שיעור 2 - 28-01-15 המשך למבוא

אני לא אתקן אתכם. אני יכול לתת לכם הבנות וכלים אבל את העבודה אתם צריכים לעשות בעצמכם.

אם המטרה אינה ברורה. אם אדם התחתן ולא יודע שהמטרה שלו זה להקים גן עדן של אהבה אז הוא הורס את זה אלף פעמים ביום. אם הוא מודע לזה הוא לא יעשה דברים שנוגדים את זה. הוא צריך שתהיה לו הסכמת הלב.

כח הקיום, צמיחת הקיום, התחדשות הקיום

היו לנו כאן שאלות על 'מה לא משתייך לכח הקיום, להתחדשות הקיום, למשתנה התמידי של הקיום'?

מה זה הקיום? על מה אני צריך להתבונן? ידידי, שלא תטעו, האנושות חולת נפש. כמו שמאיר אריאל אמר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי?" היום ראיתי שבגלל איזה כלבה שהזיזה נעל כמעט הרגו שם מישהו. חולה נפש שמתפרע. זה רחמים. לראות אדם שנשלט על ידי חסימות שיש לו מילדות והוא מתפרע בלי שליטה. רוב העולם פועל ככה, מחברי כנסת ועד מי שאתם רוצים. יצרים אפלים של תאוות כבוד, תאוות ממון וכן הלאה.

-          למה אתה מזכיר את זה בהקשר של הקיום.

כשאדם ער ומודע לקיום שלו הוא לאט לאט מתרפא. הוא מודע לאיך שהוא מתקיים. הוא מבין שזה לא מחויב המציאות. יש כאן דברים בסיסיים. יש חוקיות לקיום – בנאדם לא נושם – מת, בנאדם נוגע באש – נשרף. בנאדם לא אוכל נכון, דואג הרבה וכועס הרבה – הוא הורס לעצמו את הבריאות. הוא לא מודע לצורה שבה הוא קיים. ככה התרגלנו לחשוב.

אני רוצה שאתם תתבוננו במושגים האלה, לא אסביר לכם אותם. במה צמחת בשנים האחרונות? הוצאת תעודה? הוספת כמה קילואים וכמה שקלים? במה אתה שונה מלפני שנתיים או שלוש? שים לב שאתה לא במסלול שגרתי ששוחק אותך. זוגות ומשפחות בלי התחדשות ובלי צמיחה, בלי לראות כל פעם מחדש את החיים ואת העולם. זה עצוב. יש לנו כאן תקופה קצרה יחסית. רבי נחמן אומר שכשאדם חולם הוא יכול לעבור שנים בחלום ולהתעורר ולגלות שעבר רבע שעה. ככה כשאדם עוצם את העיניים. צריך לנצל את החיים כדי לחיות. להיות מלא סקרנות, שמחה והתחדשות. זה חיים. לכאורה, אומרים לנו חכמים – יש גן עדן ויש גיהנום, אבל באמת זה אותו מקום. השאלה היא איך אתה חי את זה. העולם הזה יכול להיות גן עדן, אבל רוב האנשים חיים במועקה, כל פעם שהויזה דופק או שהילד חולה או מגיע סוף חודש הוא במועקה. זה מאד חשוב לשים לב למשפטים האלה: מה מפריע לנו להיות בקיום הטבעי שלנו? הקיום הטבעי שלנו כל הזמן שואף להשתנות ולהתחדש.

אנשים ועוד יותר מזה נשים הולכים לקנות בגדים כדי להתחדש. זה מחזיק מעמד רבע שעה ואז מתלכלך בבוץ. חידוש זה לראות את הכל אחרת.

תשים לב מה מחדש אתכם ומה משמח אתכם ואת האנשים שסביבכם.

שימו לב לנקודות האלה. צריך להתבונן על המילים האלה. לכל מילה יש את המקום בתוכי שמתעורר לחיים. אני צריך רק לאפשר לו להופיע. זו לא עבודה בשכל.

המשך החלק הקודם – החסימה בפני השני

היא נותנת כאן דוגמא לחלקים שנמצאים תחת עומס.

