אמונה ובטחון, איזון ותשובה אישית

אמונה ובטחון בזמן מלחמה וחרדה

אנחנו לא פותחים את הלב לראות את הניסים של הטילים כי זה ממלא אותנו ביראה ואהבה. זה גילוי של הבורא שכל הזמן כאן. אדם רץ בורח, או אפילו רודף, משלים ומשיג ולא מרגיש שזה השגחה. כשקורה דבר גרנדיוזי וקיצוני אז ההשגחה בולטת. שימו לב גם שרוב העם בזמן הזה חיים כאילו יש איזה מבצע בדרום ולא כאילו אנחנו תחת מלחמה.

-          זה נדמה שרק בחדשות יש מלחמה...

התקשורת דואגת לטחון לנו את המח וזה גם כן דבר שכדאי להתנתק ממנו כמה שאפשר. יש לנו הרגשה פנימית, שקט, אפילו שאננות, 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - יש נבואה כזו. זה מצב כזה ואינו בידינו. כמו שבמבצע הקודם חיילים סיפרו שרחל אימנו נגלתה אליהם ואמרה להם לא להכנס לבתים והסגירה אותם. אחר כך התברר שיש שם אמבושים. עכשיו זה לא רחל אימנו, זה הקדוש ברוך הוא לבד. צריך לראות בכל דבר את הפנימיות שלו. הפנימיות שלו זה מה זה מעורר בך. לא מי צודק ומה קורה אלא ההרגשה, מה אתה עובר בפנים, מתח, אמונה, בטחון, שמחה, פחד – מה מכל הרגשות האלו דומיננטי, מה כל הרגשות האלו עושים לך. אם יודעים להקשיב לזה רואים משהו מופלא, יש התרוממות רוח. אם נכנסים למחשבות אז מתחלים לחלק ציונים זה אמיץ וזה פחד. הפתרון הכי טוב לא להרגיש זה להתחיל לחשוב. כאילו שאנחנו קובעים משהו או משנים משהו עם הדעות והידיעות שלנו. בסיכומו של דבר אני מקדיש את השיעור הזה לקדוש ברוך הוא וכפיים לקב"ה, שימשיך לשמור עלינו ולסוכך עלינו בסוכת שלמה. החמאס יודעים את זה והם חדורי אמונה. הם אומרים שהם יורים מדוייק אבל האלוהים שלהם שומר עליהם. הם מבינים שאללה עזב אותם וזה מה שמפחיד אותם. גם בעולם הרוחני אומרים שזה מה שקורה. כשהיה יציאת מצרים אז כתוב 'בכל אלוהיהם עשה שפטים' קודם כל הוא מוריד את כל האלוהים שלהם ואחר כך הם יורדים על הברכיים. רואים את זה גם בחוש, כולם שונאים אותם, פעם היה לחמאס גב בינלאומי. בעזרת ה', אני מצפה לעוד הרבה ניסים גלויים ולמהפך בעולם, בתקופה קצרה.

-          אם אדם מסתכל בתוכו ומוצא מתח ודאגה?

לכל אחד יש דאגה, אם אדם מתעלם מזה זה לא אומר שיש לו בטחון אלא שיש לו כח הדחקה. אם יש לו אמונה ובטחון הוא רואה איך ה' שומר עלינו כל כך יפה אז הוא מעורר ומגדיל את האמונה ונמצא בקשר איתה. כשאדם נפטר מהעולם הזה השאלה הראשונה ששואלים אותו בבית דין של מעלה זה נשאת ונתת באמונה – היית סוחר הגון, לא זייפת בכמה גרמים וכמה שקלים זה כל כך חשוב? אלא האם היית במשא ומתן עם האמונה שלך? כל הכח שלנו זה האמונה. אתם לא מבינים כמה. זה לא חשוב מה אדם מדמיין לעצמו באמונה שלו. יכול אדם לדמיין לעצמו שיושב איזה...

-          זה חשוב לתשובה!!!

כוונת הבריאה והכוונה שלנו

מה שחשוב זה לדעת שיש לבורא כוונה לעשות לנו רק טוב. מה שעושה רע זה אחד לשני כאן ביננו. גם הרע מבחינתו זה צד להיטיב, גורם לך לזוז ממקום למקום, להזיז חשיבה. האמונה שיש בורא ושהוא רוצה להיטיב ושהוא משגיח עלינו כל הזמן – זה מה שחשוב, לפני שחיברנו את זה לדעת ולמעשה יומיומי. החיבור שלנו לזה הוא דרך זה שאנחנו גם רוצים להיות טובים ומטיבים. אז אנחנו נהיים אחד. בשביל זה לא צריכים להיות דתיים, צריך להיות מאמין. צריך לדעת שרוב הייסורים שבאים לאדם – דאגה והססנות – זה כשלוקחים לו את האמונה והבטחון. כשיש לאדם בטחון אפילו בעצמו כבר הכל יותר בהיר לו ויותר זורם לו. מה זה אמונה ובטחון של האדם בעצמו? בנאדם מאמין קודם כל שמה שלא יקרה לו בחיים יש לו את הכוחות לעבור את זה. זה אמונה בסיסית. ובטחון שמה שקורה זה בוודאי לטובתו. קודם כל שגם במצב של קושי אני אעבור את זה ואתגבר כמו בקשיים אחרים ואני לא מפחד – זה אמונה. בטחון זה שגם אם זה נראה לי קשה ולא טוב ולא מתאים לי עדיין אני בטוח שבסופו של דבר יתברר לי שזה לטובה.

