אחרי החגים

אחרי החגים

אנחנו רגילים ששמחה היא תוצאה של משהו. ההגדרה של שמחה מהותית שהיא לא קשורה להישג כזה או אחר. זה מקום בנפש, שכמו שהרגש של אהבה וכמו הרגש של היראה יש רגש של שמחה. כמו שאצלנו אנחנו רואים שקשה ולא טבעי להרגיש אהבה, יש לנו חסימות על זה – על השמחה יש הרבה יותר. איזהו עשיר – השמח בחלקו. זה לא קשור בכלל למה שיש לו או אין לו אלא אם הוא קשור לנקודת השמחה או לא. אנחנו מדברים על השמחה שאנחנו לא ממש מבינים ומרגישים את זה, רב הנסתר על הגלוי. אדם מקבל חשיבה אחרת. קוראים לזה מוחין חדשים אבל בעצם זה תפיסת חיים שמשתנה. הסתכלות על החיים שמשתנה, עיקר וטפל שמשתנה. יש הרבה יותר בהירות בכיוון של העשייה האישית. אם אדם פתוח לזה ומתבונן – הוא יקבל את זה. אם הוא רץ בשוונג של שנה שעברה זה כמו לסחוב משהו בסל עם חורים כשהכל נשפך.

איך אני עושה את זה? אני יושב בסוכה ופשוט בוהה, נותן לדברים לרדת. כבר עכשיו אני רואה הנחיות וזה ירד בחודש הבא ליישום.

מה הטריד אתכם?

-          איך אנחנו נעשה את זה?

תראו מה הטריד אתכם בשנה שעברה [כלומר לפני אלול], זה יכול להיות בממון, ברגש, במשפחה, בחוסר סיפוק מעצמי מההצלחות שלי וההיסוסית שלי. אם אדם רואה שיש לו מטרד ויש לו הזדמנות. תראה בעיה ספציפית ואיך אתה פותר אותה. זה דברים ברורים שחוזרים על עצמם ובאים אלייך כל הזמן. ראיתי למשל ששנים הייתי בלי חשבון בנק ובלי פנקסי צ'קים וחי רק ממה שיש בכיס ובחצי שנה האחרונה פיתו אותי לזה וזה כל הזמן מטריד אותי. התקשרתי במוצאי החג וביטלתי את הכל אני חי עכשיו ממה שיש בכיס. יש כסף – קונה, אין כסף – לא קונה.

אחרי החגים

ימימה מלמדת אותנו על אחרי החגים – התקופה שאליה אנחנו דוחים את הכל. ואז פותחים את הדלת והכל נופל עלייך.

והנה חשוון, שמתחיל, שטמונה בו משמעות עמוקה להמשכיות התיקון ביום יום,

איך ממשיכים מחשוון בהמשכיות ביום יום?

כשכל יום, מבוקר להיטיב עם עצמו.

זאת אומרת – מה שרצוי לו להיות בו –

כרוצה לתקן, כרוצה להשלים מלאכתו,

וזה – חיים שלמים.

אבל, להכין לב, להכין נפש,

שהלב באמת שמח,

והנפש שוקקת יש בה רצון גם,

משתתפת בהבנה ובמלאכה.

ובמלאכה שיש להמשיך.

וזו המלאכה של התיקון: להמשיך כדי לסיים ולהתחיל בסביבה,

בכל סביבה אישית, להמשיך לתת מעצמו תשובה כמקשיב,

מבין ועונה, ללא ריב עם נפש אחרת.

יש כאן סדר של 'איך להמשיך תנועה טובה לתוך הזמן, לעתיד?' זה לא רק בחשוון אלא בכל מצב שהגעתי להתעלות – צריך לדעת איך להמשיך אותו כי היא נגמרת מהר. ככה היא אומרת. כל יום, מבוקר להיטיב עם עצמו. תחשבו על זה: 'איך להיטיב עם עצמכם כל בוקר?' אנחנו רוצים להתחבר לטוב שבו. אם לא טוב לנו – אי אפשר להתחבר לטוב הזה אי אפשר להיטיב. נגיד לשבת בבוקר ולקרוא בגינה או לשבת ולהסתכל על הבוקר עם קפה. זה לא נגד אף אחד. כשהילדים היו צריכים אותי הייתי קם יותר מוקדם וזה לא היה על חשבונם. אבל השעה הזו הייתה נותנת כח לכל היום.