לדוגמא החסימה בפני השני

הנחסם נראה כביכול מנוצח,

לחוסם יש באותו זמן יתרון, לכאורה, של התחזקות.

וכשבודקים את החלקים יודעים שאינם מחזקים באמת כלל,

אלא פועלים כדי להשיג חלק זה או אחר.

כאשר מנקים – משתחררים מאותם חלקים מיותרים ושחרורם אינו משאיר מקום ריק.

מקומם – נתפס על ידי החלקים הדחוקים, החיוניים לקיום, החוזרים למקומם הטבעי.

תיכף נראה את הדוגמא הזו אבל בחלק הקצר הזה טמון גם התשובה – למה אנחנו לא מודעים ל'כח הקיום' ו'חקיות הקיום': החסימה מונעת ממני להתקיים באמת. למשל ילד שהיה רגיש ופגעו בו בעניין הזה שהוא רגיש והוא הפסיק להיות רגיש כי צחקו ממנו – עכשיו הרגש הזה נסגר לו לכל החיים: זה חסימה, לא נותן לו אפשרות להביע את עצמו ולהיות מה שהוא. היה לי מקרה עם בנאדם בין 20 ל 30 שאח שלו הביא אותו אלי. הוא היה גאון במתמטיקה ודברים כאלה ונכנס לדיכאון. ישבתי איתו כמה פעמים וראיתי שהוא רגשי בצורה מדהימה והוא לא מודע לרגש שלו. התברר שמשהו ארע בגיל צעיר ומאז הוא סגר את הרגש והפנה אותו לשכל ומאז הוא נהיה גאון במתמטיקה. הוא עזב את הכל ועבר להיות רועה צאן. הוא כתב שירים ומנגן בחליל. זה לא קורה הרבה בפגישות ישירות. כנראה הוא בא מוכן.

כשמשחררים את החסימה פתאום אני מגלה איכויות שלא ידעתי שקיימות בי בכלל.

כשאנחנו לא סובלים מישהו, נעלבים, כועסים, חייבים לי, אתה משדר את זה ומרגישים אותך מיד.

יש כאן תמונה ואני רוצה שתרגישו את החוויה. אתה עומד מול אדם אחר ואתה חסום ואתה מצליח לנצח אותו: אתה אמרת את המילה האחרונה ואין לו מה להגיד. איזה כיף, אתה מרגיש חזק לרגע. אם זה מישהו שאתה אוהב, עכשיו, כשאתה עם עצמך, אתה מרגיש חזק עם עצמך או שאתה מרגיש על הפנים.

אני בא מבית פולני שלא אומרים מחמאות אלא רק עקיצות. התיקון הראשון שקיבלתי מימימה זה הדיבור. ימימה אמרה לי: אתה יורה חיצים באנשים ולא יודע כמה זה כואב. פתאום התחלתי לשים לב לזה. לקח לי שנה לצאת מזה. הייתי אומר לאשתי מחמאה והיו מתפלקות לי בסוף שתי מילים מיותרות של עקיצה.

כמעט אין דבר בעולם ששווה לריב עליו. אני אומר 'כמעט' כדי שלא תתפסו אותי.

ניקוי בעזרת צפייה – מה קרה כאן?

שים לב למציאות – הוא אמר מילה כזו. אני לא צריך להחזיר. לראות – הוא התכוון או לא התכוון – ואם הוא אמר – אז מה? מה בעצם קורה כאן? זה ביטוי של צפייה. כשמגיעים למקום יותר קרוב לעצמנו ואתה רואה בנאדם שמתנהג לא יפה, לא חשוב באיזה פוזה, מתעורר בך רחמים ולא פוזה. אני בא לבית כנסת ורואה שני אנשים רבים בשבע בבוקר. בקולי קולות. מישהו שלישי ביקש שקט והם קפצו עליו. אני שמתי לב שאני עומד להשתתף במריבה, כבר תפסתי צד. פתאום אני שואל – מה קורה כאן? מתפלל לה' שיתעורר רחמים. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. יש בו שדים. אני מנסה להוציא אותו ולא לעצבן אותו ולשפוך לו עוד שמן.