-          איך מגיעים למקום הזה, אני בדיאלוג עם הנושא הזה של השגחה? איך מגיעים למקום הזה?

תהיה בדיאלוג עם המקום הזה. תשאל את עצמך, תשאל את הבורא, תשאל את מי שאתה רוצה – מה זה? גלה לי! ואל תתאמץ, לאט לאט זה יגיע לך מיד. זה נמצא פה, זה יותר נמצא פה מכל הסיבות הגשמיות. אם אדם ירגיל את עצמו להסתכלות כזו הוא יראה. זה לא קל להגיע למצב של אמונה אמיתית. אמונה אמיתית זה אמונה למעלה מהדעת. כל האמונה שלנו מבוססת גם על איזה היגיון. לא יכול להיות שהכל במקרה וכו' ויש מקום להאמין. אמונה שלמעלה מהדעת זה כשברור לי בדעת ובאלף סיבות שזה לא טוב ואני מאמין שיש כאן סיבה נעלמה שיש כאן טוב. כדי להמחיש לך כמה זה קשה אתן לכם דוגמא. אם אני נותן לכם אלף שקל ואני מחזיר לך ואתה שם בכיס ולא סופר – אתה מאמין לי. אם אתה סופר ורואה שיש בדיוק אלף אתה לא מאמין לי אלא יודע. אם אתה סופר ומוצא 900 ואתה מאמין שיש כאן אלף ואתה זה שלא יודע לספור – זה אמונה. אבסורד. זה המושג של אמונה למעלה מהדעת. כדי שתבינו כמה זה קשה.

במה אנחנו אנחנו עוסקים בדיוק?

יז בתמוז עבר. לא נהיה מזה חג עדיין, אבל בתשעה באב עוד יכול להיות. כתוב שימי האבל יהפכו לימי שמחה. מי יודע? יכול להיות שעד תשעה באב יהיה מצב של שמחה.

נדמה לי שהרגש והבינה קודמים לעשייה

מישהו רוצה לקרוא מלאכות?

-          אני עשיתי מלאכה על המשפט "הרגש והבינה קודמת לעשייה, אחרת נדמה שיש עשייה",

לוקח את הרגש לעבודה. עוזר להבחנה בין זמן עבודה לזמן מנוחה. בבית מחזק את ההפרדה, מידת הרוחק, עשייה מהלב. מבין יותר את הרצון לקבל על מנת להשפיע. אך עדיין מתקשה בהבנת המבנה – מה הקשר בין המבנה לדיוק? למה נדמה שיש עשייה ולא עשייה לא בדיוק?

הרעיון של הנדמה זה שאתה חושב שאתה מדייק ואז אתה לא תשנה. אם העשייה היא לא אחרי ההבנה והרגש, ואז היא עשויה. על פי הכרתך כלומד, אבל לא היה שם את ההבנה והרגש נדמה לך שאתה בסדר. שלא נחייה בנדמה לי, שנהיה אמתיים עם הדבר ועם עצמנו ועם העשייה. זה בא לדייק המשפט הזה, להבדיל בין הכמעט לנכון. כמעט זה נדמה.

יפה המלאכה שלך.

הבקשה שתהיה טוב עם עצמך

-          אני גם לקחתי משפט – וכמה שאלות. "והייתה בקשה שתהיה טוב עם עצמך כדי לא לאחוז בחסימה." חשבתי על זה ועל השאלות שמופנות אלינו בהמשך וכתבתי: בשבילי התשובה אחת לכל השאלות – הרצון לדייק. הרצון להיות שייך לדיוק. אני מבין הבנה מהותית. טוב לי בשקט, בלי לפגוע ובלי להעליב. לדייק עם עצמי, אשתי, כל אדם ובכל התרחשות. מרגיש את כל הלבבות נפתחים ודברים טובים קורים. כשהרצון לטוב עם עצמי חזק מתחזקת ההבנה שטוב הוא בלי חסימות. ההבנה והמעמיקה מגיעה ברגעים בודדים של חסד. מאוחר בלילה, לפעמים במבט. לדייק ולדייק עד שאדייק. החסימות משתחררות אינני נאחז בהם, גם רק לכמה רגעים. אני קרוב לעצמי וקרוב לכל לב סביבי. האושר והמקום האישי – זה בשבילי הדיוק שלמדנו.

עד איפה הגענו בחלק?

דיברנו בסוף החלק בשבוע שעבר על משפט כזה אבסטקטי קצת –

תנסו לעלות בהבנה.

לאן? לאן לעלות?

אחר כך היא אומרת:

היא נמצאת כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.

דיבור של מי?

אחר כך היא אומרת:

כשהמלאכה מעמיקה התחילה בפועל – לא רק בהבנה,
אלא בהעמקתה.

העמקתה של מי? של ההבנה, של המלאכה?

הלימוד הוא לשאול שאלות

ככה לומדים. אפשר לקרוא משפט ולחשוב שהבנתי. ברגע ששואלים שאלות - ההכרה נותנת תשובות. זה נקרא לעשות מלאכה. זה העמקה. זה בעצמו העמקה. בעצם, אם אני אקח את הסוף של החלק הקודם אנחנו נראה שיש פה איזה סדר ואיזה מבנה.