אבל כרגיל אצל ימימה יש כאן עומק לפנים מעומק:

זאת אומרת – מה שרצוי לו להיות בו –

כרוצה לתקן, כרוצה להשלים מלאכתו,

מה היא אומרת? האם מה שאתה רוצה רצוי לך או שזה כי אתה צריך להתפרנס ואין לך ברירה? איך אדם יודע למצוא את המקום  שרצוי לו? בהתאם למה שאנחנו לומדים זה תלוי בקריטריונים של כל אחד. אנחנו מדברים על מקום רוחני – מה יש בי שיכול להיטיב לסביבה. בכל סביבה שתהייה. זה מתחיל מהבית, אשה, ילדים, הורים – מה יש לי להוסיף להם? מה אני יכול להוסיף להם. במה חנן אותי הבורא? באיזה כשרון זה שאני עושה טוב ונהיה לי יותר טוב. נגיד אדם שמנגן ומשמח אחרים בנגינה הוא נהיה נגן טוב יותר ככל שהוא מנגן יותר. כשאני מדבר אני לא מפסיד מילים כי זה הצינור שלי. כשאדם מצייר נהיית לו יכולת הבעה עמוקה יותר. צריך להיות במקום שכשהוא נותן הוא לא חסר. יכול להיות שיש לו יכולת להקשיב לאחרים ולתת מעצמו. כשאני טוב עם עצמי והסביבה צריכה אותי זה לא סותר אותי אלא עושה לי טוב. אם נתתי לעצמי – אני מסודר. קל לי לתת לאחרים. אני לא מרגיש שעשקו אותי ואני נותן לו מעצמי. אם אני מחסר לא מעניין אותי.

-          אני חוזר הבייתה רוצה להתקלח אבל הילדים צריכים טיפול.

אם באים להסדר עם האשה שאני צריך להתקלח אז עד שלא יצאת מהמקלחת לא הגעת הבייתה. אל תהיה עצבני.

להכין את הנפש

ההשפעה על הסביבה לא צריכה להיות רק כשאתה מתוקן לגמרי. אם אתה רגוע בסיטואציה של מתח זה משפיע על הסביבה. אדם אחד בהכרה משפיע על כל החדר. זה מופלא, בדרך כלל המכנה המשותף הנמוך של העומס שולט. ברגע אחד של כעס יש יותר אנרגיה משנה שלימה של אהבה. מול הדבר הזה, להכין לב שרוצה לחזור לטוב. ויותר מזה, להכין את הנפש. לתקן את הילדות. לא צריך להישאר ככה כל החיים. להבין שזה לא אמא שלך. למחשבה יש כח עצום על הלב ועל הנפש.

כשהלב באמת שמח והנפש שוקטת – בנפש יש רצון לתקן – זה סרט אחר לגמרי. כולנו רוצים לתקן אבל לנפש יש את ההרגלים שלה והסיפוק שלה.

חרדה לא הועילה מעולם למישהו.

בנפש אתה אותו דבר כמו כולם. גם אתה כועס לפעמים.

כאשר יש קשב על נקי

זה שאתה נותן למילים להכנס ולא כבר מחליט מה זה אומר. תן לזה זמן.

והבנה על נקי

הרי יש מקום אישי:

הפה יענה לפי הבנה נקייה, שבאה מקשב נקי,

נושא הבנתו.

וגם רגש להתקרבות חמה ומדודה

בכמה משפטים האלה טמון כל כך הרבה ציור של חיבור בני אדם. של קשר בין שני אנשים. זה עומק עומקים. על מה אנחנו מדברים? בואו ננסה להמחיש את זה. מישהו מדבר איתך, מה אתה עושה? באופן טבעי, אתה מקשיב קצת, נעים לך או לא נעים לך ממה שהוא אומר ומהרגש הזה אתה מתחיל לייצר תשובות. כשהקשב נקי אני מקשיב לדברים לו בלי להתערב עם מסקנות משלי. צריך לרצות את זה ולהיות ברגש נקי, להשתיק את הרעש ברקע. כאילו אתה שומע קונצרט, או איזה דיבור מופלא שיכול להביא לך את הגאולה. זה תענוג אדיר להקשיב ולהבין את השני. זה תענוג אדיר לשני הצדדים. אנחנו פשוט לא מכירים את זה.