כל דיוק מאפשר לי להתקדם איתו הלאה. ההפרות יכולות לקלקל לי את הרגע אבל אני שוכח אותו. אבל מה שאני עושה טוב הולך אותי כל הזמן. כל תיקון קטן מצטבר ונרשם בפנים. הכי קל בדברים שהם בינך לבין עצמך. שים לב. יש לך מצב רוח שמושך אותך למטה – שים לב. מה אני יכול לעשות עכשיו שישמח אותי? אפילו אם תרוויח עשר דקות של טוב הרווחת. הכח בא מיכולת השליטה והבחירה. לא המעשה בעצמו. זה ששלטתי ולא פעלתי על אוטומט זה נותן לי כח. לא צריך לקפוץ לשנות את כל העולם ולהיות טוב מכאן ואילך. זה ההתחלה של לצאת מהמחלה של הנפש לבריאות הנפש.

ישנם חלקים שאינם מוכרים מיידית

זאת אומרת, האדם לא מכיר את עצמו מספיק,

ממילא גם לא מכיר את כל חסימותיו המורכבות

לא מאפשרת קליטה מהירה של הנמצא.

כשלומד ממהר להבין – אינו לומד,

כשממתין – הוא נוכח בפני החלקים וקולט את הנמצא.

ולא רק,

כיוון שבראשית הלימוד אינו משקף כלל את כל היש הניתן בהמשך הלימוד.

ונאמר, שהחלקים הם רבים,

לא רק לנקות אלא לבנות מערכת ולהחזירה לאיזונה,

הכלים וההבנות הרבות שניתנות מאפשרים את המבנה באיזון.

אז פה כבר אנחנו הולכים צעד קדימה בעניין של הלימוד עצמו. זאת אומרת יש כל הזמן שני צדדים. יש את הניתן ויש את הנמצא. יש את הרצוי ויש את המצוי. אנחנו צריכים להתחיל להבחין מתוך מה שניתן – מה נמצא. למשל, אם היא מדברת על התנועה של החסימה – אני מגלה שיש לי מצב שבו אני כאילו מנצח ובעצם אני לא. כך, בתוך הניתן אני מגלה משהו שנמצא אצלי. היא אומרת: מה שנמצא במערכת זה לא כל כך פשוט לגלות. יש דברים ברורים: כעס וכו' שברור שזה חסימה. ויש דברים פנימיים שנסתרים מאיתנו.

-          עומסים עדינים יותר.

יכול להיות דברים כבדים – גאווה, קמצנות, שגעון לסדר – אבל בנאדם לא מכיר בזה. היה לי זוג שבאופן מפתיע הבעל משוגע לסדר ולא הבנתי עד כמה לרגע שהוא היה צריך לשלם לי. הוא הוציא לי מהתיק מעטפות והיה לו מעטפות לכל הוצאות החודש ברמה של שקל והוא דורש מאישתו גם להיות ככה. הוא חושב שזה תכונה טובה וזה הורס לו את הזוגיות ואת הבית. הילד שלו מלכלך את השולחן והוא משתגע וכועס עליו. לילד בין שנתיים זה בריא ללכלך.

אדם דואג חושב שהמציאות מדאיגה אותו: 'מפטרים אנשים ואני לא אדאג?'

לגלות את החסימות שמביאות להתנהגות טובה ואיש חסד זה יותר גבוה. הצורך לרצות ולצאת טוב או מישהו שמטבעו רחמן והוא לא יכול אחרת זה סוג של חסימה. כל מה שאתה לא יכול אחרת וזה שולט עלייך 

– זה סוג של חסימה.

זה מה שהיא רוצה להגיד כאן.

בהמשך היא מבטיחה לנו שהדברים שאנחנו עושים בונים בנו. העבודה הזו בונה בנו את עצם היכולת לצפות, את עצם היכולת להמתין. כמו שהיא אומרת – מי שלומד מהר לא יכול להמתין. מתוך הלימוד אני רוכש כלים. אם אני קורא ולא מיד מחפש מה זה אומר אלא ממתין ומראה מה מתעורר אצלי. אני צריך לקרוא ולעיין ולהתבונן מה מתעורר אצלי. תוך כדי שאני עושה את השיעורים זה מתעורר אצלי ואני רוכש את זה.