גם 'כן' וגם 'לא'

זה מתחיל מלפנות אל הלב ולראות אם יש בו גם 'כן' וגם 'לא', בכל מיני עניינים – ברצון לתקן, ברצון לדייק, בקבלת המציאות, בקבלת האשה, בקבלת האחר – אם יש גם כן וגם לא אז אפשר להרגיש את זה. הבנה מעמיקה זה הבנת הלב. אם יש גם כן וגם לא אז הלב לא מבין. אם הלב מבין אז יש בו רק את מה שהוא מבין. לב זה רגשות.

קודם כל בודקים אם הלב נקי.

אחר כך צריך לעלות הבנה. לצאת מה'אני' להבין את המכלול. לא רק שהלב שלי שלם ומבין את התיחום של הטוב, אלא ההבנה שעולה למכלול ומבינה מה הטוב.

ממה יש כאן הגבהה?

ממש תדמיינו שאתם רואים את הכל מלמעלה. יותר ברור לך מה צריך לעשות, מה צריך לסדר בפאזל. זה לא 'אני' עכשיו ומה שנדחפתי לעשות, אלא מה שנכון לעשות. זה הבנה אחרת.

אז זה מתחיל מלב נקי,

אחר כך לעלות בהבנה.

אחר כך מגלים שההבנה הזו נמצאת - לא צריך לגלות מחדש -  החלק שבי ששייך לכלל ומוצא את השתייכותו. כל מה שקורה לי בחיים זה ההפרדות שלי מזה. אם אני עולה למקום שאין הסתרה – אני רואה. ואז הדיבור ברור. יודעים מתי לדבר ומתי לשתוק. יודעים לבחור את המילים. בלי להתאמץ, זה פשוט יוצא וזורם.

או קי. אני רוצה שתקחו את הדברים שאמרתי מול החלק, לעבודה האישית. אפילו אם לא תגיעו למה שאני אומר, אין כאן פשט אחד. כל אחד יכול למצוא כאן משהו שיוסיף לו ויעורר אותו. אני נותן רק פן אחד.

לשאת סתירה בשני חלקים מתנדנדים זה שונה מאד ממה ששייך לחיבור המאזן. כי מחלק זה אתה מתחיל לטעת דרך המורכבות את האיזון המתחיל. ואם הבנתו טובה ידע לטעת דרך מורכבות על מנת שכבר במלאכה טובה מתחילתה ידע לשמור על אשר מצמיח כדי לצמוח בעצמו.  

תנסו לחשוב בבית 'מה זה לטעת?'. ומה זה 'לטעת דרך מורכבות?'. ונדבר על זה בשיעור הבא.

אם ידע שיש מורכבות בכל דיוק זה לא רק לנקות מיותר, זה גם לתקן את הפיזור והסתירות. ומחזיר את כוחם של החלקים והשקט בם. אבל אם זה 'בערך דיוק', שמחה שחולפת – אז ידע שלא דייק כל כך.

שימו לב למושג 'לא דייק כל כך'. הרי דיוק הוא לא דבר מוחלט, אין דיוק מוחלט. דיוק הוא תמיד יחסי. יחסי למה? יחסי ליכולת שלך באותו רגע. זאת אומרת – מה זה דיוק אמיתי – שאתה עושה באמת את המיטב שלך באותו רגע, אבל באמת. אתה פועל הכי הכרתי שאתה יכול. 'לא דייק כל כך' - זה שלא עשית את המקסימום שאתה יכול. זה בסדר, זה לא נותן את התוצאה כמו דיוק באמת. השמחה תחלוף. אם דייקת באמת אז אתה רואה את הפידבק בסביבה, אתה מקבל תגובה.

הלימוד מאפשר לכם להבין הרבה חלקים, כמו שני חלקים נפרדים, מה שמוריד אינו משתייך למה שמעלה ומאזן. ואם הדיוק שונה ממה שעשיתם עד כה מורכב כי מתחילתו הוא משתתף באיזון. נקודת החיבור היא גם תוצאה. החומר מזמין אותך להתחבר להבנתך וגם לטוב ליבך כדי שתוכל לעשות מלאכה לא נגד עצמך.

מה היא מרמזת פה? היא מרמזת על נקודה מאד מעניינת. מה זה ה'מורכבות'? זה דיוק שבא מתוך איזון. האיזון בעצמו מדייק אותך.

היא אומרת 'נקודת החיבור היא גם תוצאה'. לפני כן היא אמרה לנו שהמלאכה עכשיו היא להחזיר את כוחם של החלקים והשקט שבהם.