צריך קשב נקי וגם הבנה על נקי.

הקשב – אני צריך שיהיה בלי דעות קדומות. בלי שהטון יעצבן אותי. גם אם אומרים לי ביקורת אני מקשיב. אולי היא נכונה ואני אלמד משהו. כשהקשב נקי הוא נקי – מקשיב לכל דבר ברמה הנאותה לו. המטרה היא להבין. תנסו רק את זה לקחת. המטרה היא להבין את האחר.

-          בעצם אתה אומר לדכא את כל סערות הנפש.

זה בשלב הראשון, רק להמתין עם התגובה הראשונה ולקחת מידת רוחק. זה כבר לא כמו שהייתי.

צריך גם הבנה על נקי. לכולנו יש הבנה על החיים איך צריך להתנהג, לדבר, מה מנומס ומה לא וכן הלאה. זו לא הבנה נכונה, זה רק תקיעות פולנית או עיראקית. הבנה על נקי זה שעכשיו אני מבין אותו מחדש. מה הוא רוצה ומה עובר עליו בעבר או בעתיד. רק זה, רק אותך אני רוצה להבין. מה אמרת. גם כשאתה שותק אתה מדבר ואם מקשיבים שומעים מה נאמר בשקט. 

ההבנה שלך ש'הוא תמיד כזה' תוקעת אותך מלראות אותו כעת.

דוגמא נהדרת לשחרור מעומס

ברגע שגיליתי דפוס פעולה שחוזר על עצמו והוא לא נותן תוצאות טובות או חוויות נעימות. ברגע שאני מגלה את הזה שאני לא רוצה את זה ושזה מיותר לי כבר הוא ילך ויפחת. פשוט בנאדם לא יכול לפעול נגד ההבנה שלו יותר מדי. בפעם הבאה שהוא יתעורר זה יגרר אחרי זה. הוא יודע שזה לא נכון.

למשל, כשהייתי קטן אז היה לי אבא קשוח מאד וסבלתי מאוד מזה. אחר כך הייתי נוסע שנים בלי רישיון או בלי ביטוח או פג תוקף. למה? הייתי צריך לשמר את הרגשת החרדה הזו בכל מחיר. אם אתה נמצא על מקום טוב לא באים אלייך דברים כאלה. לשקט נמשך שקט ולכעס נשאר כעס ולרכלנים נמשכת רכלנות.  

אבל לאומי, שורש עומס, דימיון ואופטימיות

התייחסות למציאות הגופות של הנערים החטופים.

הילדים האלה עשו בשבועיים מה שלא עשו צדיקים במשך שנים רבות של תפילות. מה שזה לימד אותי – ואני גם רוצה לעשות עם זה משהו – זה לעשות אירועים של שמחה קדושה. לא נייל יאנג. זה גם טוב אבל אין בזה אחדות וחיבוק כמו שהיה לפני יומיים בכיכר. אני בכיתי מלראות את החיבוק והאחדות. לא מהתוכן של מה שאמרו שם, רק מהמראה. אם נשכיל ליצור אירועים שמחים של אחווה וריעות לא נצטרך אסונות. כל המטרה של זעזועים גדולים זה להזיז את העם, לאיזה צעד קדימה. להוריד את כל הסטיקרים, את כל הכינויים. אנחנו כולנו יהודים, ישראלים, רוצים כולם אותו דבר, אהבה, אחווה וריעות, אף אחד לא מתנגד לעשרת הדיברות. זה אלמנטרי לחיות. אני חושב שהפנימיות של כולם זה להסכים עם זה. גם הליברל הגדול ביותר שדוגל במתירנות, אם תאמר לו – אז שמישהו ייקח את אמא שלך – הוא מזדעזע. יש נקודות שהלב פתאום מתאים שזה טעות. כל דבר שעושה רע לזולת הלב שלנו מזדעזע. הבעיה שלנו היא ערלת הלב. הלב סגור ולכן לא מרגישים את הבעיה. לא תגנוב זה לא תתפס ולא הרגש הפנימי שאתה לא רוצה לקחת משהו שלא שלך.