הדבר השני – להיות נוכח בפני החלקים. להיות שם ולראות את המדובר כמו מראה. אני כולי שם, אני מחפש מה טמון פה. אני נותן לדברים להגיע אלי. אחר כך בחיים אני נוכח מול סיטואציות. אני עומד וצופה ונוכח מול סיטואציה. מאיפה אני רוכש את הנוכחות? מלשבת בבית מול החלק ולנסות להבין אותו – אני רוכש משהו פנימי.

היא מרמזת במבוא על כל התהליך. המילים האחרונות: 'מאפשרים את המבנה באיזון'. מה זה המבנה? כל מה שאנחנו מדברים – הזיהוי, הצפייה, ההמתנה, עד שלאחר מכן אני לא יכול לפעול מחוץ למבנה. כל דבר אני מעביר מההרגשה להכרה, לרצון – הכל עובר על הציר של הלומד. אז המחשבה והרגש פועלים ביחד. הם נהיים מערכת ולא פועלים בנפרד. צפייה, זיהוי, יכולת הפרדה בהבנה, גם אם עוד לא בחיים.

-          לא דיברנו על הפרדה.

עצם ההנחה של 'עומס' מול 'מהות', של 'תגובות אוטומטיות' מול 'תגובות של בחירה'. עצם הצפייה והזיהוי מזהה הפרדה. הכעס מיותר לך. אתה לא אוהב אותו. אתה מזהה שאתה מכור לו. אם לא זיהית נכון אתה לא יכול לעשות הפרדה. גם לא יעזור לך להגיד לבנאדם כי אין לו את הדעת לקלוט את זה בכלל.

נמשיך---

כל חלק שנבנה מאפשר שחרור של חלק הפוך לו.

מאפשר פירוק הסתירה.

לדוגמא: דחייה, כעס בשגיאה, אכזבה,

דרך הלימוד אנו מקבלים חלק שונה והפוך לה כשמסלקים אותה.

במשפט הזה טמון המון. בעצם כל המציאות טמונה בתוך כמה מילים. הדבר הראשון – הדגש הוא על מה שבונים. לכאורה לפי מה שדיברנו צריך לריב עם העומס – זה לא נכון. צריך לבנות. לא להתעקש ולא להאבק. לדייק, הצליח לי, בניתי. בזה עיקר ההתעסקות – כל מה שאני יכול, אפילו קצת. זה הדבר הראשון שהיא מגלה כאן.

הדבר השני זה שלושת הדוגמאות שהיא נותנת – דחייה, כעס בשגיעה ואכזבה. בואו נראה מה ההפך של זה?

מה זה דחייה – אי קבלת הזולת. ההתנהגות או הפרצוף שלו לא נראה לי. מה ההפך של זה? קבלת הזולת – הוא חושב ומתנהג אחרת. אני לא דוחה אותו ומקבל את זה שיש אנשים כאלה שגם לא סובלים אותי. אני לא כליל השלמות, יש כאלה שלא אוהבים אותי, אני מקבל את זה.

מה זה כעס בשגיאה – אני כועס על עצמי. חניתי וקיבלתי דו"ח אני מכסח את עצמי. גם על אחרים הכעס הוא על עצמי. ההיפך הוא קבלה עצמית. אני לא מלאך, אני לומד.

אכזבה – מהמציאות. הבטיחו לי ככה ויצא ככה. ההיפך מזה – קבלת המציאות. מה אנחנו לומדים כאן? שיעור בקבלה.

כבר מלהבין את זה אפשר לעשות תנועה פנימית של שינוי. בזמן דחייה של מישהו לראות אם אפשר לקבל אותו, או חלק קטן, או להתקרב קצת אל עצמי ולא לרדת עלי. או לא יצא מה שרציתי אז לא להיות כמו תינוק ולהרוס הכל אלא להוציא את המיטב. זמן או חומר תנצל אותו. אל תעניש את עצמך כמו שנהגת בבית.