פועל מתוך איזון

מה זה? הלב שלי רגוע, כח הנתינה שלו קיים. הרצון שלי הוא בטוב, הרצון להיטיב קיים. תזכרו שכוחם של החלקים נאמר לנו בחלק הראשון – הלב במהותו, חוזר לכוחו, חוזר לנתינתו. אם זה הלב ככה זה גם ההבנה, המחשבה והרצון – במהותם, חוזרים לכוחם, חוזרים לנתינתם. כשיש את החלקים בשקט פנימי זה מצב של איזון. מתי זה חוסר איזון? כשיש רעש פנימי. אם יש שקט פנימי זה מצב של איזון. ואז היא אומרת – אם אתה מחובר לאיזון – אתה פועל משם. זה לא לברר לך מה נכון או מה לא, הפעולה שלך תבוא משם. למשל – אנשים נשואים – יום עבודה מוציא אותך מהאיזון. אם אתה מודע לזה או לא, אנשים, נפגשים, פקקים, ועד שבסוף היום אתה לא זוכר מה זה איזון. לפני שאתה חוזר הבייתה, לפני שאתה חוזר למציאות שלך – תחזור לעצמך, תחזור לאיזון, זה משנה את החיים בבית. אתה פתאום בא ממקום של כח. אם אתה בא ממקום של התרוצצות אתה בא עייף ותשוש וחסר סבלנות – רק רוצה שישרתו אותך. קח תשתה כוס תה, תבין שמותר לך, תזכור שמותר לך. זה לא רק התיחומים בזמן אמת, אלא להיות נושא איזון באופן קבוע. נראה לי שלשם החלק רוצה להביא אותנו באופן קבוע. אחת הנקודות המרכזיות זה ההסתכלות – אם ההסתכלות היא נכונה – זה כמו המח של הדברים. השכל של הדברים – לפי איך שאתה מסתכל ככה אתה מבין וככה אתה רואה. בשביל להמחיש את זה קצת, לא נתעסק עם זה היום אלא רק לגעת.

ההתנחמדות המוגזמת

הרצון להיטיב זה לא להיות נחמד לכולם כל הזמן. היום הייתי ממש לא נחמד. מישהי התקשרה אלי לחפש שיעור לבעלה. זה כבר לא מדוייק. צריך שהוא יתקשר אחרת הוא יבוא רק בגללה. היא התחילה לטרטר אותי בשאלות. אמרתי לה: תחשבי לבד בראש את כל מה שאת שואלת אותי ותגיע למסקנה. לא הרגשתי טוב. הסגנון לא היה נכון והמילים לא היו יפות למרות שהמעשה היה נכון. משכתי את זה קצת מעבר. הייתי צריך לעשות את זה דקה או שניים קודם. אין ספק שכשרואים את זה אחר כך ומבינים את זה אחר כך כך – זה דיוק. זה 'הדיוק מלמד אותך לדייק.'

אז להתחבר להבנה זה דבר חשוב.

לא להרגיש כמו ילד

טבעי שהמצב יהיה כך. לא להרגיש כמו ילד. זה טבעי שיהיה כך. בנתיים יש להתקדם ולא לקרוא את החומר בקריאה רגילה. על מנת שתצמח אתה צריך את התשובה האישית. לא מערבוב עם ההורים. תתעורר ותבין את החלק שמדבר על התקרבות והסתכלות על המורכבות הנלמדת, אז מבינתך אתה תבנה. תוכל לבנות משקט מתחיל. שקט שלא מאפשר התנדנדות. ועל מה. על מקום אישי. כמו ילד. והרי אין לך מקום כשאתה נאבק.

זה היפך התפיסה שלנו. התפיסה שלנו שכשאני מתעקש אני מוכיח את מקומי בעולם. צועק אז יש לי עוד יותר מקום ומעליב תופס הרבה מקום. והתפיסה האמיתית היא שמי שיש לו מקום לא תופס מקום. לא צריך להתנגד כדי להרגיש כח. גם אם הוא חושב אחרת מהשני הוא לא צריך להגיד. אם אין לו מקום הוא חייב להגיד אני כאן ידידי ודעתי שונה. אם יש לו מקום אישי לא אכפת לו שלא יודעים את דעתו יש לו מקום אישי.

-          כשהיא מדברת על תפיסת מקום היא מדברת על הילד?

כן.

-          מתי הוא כן משתף את דעתו?

כשהוא יושב בחבורה של מתווכחים ורואה שאף אחד לא רוצה להקשיב הוא חושב שאם לא יאמר את דעתו יחשבו שלא היה שם. אבל זה חסר כל ערך. אבל כשיש ערך, כשרוצים להקשיב – אומרים. מקום אישי זה נכס, זה שקט וזה רוגע.

התשובה האישית שלך

יש כאן עוד דברים שצריך לשים לב אליהם. 'הלימוד לא בקריאה רגילה'. קריאה רגילה בדרך כלל זה או כמו שאתה קורא עיתון או כמו חומר לימוד אקדמאי, העיקר זה לזכור את התוכן ואין תשומת לב לכל מילה וכל פרט ומה זה אומר לי אישית, מה זה מדבר אלי, יותר שכל. פה היא אומרת 'צריך את התשובה האישית'. כשאתה קורא זה צריך לעורר בך שאלה ואתה צריך למצוא את התשובה האישית שלך.

-          זה האיזון?

בין היתר, דרך העבודה הזו אתה מגיע לאיזון. אתה מגלה מה חשוב.

היא מרמזת לכם עוד דבר. שהתשובה האישית היא לא כל כך פשוטה וברורה לכם. החשיבה שלנו מושפעת בעיקר מהחשיבה של ההורים שלנו. זאת אומרת – רוב הדעות שלנו והידיעות שלנו באו ממה ששמענו בבית. גם אם לא הסכמנו עם זה. יש עוד נקודה שלפעמים נמצאת אצל בני אדם, זה ערוצים שונים במח – פעם הוא חושב כמו אמא ופעם כמו אבא. הוא לא מודע לזה אבל זה יוצר אצלו חיכוכים פנימיים. בגלל שבבית היו חיכוכים אתה תופס כל פעם צד אחר, אתה מנסה להיות טוב כלפי אבא וטוב כלפי אמא. צריך לנקות את זה ולהרגיש מה זה אומר לך עלייך.