נכון בחיצוניות יש עוד הרבה הרבה קליפות ותכונות נפש שליליות, כי אנחנו חיים בדור הזה ובזמן של צרכנות ואגו, וכל אחד והישגיו להרוויח כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כל המושגים המהותיים של בנאדם התהפכו. במהות של האדם הוא רוצה לתרום. קומוניזם זה לא דבר שלילי, כך צריכה חברה יהודית להתנהג. שכל אחד נותן כפי יכולתו לחברה ומקבל כפי צרכו. מי שרוצה יכול לקרוא מאמר של בעל הסולם, שהלך לבן גוריון ואמר לו – הרעיונות שלכם מעולים, אבל תכתבו למעלה: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי אם זה לא יהיה הוראה מגבוה באמת כל אחד יקח כמה שיותר ויתן כמה שלוקחים ממנו.

הכאב הוא עם המשפחות. הילדים המתוקים האלה אומרים שהם מתו במוות קל, לא עינו אותם. שמעתי מאנשי זק"א שלמרות שהם היו בחוץ שבועיים הם לא הסריחו ולא שלטה בהם רימה ותולעה. כל כך קדושים ונעלים. אמא של אחד הנערים אמרה: 'אלוהים בחר אתכם להיות הפוסטר של התום והאהבה והאחווה והטוב'. איזה גדלות של אשה! זה ראייה רוחנית.

זה לא אומר שלא כואב בלב. זה לא תלוי בזה. אני בקושי בא ללמד, בכל רגע שאני חושב על המשפחות האלה הלב שלי נקרע. אבל יש גם את המבט היותר גבוה ואנחנו צריכים להתחזק.

-          השאלה במציאות של היום כמה זמן זה יחזיק?

זה תלוי בנו. אני מתכוון לעורר את פרדס חנה, לעשות פעילות בלב המושבה. בקיץ אם נצליח לעשות כמה פעילויות של אחווה, מוזיקה, לאכול ולשתות ולהנות ביחד. לא צריך לדברים רעים בשביל לאהוב. זה רק מגלה לנו שיש לנו אהבה אחד לשני. עכשיו צריך לעשות עם זה משהו.

יהי רצון שלא נדע עוד בשורות כאלה וה' ישמור על כל יהודי ויהודי שלא יגעו בשום שערה בראשו. וניקח אחריות בעצמו, כי אם לדעת ובלי לדעת, כל אדם מפעיל עולמות. רגע אחד של כעס ואתה מוריד הרס לעולם. זה יכול לרדת עלייך או על השכנים. צריך לקחת אחריות ולהוריד טוב לעולם.

מלאכות על מורכבות של לומדים

הדיוק הוא קבלת המציאות ולהוציא את המיטב מהמצב. רציתי ככה או ככה וזה לא יצא, אני לא מתייאש אבל אני מחפש, יש כאן משהו. אני לא רק מקבל את המציאות כפי שהיא אלא מגלה את הטוב שבה. כמו המאבק של יעקב במלאך. אחרי המאבק – אם אתה כבר פה, תנצל אותי. המדרגה הזו גבוהה מאד – לנצל את העומס, למצוא מה טוב במצב המסובך. השאלה מתבקשת: האם אני צריך לדחות את העומס או שאני יכול לשהות בו? אך היא עדיין קשה ויכולה לבלבל. גם אם אני לא שם, במדרגה גבוהה זו, אבל אני מכיר את המקום הזה ובכל פעם אני יכול לחזור לשם.

שורש עומס

דובר על שורש העומס?