-          כל אחד מהרגשות הקשים אפשר לסובב אליך או אל המציאות.

הפרדתי את זה כדי לסבר את האוזן אבל אתה צודק שזה המצב.

[יש רעש של דפיקות]

ימימה הייתה אומרת כשהיו מפריעים לה בכיסוח דשא בחוץ: אפשר להקשיב כשיש רעש בחוץ. היו אומרים לה: לא, זה קשה. היא הייתה אומרת: לא הבנתם את העניין של הקשב. יש תיחום בקשב.

כל החלקים בנויים כך

שמשקליהם משתתפים במשתנה התמידי של הקיום.

כוחם של החלקים החוזרים

הוא כח החיים שנמצא בהם ממהותם.

כל חלק, דרך הלימוד הנמשך,

נמצא נושא ציר תיחום.

בלי תיחום אין ציר. ציר הוא מהות.

מה היא אומרת? יש כאן מילים שצריכים להבין. דיברנו על הקיום. היא מזכירה שוב ושוב את הכח החיים שחוזר, את המשתנה התמידי של הקיום. מה היא אומרת? כשאנחנו לומדים, לכל חלק שלומדים מעורר משהו פנימי מהמהות שלנו שנמצאת מתחת לחסימות. היא מתחילה להתעורר. זה גורם למשתנה התמידי להיות פועל. אחד הדברים היותר חשובים בלימוד זה הגילוי של כח החיים שחוזר אלייך. אם זה ברגש, אם זה בהבנה, אם זה ברצונות, חיות חדשה שמעוררת אותך לרצות טוב. זה גילוי של חלקים שחוזרים למקומם. תבינו – בפנים כולנו מלאכים, נשמות טהורות שרוצות רק טוב. כל מה שאנחנו מסוגלים לרצות לא טוב – זה קליפה. כשהפנימיות מתעוררת לחיים הטוב הוא טבעי.

ציר – מטרה מחברת ומאזנת

היא אומרת 'בלי תיחום אין ציר'. אפשר לתת לזה כל מיני הגדרות אבל ההגדרה המסייעת שציר הוא כיוון, מטרה. ציר זה גם חיבור בין שני דברים – בין הגלגל לרכב, בין הרצון והרגש וכדומה. לעניינו – כשיש לי מטרה ברורה אני יודע: זה מועיל לה וזה מזיק לה. יש לי חפץ יקר – אני שומר אותו. אם אני אשים אותו כאן הוא ינזק. זה תיחום ברור. הפנימיות שלנו צריכה להיות אותו דבר בהירה – אם זה מועיל לי. נגיד אני מגדל ילד – אני רוצה שהוא יהיה בריא וחסון ומאמין בעצמו ומלא בטחון – ברור לי שבכל פעם שאני אומר לו מילים לא טובות אני סותר את המטרה. אם אני מערער לו את הבטחון העצמי אני מזיק לו. אם הורים היו רק יודעים את זה – כבר הרבה ילדים היו ניצלים.

אדם עושה עסק – הוא מגדיר לעצמו למה? לא מספיק. הרבה עסקים מתפוצצים על אגו ועל דברים שלא קשורים לעסק. כאן זה יותר מוגדר – אני רוצה לעבוד כמה שפחות ולהרויח כמה שיותר. זה מטרה מוגדרת אבל הוא רצה X כסף. הוא הרויח את זה ב8 שעות. פתאום הוא הרויח 2X אז הוא רוצה לעבוד 16 שעות כדי להרויח 4X. אנשים לא מבינים שהכסף זה כדי לקנות זמן. לא צריך להרוג את הזמן, צריך לחיות אותו. אנשים לא יודעים מה לעשות עם הזמן שלהם אז הם עובדים קשה.

המבנה שניתן לפני ההכרה,

כדי לעורר את ההכרה לנמצא ולניתן

ולרשום בהכרה בחוזק את הנקלט באותו הזמן

– זה המפתח.

זה מפתח את הבנת הנמצא.