-          איך מזהים את זה?

דרך מלאכות. המלאכה גורמת למחשבה שלך לדבר דרך היד. כל עוד אתה חושב דרך המחשבה הרגילה זה מאד מעורבב לך. אם הייתי חוזר הבייתה ומלקה את עצמי על עניין מסויים זה היה כמו אבא שלי. אבל הייתי אומר לעצמי: "אבא כבר נפטרת, תשחרר אותי. זה לא חשיבה שלי דרך כל ההחמרות העצמיות. זה שחרר לי את זה." היא נותנת לכם רמז, הרבה מאד מהמחשבות שלנו זה דרך ההורים שלנו. חשיבה אישית קשורה למקום אישי, כי כשאין לי מקום אישי החשיבה שלי בעל כורחי מנסה לרצות את הסביבה וכשיש מקום אישי הסביבה תהיה מרוצה ממני כמו שאני ולא אצטרך להתאמץ על זה ולחשוב על זה.

סוף החלק

בואו נקרא עוד כמה שורות:

התקרבות, קשר, יחסי גומלין, איזון, נוכחות על מקומו. נאמר הכל והכל מוסבר, אז מדוע לא רשום דרל ההבנה. זה מפני שהסתכלתם מבעד למרכיב ששייך לעומס. החלקים הניתנים אמורים להשתתף ללמד על הנמצא כדי להשלים. עשיתם עבודה עד כה, מנקודה זו יש שינוי. נדרש מכם להיות הלומדים, הערים, המפעילים את ההבנה האישית, את הלב האישי, כדי שתמצא שקט. הבגרות מקבלת את המילים, כמו שהם, כי הם אומרות אמת.

אנחנו עד כאן קראנו היום. לא ביארתי לכם את החלקים יותר מדי כי חלק מהעניין הוא שתמצאו תשובה אישית. צריך להיות לומד, ער, מפעיל את ההבנה האישית. לא רק מול חלק, אלא ביום יום, לזכור שאתה לומד ער. אם תזכור את זה זה כבר משנה לך את החיים. כל דבר שקורה לך אתה לומד, תלמיד בחיים,לומד את החיים שלך מחדש. אדם הולך עם השאלה הזו בראש, הוא כל הזמן הולך עם השאלה הזו בראש – מה זה בא ללמד אותי? בכל התרחשות שקורת לו ביום. אחר כך תתחיל להתייחס לזה. אתה כבר מתייחס לזה ממקום גבוה. זה בדרך כלל מלמד אותנו גם עם החוץ וגם על הפנים.

שיהיה לכולנו בשורות טובות, שבת שלום, שקט ושלווה וגאולה שלימה תיכף ומיד ממש. לפני תשעה באב, לא רוצים לצום יותר.

יראה, קשיים בהיכל המלך, חיוך מזוייף

מדוע הבורא ברא את הבריאה? יש לכך שלוש סיבות, (מסביר אותם הרמח"ל ומזכיר אותם בספר 'ערבות נחל'):

א.      'לגלות שמותיו וכינוייו' – אלמלא הבריאה לא היה מי שמקבל את שמותיו ותאריו. בזה עוסקת כל תורת האר"י.

ב.      'להיטיב לנבראיו' – בשביל להיטיב צריך חסרון שמתמלא. החיסרון הוא תמידי והמילוי התמידי הוא שפעו של הבורא. הבורא יתברך הוא המילוי. מרגע שאדם נולד הוא בחסרון – הוא צריך אוויר ומזון, צריך אבא ואמא – וכפי מילוי החיסרון – כך התענוג.

ההבנה הזו מביאה להתפתחות. גם הטוב וגם הלא טוב באים לטובתו. ואז הוא לומד מהדברים ולא כועס עליהם.

הרמח"ל אומר – מי שלא הבין את זה, שהכל מתהפך לטובה, מי שלא הבין את זה – לא הבין שום דבר בחיים. זה חריף וחזק.

ג.       לגלות ייחודו יתברך – ההבנה שהכל אחד. אין 'טוב' ואין 'רע', אלא הכל אחד. ודווקא במקומות הנמוכים והטמאים. יורובסקי אומר שבדורינו זה לא מצוי. חבל.

הניסיון העיקרי בעולם הזה הוא – איך אתה מקבל את המצרים שעוברים עלייך בשיוויון נפש.

יונתן מספר שהוא כותב מבנים, כמו סדר יום, וכשהוא כותב אותם אז בהדרגה מיישם אותם יותר ויותר בקלות ובקלילות. אחד המבנים שהוא מתאר הוא יראה – ענווה – הכרת טובה – שמחה. כשנשאל מה הפשר של ה'יראה' הוא עונה: יראה – להבין שאני קטן, תלוי, לא הגורם הקובע בעולם. איתמר מתקן אותו – זה ענווה. יונתן אומר: יראת חטא – לא לפגוע באדם, בסביבה, בעולם ובעצמי.