מהו 'שורש העומס' – יש דפוסי התנהגות וקליפות, אבל העיקר זה נקודות שורשיות כמו חוסר חום ואהבה, יהירות שמצמיחה קליפה וכן הלאה. לכאורה המקום הזה, מגיעים אליו, כשמחפשים את הנקודה האמיתית, זו שבלי הקליפות. למשל, אם אני אומר – 'הרגשת קיפוח' -  זה דבר שורשי. ילד מרגיש את זה כבר בגיל שבועיים אם לא מגיעים אליו כשהוא קורא, או כשבאים במקום זה לאחיו לשני – אם החיים לא זורמים למקום יותר קל – זה הולך וגדל. אצלי התברר שזו הנקודה הכי קשה. בסוגריים אני אגיד לכם איך אני יצאתי מזה? כשהתחלתי להתמרמר – להיות 'נותן ורוטן' הייתי אומר 'מקופחי? מה קרה, מה עושים לך?' כשאתה לא לוקח אותם ברצינות הם בוחרים. תעשה לך שבעה גמדים משלך בשמות מתאימים – 'מקופחי', 'כעסני' וכו'. הנקודה הזו היא גם כח רוחני אדיר. רוב האנשים שמגיעים אלי היום זה אנשים שמרגישים מקופחים ואבודים בחיים. בגלל שאני עומד מול זה אני מרגיש אותם ואני יודע מה לתת להם. כשאדם מגיע לנקודה שורשית והוא מעבר, זה לא שהיא נגמרה, אבל אפשר להוריד אותה. אם יש שיעור אני יכול פתאום לראות אם אני רוצה להגיד כי אני רוצה שידעו מי אני ומה אני, או שבאמת אני רוצה לומר שאלה. זה נקודה עמוקה, לפי מה שאני לומד בקבלה. אדם יכול לשמור ולהגן על העומס ושורש העומס למרות שנותנים לו ואוהבים אותו. הוא יברח ממקום כזה כי נאבד לו הקיפוח. הוא לא יחזור. תחשבו על עצמכם, איפה אתם בנקודות האלה? כל אחד והשורש שלו, ביישנות, יהירות, אתם כבר צריכים להכיר את הנקודות האלה.

-          או מי שאיבד את העומס...

מי שאיבד את השורש, זכה, הוא הפך למלאך J.

הכל בסדר והכל לטובה

הנקודה החשובה היא להיות בדיוק לשמחה ובדיוק משמח מכל מצב. תמיד אני שמח.

-          אם פספסתי את הרכבת, ואני חושב – מה זה טוב?

זה שלב חשוב בהכרת המציאות. מקבלים את זה, משלימים את זה, אומרים שזה בסדר. זה לא רע. עם הקבלה של ה'בסדר' היא באמת אז יכול לראות שזה באמת טוב. אפשר גם לחשוב שלא פספסתי את הרכבת אלא הקדמתי בשעה.

דמיון מעולם העשייה, דמיון יצירתי ודמיון נבואי

-          רגע, ימימה לא אומרת להיזהר מדמיון?

אנחנו לומדים שאדם מפתח דמיונות גשמיים ועל פיהם אני חי. אם מישהו מדבר עלייך אתה חושב שהוא רוצה לעצבן אותך. כל הדמיונות קשורים לדברים שהיו ולא מדמיינים דברים חיוביים, אפילו גשמיים.

-          אני מדמיין שאני זוכה בלוטו J

זה ביטוח חיים לאכזבות.

אבל יש לנו חלק מדמה גבוה אפילו מהשכל, שאיתו מגיעים לנבואה. כל הנביאים מספרים מה הם רואים בדמיון שלהם, סיר נפוח, מקל שקד... הם רואים בדמיון דברים ומבינים את הפירוש שלהם. החלק הזה של האדם יכול להתפתח רק אם מנקים אותו מהדמיונות הגשמיים. תבדוק כמה הדמיונות נעוצים בדברים שמוכרים. אבל הדמיון צריך לעסוק במה שמחוץ למוכר.

-          מאיזה דמיונות צריך להיפרד.

אתה הולך למקום, אתה מדמיין שאתה יודע איך זה יקרה. למה? בשביל מה? זה לא יהיה מה שדמיינת. התפקיד של כח המדמה להוציא אותנו מהגשמי כדי שנראה קצת את המעבר, את ההיולי.

-          אנחנו רגילים לדמיין דברים לא טובים.

אשתי אמרה לי שככה היא נצחה את המערכת שלה. היא הייתה קצת חרדתית, וכל פעם שזה עולה היא חשבה על טיול בהודו. היא החליפה ערוצים. זה טוב כי זה עוזר בריאות הנפש. זה טוב לעשות דמיונות למקומות טובים. אבל יש דמיון שאתה לא שם והוא ממש לוקח אותך. זה יכול לבוא לבנאדם בהתבוננות ומדיטציה. אם אדם יתרכז במשהו הוא יכול להגיע מעבר למקום ולזמן.