כל חלק שניתן פונה להכרה,

למציאת תיאום או חוסר תיאום בין הניתן לבין הנמצא במערכת.

מצב המערכת והחוזק שבה.

כל חלק משתתף באיזון.

יש לנו פה כבר עבודה. קוראים לומדים ואני אומר שלפעמים, אולי מישהו שכבר למד חושב שזה קטן עליו אבל זה עמוק מאד. זה ממש המשך למה שלמדנו בחלק המתקדם – צריך להתסכל יותר עמוק לתוך המילים ולראות שהיא מסתכלת עד הסוף בכל דבר.

היא אומרת שצריך לרשום בהכרה בחוזק את מה שנקלט – מה זה אומר? צפייה, שתהיה קבועה בהכרה. אני מתרגל לזה שזה רשום אצלי כחלק קבוע בחיים. תוך זמן קצר תראו שזה חלק טבעי. תתרגל לזה קבוע. גם על דברים רגילים. אתה מכין לך קפה – תצפה על זה. אני באמת צריך את זה או אולי מספיק לי מים. להתרגל לא לעשות אוטומטי – לראות מה אני עושה. תוך זמן קצר זה קורה.

בשורה השנייה היא אומרת – תבדוק, כל חלק שניתן: או שהוא מתאים למערכת שלך, או שלא. איך אני חושב, איך אני מרגיש, איך אני רוצה. כשהחלקים האלה עובדים מתוך מקום מאוזן – כל מה שכתוב כאן זה קל לה. אני צריך לראות איפה אני בחיים? מה אני קולט מכאן שיכול לחזק אותה? מה יכול לגרום לאחדות במערכת? איך אני גורם שהמחשבה והרגש ירצו אותו דבר – זה השלב הראשון.

סדרה חדשה #1 - 21-01-15 מבוא

המבנה של שורש העיכוב

התנועות שיש לנו בנפש הם בשורש תנועות רוחניות מהותיות. 'השורש של העומס' מלביש את זה על כל מיני דברים חיצוניים. זה המבנה שלהם. למשל, כל אדם במידה זו או אחרת יש לו חרדה קיומית. זה דבר build-in אבל הוא מלביש את זה על כלכלה, פרנסה, רגשות, תלות בהצלחה. הפחד בשורשו הוא דבר קיומי. השורש של העומס זה להפך את הדברים לחיצוניות. גם בלהיפך: אדם אומר 'אני אוהב דגים', 'אני אוהב את הרכב שלי' – הקשר בין זה לאהבה מקרי. אנחנו אומרים 'אני אוהב' את מה שגורם לי תענוג לרגע. את אשתי שגורמת לי תענוג לנצח אני לא יודע לאהוב.

המבנה של עומס הוא 'מלמטה למעלה'. הוא מתחיל מהבטן, שם מרגישים את הדקירה או את האכזבה, משם זה עולה ללב ומשם עולה לראש. אז זה עמוס, אז זה עולה בתור משאית. עכשיו אנחנו נפגשים ביניהם. זה המבנה של החלק הזה שלמדנו.

עיקר העניין של האהבה הוא לאהוב בני אדם ומשם להתפשט לכל הבריאה. יש כאלה שהתחילו לחתולים ובזבזו את זה שם. המקום העמוק של האהבה שאדם יכול להגיע זה עם בת זוגו ועם ילדיו. אחר כך הוא יכול להגיע לשם עם כל אדם.

המבנה של השורש מספק את ה'עכשיו' – אם זה מכעס, אהבה, פיצוי, ממתק. הנטייה של העומס היא לחפש את זה עכשיו. העומס מביא סיפוק מדברים מאד זמינים – קל להשתמש בו. מספיק שתדאג קצת וכבר יורד מהמח הסם הרגעה שאתה מכור לו. קיבלת את זה בקלי קלות – לדאוג, להעלב, להתאכזב – כל אחד מהם מפעיל איזה אגף במח שמפעיל כימיה מסויימת שאנחנו רגילים לה.

כל הרעיון של זוגיות ואהבה זה ללמוד לתקן את עצמי, לראות איפה קשה לי, איפה אני צריך להוציא עוד אהבה מתוכי. לצמוח מתוך זה.