יראת הרוממות – היא המדרגה הגבוהה של היראה, והיא מתחלקת לשני צדדים:

1.      כמה הבורא גדול ואני קטן. מי שזוכה להשיג את גדולת הבורא זה דבר נהדר.

2.      כמה אני גדול – כשמתחילים להתעסק בדברים האלה מרגישים קדוש, זה הדבר המפחיד, המטיל יראה באמת.

יונתן אומר: כשאני מתעסק בזה אני מתחיל לקלוט איפה אני, שם לב שאני לא שם, לא זוכר את הבורא רוב הזמן. מדי פעם נזכר לשאול את עצמי: 'מול מי אני עומד? מה אני עושה כאן?'

להודות על כל מה שמתקיים.

לעשות בקלות ובקלילות.

קלילות זו נקודה חשובה מאד.

ובכלל, כשאתה כותב – אפילו כשאתה לא שם – אתה מחזיר את הנקודות ששייכות אלייך, לחיים שלך.

ענווה

מה שעוזר לי להתקדם בכיוון הזה, של יראה ואהבה היא לזכור את דברי המשנה (במסכת אבות): "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם". מה שזה אומר – אני לא יודע כלום על האדם שמולי, לא יודע כמה הוא מיצה את הפוטנציאל שלו. ככל שאתה יותר מוכשר – אתה יותר רחוק מהפוטנציאל שלך. דווקא מי שמיצה את הפוטנציאל שלו פועל ברוחניות הרבה יותר. אנחנו מכירים את סיפורי הבעש"ט  על צדיקים ואדמו"רים שניסו לבטל את הגזירה ולא הצליחו, אבל אותו אדם פשוט וכפרי שתקע בחליל ביום כיפור ביטל את הגזירה לחלוטין. הוא ביטל את הגזירה כי הוא נתן את כל מה שהוא יכול, הוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו במ100%.

שיעור פרטי של הבורא

דבר שני שמאד עוזר – בכל התרחשות שמוציאה אותי מהמקום המדוייק, אני יוצא ושואל – מה הבורא בא ללמדנו? כל היום הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, דרך כל מה שקורה לנו, דרך כל מחשבה שעוברת בראשינו, אבל אי אפשר לעקוב אחרי זה ומה גם – אם מתעסקים בזה ורק בזה – זה מטריף את הדעת. לכן, אנחנו מתעלמים מזה במשך רוב הזמן, אבל במידה ויש מאורע חריג ומשונה זה הזמן לצאת החוצה ולשאול – מה בא זה ללמדנו? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותי – וכך חוזרים לדיוק.

הכל לטובתך גם בלא ידיעתך

דבר נוסף – יותר קשה לזכור, אבל זו אמת – כל מה שקורה וודאי בא לטובתך, אלא שלא תמיד אתה רואה את זה מיד. הדברים הכי קשים, בפרספקטיבה ארוכה, בפז"ם של 60 שנים שאני כאן – עזרו לי.

ההורים שלי נפרדו אחד מהשני כשאני הייתי כלום, בגיל 0. מגיל שנתיים יש לי חשיבה עצמאית. לא אבא חשב בשבילי ולא אמא חשבה בשבילי.

בהמשך הדרך, התדרדרתי לפשע. הייתי אשכנזי ורציתי להוכיח את עצמי, כמי שאין לו גבולות ופחד. בהמשך עברתי תאונת דרכים קשה שריתקה אותי לשנתיים. התאונה הזו היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במשך שנתיים גיליתי עולם פנימי ורוחני, התחלתי לקרוא והשתנתי – שיניתי את מסלול החיים שלי לחלוטין.

אחר כך אשתי חלתה במחלה קשה מאד. היא כמעט מתה. אז גיליתי שיש לי לב, אז למדתי כמה אני אוהב אותה. היא אומרת היום – הכל היה שווה בשבילי כדי שאגלה את הלב שלך, אני לא מסוגל לומר את זה כי לא אני סבלתי את ייסורי האיוב של המחלה שלה.

תמיד כשיש משהו שעוצר או פותח את מהלך החיים באופן קיצוני הוא מוסיף לנו לחיים. בטראומה לומדים מה שלומדים בעשר שנות ימימה תוך שבוע. כל זה קורא מפני ש'אימת המוות' עליו. אבל למען האמת – 'אימת המוות' מוטלת על כולנו. כולנו נמות, אי אפשר לברוח מזה ולא צריך לברוח מזה. זה אומר שאפשר לנצל את החיים. היראה האמיתית היא לא מפני המוות, היראה האמיתית היא שיתפסו אותי לא מוכן.

אם אני עושה את מה שצריך לעשות בחיים – אני עושה משהו נצחי, שאין בו כלייה.

יראה בדור שלנו

בדור שלנו קשה לעבוד מיראה. אולי בגלל שאנחנו חיים בארץ ישראל ומרגישים בטוחים. בגלות היו לנו הרבה פחדים ולכן היה קל להפנות אותם לקדוש ברוך הוא. וכיום מתעוררת אהבה גדולה אמרנו שמי שזוכה להרגיש את רוממות הבורא זה נהדר, אבל העיקר הוא לראות ולהבין כמה השם אוהב אותנו.