-          גם סמים קשים.

יש בזה חלק אשלייתי, תאמין לי, אני מנוסה.

עוד נקודה על הדמיון. יש לנו מחשבה שהיא כח אדיר. היום ראיתי בתניא בשער הייחוד והאמונה פרק ט, אולי, שיש את החכמה שהיא כולם בחכמה עשית, העשייה של הבורא נקרא חכמה, זה החיות שלנו. ויש את אותיות הדיבור, ואת המחשבה שכל זה למעלה מהחכמה. בתחילה עלה במחשבה, לפני שהיה משהו היה מחשבה. זה הדבר הכי גבוה וממילא גם הכי חזק. מחשבה היא מביאה את האותיות, אותיות זה הכח של הבריאה, לפני הדיבור הם במחשבה. הבעש"ט הקדוש אומר שאם אתה מצליח להכנס לתוך האות אז היא לוקחת אותך. אנחנו לא מבינים את זה, אות זה חיות. הרב יורוביץ אומר – אנחנו צריכים לטעום אותה ולהריח אותה. אני משתגע מזה אבל כנראה שאפשר. כח הדמיון זה לקחת את המחשבה מעבר למקום ולזמן. אדם שמנוקה יכול לחשוב על מישהו ולראות בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הרבה כתות מלמדות את הטריקים האלה. לא שזה מועיל למישהו, אבל זה אפשרי. אנחנו לא עושים את זה בשביל זה, אלא בשביל לשחרר את המחשבה מכבליה. בשביל זה כדאי לתרגל את זה.

-          יש לי גם דמיונות מסוג אחר, דמיונות גשמיים כמו לבנות מכונה.

יופי, זה דמיון יצירתי. אבל אנחנו מדברים על דמיונות בעולם העשייה, שהנפש מביאה לנו. דמיון יצירתי זה טוב, ממדרגת הרוח. אבל אם מישהו מתעסק כל החיים רק בלהמציא דברים הוא נתקע באיזשהו מקום. אני לא אומר שכולם צריכים להיות נביאים, אבל כולם יכולים.

-          מה עם נביאים שקר?

זה אנשים שלא עשו את העבודה. אחת מהשתיים: או שהם סתם רמאים, או שיש להם חזיונות שווא. כשאדם מגיע לרבדים האלה זה רבדים של קדושה. זה לא משחק. אדם צריך להיות נקי וטהור, לא עם אגו ומחפש לעצמו דברים. רק שמה הדמיון הרוחני מגיע. אבל אם אדם מנצל את הדמיון כדי להשיג דברים – הוא יפול איתם. אני את רוב החויות האלה – של לראות מה קורה מרחוק ולצאת מהגוף – חוויתי שלא בקדושה. סבלתי מזה אחרי

זה. גם יש לנו בפרשה. משה רבינו מול בלעם. בשביל שלא יבואו אומות העולם ויתלוננו הוא נתן להם את בלעם שהוא שווה למשה. ובכל זאת זה בקדושה וזה בהפוך. הלוואי והיינו אוחזים בברכה אחת של הקללות של בלעם. 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. רק לזה אני מתפלל, שנפסיק לעשות חשבונות ונדאג שיהודים יחיו בנחת. להפחית את כל האויבים שמנסים להפריע לזה. במקום לחפש דיפלומטיה. כל הרצון העמוק של כל יהודי זה אחווה ורעות. אבל גם פה יש תיחומים, עם עיקש תתעקש ועם רוצח תהיה רוצח. אם לא מידה כנגד מידה לא תגיע לשקט. אני אומר את זה וליבי רוטט, כי אני כולי חנון ורחמן, אבל אני יודע שזה נכון. יהי רצון שנתחזק, שנבין שזכותנו פה ומקומנו פה – אם נגיד את זה בתקיפות הם יעזבו אותנו. במקום לחפש את אמריקה, או צרפת – בסוריה נרצחו 150 אלף והם עשו שתי ישיבות בשנתיים האחרונות, אבל על ישראל עשו 40 ישיבות בשנתיים האחרונות. צריך לשלוח לשם במקום נציג את הרב סטבסקי שיאמר להם – תעזבו אותנו. תראו מה קרה לסיחון, עוג ועמלק. יהי רצון שנזכה לטוב. לכל הטוב שיש בעולם, בשורות טובות, חיים טובים, אהבה ואחווה עם כל העולם.