אדם יכול להצדיק את המצבים שלו בכל מיני תירוצים. אתה יכול להסתכל מסביב ולראות חושך ואתה יכול להסתכל מסביב ולראות אור. הקושי שלנו לצאת מהצמצום וההגבלות האלה ממציא הרבה תירוצים. צריך להאמין שזה המקום ואין מה שיגביל אותי. אחרת נורא קל להשתכע – להיות יותר מדי טוב, יותר מדי אוהב. אני אצא פראייר, ינצלו אותי, יש כל מיני פחדים. זה שטויות – אין כל קשר לאמת. להיות טוב זה לא להיות טיפש. אם מישהו רוצה לנצל אותך אתה כבר תדע.

חלק מבוא - התחלה

אנחנו נקרא חלק מבוא. זה חלק שהיא נתנה לנו ואמרה לנו שעם זה מתחילים. היום, אחרי כל כך הרבה שנים גם החלק הזה הצטמצם. לימדתי אותו חצי שנה אבל ככל שיותר אנשים לומדים הוא נהיה יותר קצר ויותר קל לקבוצה הבאה. איך זה קרה? זה כמו שהיינו יושבים בישיבה ומסתבכים בגמרא ובסוף היינו מוצאים. הזוג שעל ידינו היה מגיע לאותה קושיא ועובר אותה בקלות כי אנחנו כבר עברנו את זה. כשיורד חכמה לעולם היא מצויה. אנחנו נקרא לא את כל ההכנה אלא מה שמסביר לנו את מה אנחנו הולכים ללמוד. בתוך זה נבדוק עד כמה אנחנו מכירים את המילים, עד כמה אנחנו מכירים את ההתבוננות.

בהבנה הכרתית ניתנים חלקים רבים,

וכל חלק בנפרד משתתף למעשה בהבנה הכוללת,

לא תמיד הלומד מבין את הסך [סך הכל]

יכול לרצות לגשת לחלקים המעניינים שמתקנים

כבר בשורות האלה יש הרבה נקודות שאפשר לפתוח אותם.

חלקים – זה החלקים שאנחנו קוראים וחלקי המערכת הנפשית. כל חלק מוסיף משהו למערכת הכללית. הרעיון שהלומד ניגש לחלקים שמעניינים ומתקנים הוא מאד אמיתי והוא נכון. בתחילת הלימוד לכל אחד הקשיים שלו, זה ביישן וזה כעסן וזה לא מסתדר בבית. כל אחד רוצה לקחת את מה שקשה לו. אבל בסך הכל השאיפה היא הרבה יותר עמוקה: להגיע לאיכות חיים אחרת לגמרי מזו שאני חי. זה הסך הכל.

מעבר לניקוי העומס - האחדות

מה שניתן אינו רק לניקוי העומס.

שחרור המערכת מהעומס אינו כל המטרה.

הלימוד מאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ולתיאום חלקיה,

כאשר יש עומס – הם נאבקים ואינם מחזקים אלא נחלשים ומחלישים את המערכת.

כבר יש לנו פה כיוון מאד ברור עם הרבה פרטים. כל פרט – צריך לשים לב אליו: מה הוא?. היא אומרת – המטרה היא לא רק ניקוי העומס. את זה יש לכל אחד. הוא רוצה להפטר מהם. הוא רוצה פחות לדאוג, פחות לכעוס, פחות להסס. זה דבר שאנחנו בוודאי עושים כאן. לשחרר את המערכת מהעומס זה לא כל המטרה.

מה זה 'המערכת?' המערכת זה החיבור של המחשבה, הרגש, הרצון והקשב – יוצר את המערכת הפנימית שלנו. חוסר חיבור גורם שאין מערכת, אלא כל חלק פועל בנפרד. הלב רוצה משהו, המחשבה רוצה משהו אחר. אין דו שיח ביניהם ויש קונפליקטים פנימיים שמחלישים גם את השכל וגם את הרצון. אדם שאוכל ארוחה כבדה מדי – כל האוכל הולך על העיכול. הוא לא הרויח כלום מזה. המשפט הבא אומר לנו מה כן המטרה – לאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ותיאום חלקיה. זה שלושה דברים.