השם לא מסתכל מלמעלה ומבחוץ לנו, אלא מבפנים – על הנשמה, שהיא תמיד טהורה ומעולם לא פגמה. יש נקודה שחז"ל אומרים, על הפסוק בפרק שאנחנו אומרים בליל שבת – 'אשת חיל': נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' נודע בשערים הוא 'כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה' – כל אחד לפי מה שהוא משער בליבו. ככל שאנחנו משערים בליבנו – כמה אנחנו אוהבים – אני מגלים יותר כמה השם אוהב אותנו. פשוט להסתכל על הפלא הזה שנקרא 'חיים', כל הכשרונות שבך, כל הסביבה שאוהבת, הכל הוא אהבה רבה וחסד גדול.

רק כשאדם נהיה אבא הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא אבא. אתה חושב שאתה אוהב את הבן שלך? הקדוש ברוך הוא אוהב את הבן שלך דרכך. גם את החברה שלך. (זה יורוביץ).

עצם ההבנה היא שהירידות והיציאה מהציר הפנימי של 'טוב ומיטיב' הם רק באים לחזק את הציר. אנחנו חושבים שכשאנחנו בשיאנו הקדוש ברוך הוא איתנו, אבל האמת היא שהוא איתנו במצוקה. דווקא בחסרון – אז מרגישים כמה צריך. במקום טוב – מתפננים על הטוב, כמו שאומרים, אבל לא זוכרים להודות לבעל הטוב.

יהב: כמו ילד שנאבק מול אמא שלו על מה ששייך לו אני ממשיך להאביק. כיצד נפטרים מהפחד לשינוי כאשר יודעים את המעשה הנכון.

לתרגל את מה שאפשר, השומרים הקשים לפני היכל המלך

בעל הסולם כותב  דבר חריף – עד שאינו מרגיש שחייו אינם חיים מבלי הדבר שצריך מהקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך אינו עוזר. בנאדם שמגיע למצב שהוא מוכן לבקש מהשם – קח אותי. מי שמרגיש כך – יודע שהוא במקום אמיתי ולא דמיוני.

מה שצריך זה להשתמש בכח ההמתנה,

ובמקביל לכבוש את מה שאפשר. לדעת שכב התחלתי.

אני למשל התחלתי עבודה פנימית שאני עוסק בה בשנה האחרונה. אתם יודעים כמה פעמים תרגלתי? ארבע פעמים בלבד. אבל אני לוקח מתוך הלימוד את מה שאני יכול לעשות. למשל: הוא מדבר על לראות בכך דבר אתה שכל האלוהי – את זה אני מתרגל. ככה בוחרים נקודה ועוד נקודה, משהו ועוד משהו לקחת לחיים – כל דבר גורר דבר אחר, עד שבסוף כל הנקודות הללו מתלכדות וכולן הופכות לנקודה ליחידה אחת. אך אם קופאים על השמרים ואומרים: 'אני רוצה אבל אני לא יכול כלום' זה כמו לתת גז ולהותיר את הבלם יד (Hand – Brix).

צריך לדעת, בשביל להכנס פנימה צריך עוצמה מיוחדת. אנחנו יודעים שיש המון שערים בדרך להיכל המלך. מי שרוצה לעבוד את המלך ולא להיות הרחק בכפרים הנידחים, צריך להכנס לארמון. ככל שמתקדמים יש שומרים חזקים יותר. בכל שער יש אוצרות אחרים, יש פיתויים שנועדים להסיח את הדעת. למשל: נותנים לאדם השגה – כמו להביט על תמונה ולדעת את כל מה שאפשר על המצולם בה – והוא חושב שהוא הגיע לסוף העולם. למעשה, הוא תקוע ואבוד. הוא צריך להמשיך ללמוד ולהתקדם עד שיגיע למקום שאף אחד לא יעניין אותו, במיוחד לא אם הוא מביט בו כעת.

כל הורה מעביר לילדים שלו את כל השריטות שיש לו בנפש ובעוצמת יתר. זה שם עד שמישהו יתקן את זה. לפעמים בנאדם חי עשרים או שלושים שנה והכל בסדר, ורק כשנולד לו ילד – כל השריטות האלו יוצאים לתיקונם.

כשאתה צופה שזה לא אתה, אלא האמא או האבא שלך שמדברים בך, אתה יכול להחליט אם זה אמת או מיותר.

אם קשובים לילדים – הם מתקנים אותנו. צריך פשוט להקשיב להערות שלהם, והם מתקנים אותנו. אם הם אומרים: 'אבא אל תצעק' – זו אמת. זה נכון לגבי ילדים בכל הגילאים: גם תינוק מגיב לך בצורה נכונה אם אתה מזייף, וגם ילדים גדולים, אבל זה יותר קשה. ככל שהם יותר גדולים זה יותר קשה. הם לא עושים את זה בתמימות, והכל מסתבך עם הערות של אגו. לנו קשה יותר לראות כיצד זה מתקן אותנו.

הרקע לחלק שנקרא היום, שבו התעסקנו במפגשים הקודמים הוא לראות בבירור – איפה ההתנהגות שלנו היא העתקה של ההורים. גם בטוב וגם בלא טוב. מתוך זה נבין את המיותר ומה אפשר לנקות. נמשיך לקרוא:

הנה, הכוונה היא לבנות, ולפעמים, למרות החיוך מהכוונה של טוב מאד, אבל העיניים, זאת אומרת, בסמוי, דוחות, כמו העיניים של אבא או של אמא, או הילד שדחה את הוריו. והדחיה הזאת הופכת לדחייה אישית, אתה דוחה למעשה את עצמך ואת חלקיך.

