלק עקשן – אין הבנה.

אין הוא פונה לספק שבקיום – אין הבנה.

ואם הוא ישר – שם הוא פונה ישר לפנימיות שלך,

אז יש מלאכה, אז יש מלאכה.