לאסוף את הכלים ואת הרצון, הרצון להקשיב ולהבין ולעשות את המלאכה.

שלושה דברים – 'לאסוף את הכלים, את הרצון ואת המלאכה.'

1.      נתחיל מ'לאסוף את הכלים'. כולכם יודעים, כל אחד מה שקיבל פה – יכולת התיחום, ההמתנה, ההפרדות. תחשבו ותנסו לשחזר לכם בבית את הכלים.

2.      'לאסוף את הרצון' – לתקן והיא אומרת – איפה הרצון הזה מתבטא? – 'רצון להקשיב' ולהבין וזה נכון. קודם כל את הרצון לאסוף מול החלק. לעבור קטע קטע, לחשוב מה זה מלמד אותה, מה זה מעביר אותה, איך זה מתרחש אצלו, מתומצת ויפה. הרצון להוציא מפה את מה שמביא אותך לתיקון. להקשיב ולהבין. ואז לעשות את המלאכה – ואז לרשום. קטע קטע, חלק חלק. בסבלנות, כי הם חיינו ואורך ימינו.

האיזון הזה של יחסי גומלין בין החלקים,

אותו איזון שנפתח,

ללומד יש רצון - אם הוא כתוצאה מבינה –

להתפטר ממה שנדמה, ולהיכנס לנכון

על מנת להיות מאוזן.

וודאי שאז כל הגוף שקט, כי הבינה תשקיט גוף.

ואז הוא בריא ונשמר מכל התנועות ההפוכות אשר מדחייה.

 

יש לפניכם את החומר, שלא רק בסכמו במחברת,

אלא לרשום אותו כנושא אותו מתוך הפרדותיו,

כי הוא מפריד את הסתירות והחסימות כדי לפרק אותם.

הקשר עם המורכבות זה כדי שתוסיף דרכה דיוק.

קשר ישיר בין בינתו לדיוקו והעמקה

יש מרחב אחר כיוון שיש מורכבות זה מבטיח מימדים אחרים.

הרגש והבינה קודם את העשייה.

אחרת – נדמה שיש עשייה.

זאת אומרת, סתירות רבות,

בתוך העשייה ובתוך התיקון תמיד משאירים מקום לחסימה, להשאר על מקומה ומסתירים מאחוריה את החלקים המורידים.

בפשטות כשבנאדם נפגע אז הוא כועס והוא מסתיר את הפגיעות שלו

ההתחזקות תבוא מהבהירות שבהבנה,

להבין אתה הבהירות שבמורכבות ולהשתמש בה.

כל עוד אתם אוחזים באחיזות המיותרות –

אין הפרדה עם העומס.

יש ערבוב וטשטוש בין כוונתו לתקן לחוסר כוונתו לתקן,

ה'כן' וה'לא' ביחד, וזו סתירה.

לבוא מוכנים, זה לא רק לרשום במחברת.

הנה צופה, ממתין, והמיותר – לא נשאר על מקומו.

הוא בא, בפני ההכרה, מופיע כמיותר, והלומד – יוכל לפרוץ לפניו אז את המרכיב המיותר.

לא משאירים מקום לשקרי.

המרכיבים של הילד יכולים להשפיע על חיים שלמים.

בא לכאן כדי לתקן את נפשו.

רוצה עוד – יקבל, רוצה להגיע לעוד עלייה – יקבל.

זה הכל לפי יכולתו.

תצאו מהחשש, תנסו קודם לעשות את המלאכה בניקיון.

הדיוק שמנקה את השקרי, הנדמה, את הילדותיות.

ובמקומו – בשלות, ששייכת למהותך הנמצאת שם בפנים.

העמקה ומורכבות דרוש ריכוז.

לפנות את הלב ולבדוק אותו, יש בו גם כן וגם לא.

תנסו לעלות בהבנה, והיא נמצאית, כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.