צריך לשים לב, היא אומרת שאתה דוחה שני דברים: את עצמך ואת חלקיך:

מה זה אומר?
לשים לב שיש לך מחשבה דקה בראש, עויינת, זה עובר לשני, במבט. זה נמצא אצלנו בסמוי. מול כל ביקורת שיש לנו, בסמוי, בעיניים. אפילו לא אמרתם כלום – מרגישים את הדחייה, החוצה מעצמך. החוצה מהציר של 'טוב ומיטיב' – כשאני מיטיב יוצא דרכי טוב. ועכשיו אני דוחה את עצמי.

נקודה שנייה – דחיית החלקים:

לא ניתן לרגש הטוב להשתתף בחלקים, בחיים,

לא רוצה להבין אותו מראש – סגרת לקראת המחשבה.

הקשב לא מהותי, כי חלקיך נסגרים בפנייך, אתה נסגר, כל הריחוק הזה נרשם בזמן הזה שאתה עושה, והמטרה היא להבהיר את אשר קורה בהעמקה דרך דיוקים, לאט, באותה מדידות הנלמדת דרך החלק הזה.

מה זה הקשב המהותי שהוא פתאום הופך ללא מהותי?

הקשב המהותי – מה אני יכול להוסיף לאדם / למצב / לעצמי – אם הקשב הוא פנימי – במקום לדאוג ולחשוב – מה אני יכול לעשות? מה מפריע לי לשמוח? מה מטריד אותי ומוציא אותי מאיזון? יש לזה פתרון. ולא – זה ימשיך לרוץ בראש ולהטריד את הנפש.

מאיר אריאל אומר: שני אנשים מתווכחים ביניהם. לכל אחד חרוט על המצח – לא תשנה את דעתי לעולם.

וגם בחלק הזה, המקום האישי נבנה, ובחלק הזה הקשב לאמת, זה לא קשב דמיוני, לא לאמת הדמיונית אלא קשב ללב, לאמת שבלב, הלב יודע את מלאכתו.

ידידי, אלו מילים יקרות מפז.

הנקודה של ישרות הלב, האמת שבלב, צריך לדעת שהלב תמיד יודע מתי אתה מזייף, אם תקשיב טוב תראה שהוא אומר לך את זה. מה שקורה בדרך כלל, כשאדם מרגיש את הזיוף – אתה מקשה את ליבך, מרגיש את עצמך ולא את המכלול.

אפשר לראות שמרוב תכנון לפעמים נכנסים לאי שקט פנימי, אז משחררים ופתאום נעשה קל, כי העמסתי על עצמי יותר מדי. הלב אומר: 'לא נח לי עם הקצב הזה'.

הלב יודע את מלאכתו והוא יודע לומר אם הפרזתי וכמו כן  - מה הדיוק

אם אתה יודע שצריך לתקן ואתה משקר – השקר משתלט עלייך.

עבר ושנה – נעשית לו כהיתר. אם אתה משקר פעמיים – אתה כבר מאמין לעצמך.

הנה כשאתה משקר אתה מחייך ומתאמץ, הנה השקר, ואז במלאכה במלאכה האיטית, מדוד, כקשוב לליבו – ימצא תשובתו.

קשוב לליבו – ימצא פתרונו הנכונה.

מנקים את שדה ההכרה מרישומים אלה. את ההבנה, מנקים את כל החלקים מערבוב, ובעיקר מהלב.

היא מדברת על הערבוב שדיברנו מההתחלה, עם ההורים.

כשאתה מוצא את עצמך אומר: "אל תעלה עם נעליים על הספה!" תבחן – 'למה?' 'מה אכפת לי?' זה יוצא לך באופן אוטומטי מהפה... המון דברים, אם אתה חושב עליהם – אתה לא רואה סיבה.

אתה רואה שני ילדים צוחקים ומשתוללים ואתה אומר: "זה יגמר בבכי!", למה? ואם כן – זה רע? לילד בכי זה כמו צחוק, זה חוויה מרגשת. לחוות זה כיף. כל הערבוב – להתחיל לשים לב.

ליבו יהיה אז המקום למלאכתו. ליבו יהיה כלי למלאכתו, כדי לדייק עם האמת היחסית המתחילה.

כל מה שאמרתי לך על הלב שיודע זיופו. הלב הוא כלי – הוא מביא לך את האמת היחסית

זה יפתח לפני הלומד להבין כמה החסיר, כמה דמיין, אבל בו בזמן – כמה הוא זוכה להיות בונה ואמיתי.

זאת אומרת, החלק הזה מגלה הרבה דברים שעוד לא פתרנו ולמרות המון שנות עבודה, אלא בגלל ישי עבודה – אז 'משהו בנו ער', ו'יש עם מי לדבר'.

זהו החלק שאתם מקבלים היום.

אם הוא פונה לעומס – אין הבנה.

אם הוא פונה לחלק עקשן – אין הבנה.

אין הוא פונה לספק שבקיום – אין הבנה.

ואם הוא ישר – שם הוא פונה ישר לפנימיות שלך,

אז יש מלאכה, אז יש מלאכה.