המטרה מאחדת את החלקים

מה זה 'אחדות'? כשיש לי מטרה ברורה בחיים אז אני יכול לבדוק אם הרגשות והמחשבות שלי מאוחדים למטרה הזו. כשאין לי מטרה ברורה אני יכול לרצות משהו ולהרגיש שלא בא לי על זה ולחשוב על עולם אחר והמערכת לא עובדת. בשביל להיכנס לאיחודה אני צריך להגדיר לי מטרות בכל תחומי החיים. אנשים עושים הרבה דברים בלי להחליט מה המטרה. אנשים יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה מבלי לשאול לאן הוא הולך. לקבל נייר שכתוב עליו שלמדת – זה לא מטרה מספקת. אתה צריך לראות אם הלימוד הזה מביא אותך לשם. אני למשל, הלכתי לאוניברסיטה כדי ללמוד פילוסופיה. רציתי להבין מה זה החיים האלה. ראיתי שיש להם רק שאלות אז עזבתי אחרי שלוש חודשים.

מה המטרה שלי כשאני מגדל ילדים. מה המטרה שלי כשהתחתנתי, מה המטרה שלי כשאני הולך לעבודה. אם המטרה שלי בגידול ילדים זה לגדל אותם עם בטחון עצמי, עם הרבה אמון בי ובעצמם, עם הרבה רגש ואהבה. אם לא הגדרתי את המטרה אז אני אחליש אותו. אם הוא יעשה משהו רע ואומר לו: 'ילד רע' – אני סותר את המטרה שלי. יש לי קריטריון ברור.

יש לנו את הנקודה של איחוד. היא חשובה.

איזונה של המערכת – הקשבה למח וללב

מה זה 'איזונה'? האיזון הוא בין כמה דברים. ראשית, בין המחשבה והרגש. לא שכלתני מדי ולא רגשני מדי. כשהולכים לדבר עם מנהל בנק צריכים הרבה שכל ומעט רגש. כשהולכים לדבר עם האשה – להיפך. זה בא דרך 'תיאום'. היא אומרת בהמשך 'תיאום חלקיה'. יש גם איזון שהוא הרגשה. אנחנו בדרך כלל לא מכירים מספיק את ההרגשה הזו. רוב הזמן אדם במתח, בתסכול, הוא לא חש את השקט הפנימי של האיזון. יש איזון של שקט פנימי שנובע מתוך זה שאתה מדייק בחייך. זה עיקר העבודה בתחילת הלימוד – היכולת להרגיש שיצאתי מאיזון ואני רוצה לחזור. אתה נוהג ופתאום אתה נכנס למתח ונצמד לטמבון של הרכב מלפנים. אם אתה מזהה את זה – מיד אתה מוריד את הרגל מהגז. קח רברס, תחזור לאיזון לפני שאתה ממשיך. זה תנועה שלומדים אותה במהלך הלימוד אבל צריך לדעת שיש נקודה כזו שנקראת 'איזון החלקים'.

התיאום הוא השיח בין המח והלב. לתאם את העמדות. להיות בתיאום ובקשר – לשאול את עצמך: 'מה אתה חושב על זה ומה אתה מרגיש על זה?'. להקשיב לא רק עם האוזן אלא גם עם ההבנה ועם הלב. עיקר ההתקדמות בלימוד הוא שככל שהחלקים יותר מתואמים הפעילות יותר קלה. אחרת יש התנגדות מהלב או מהרצון הישן, כמו הרצון להיות צודק, שמוציא אותנו הרבה פעמים מהאיזון. למרות שזה לא משנה, זה רק שיחה, יצאתי צודק או טועה זה לא משנה – זה מוציא מהאיזון. זה חוסר תיאום בין הרצון, המחשבה והלב. הלב לא רוצה את זה. היה לו טוב קודם. אנחנו צריכים להתחיל לחיות כמו בנאדם.

על המוות ועל תכלית החיים

יש לנו חרדה קיומית מהמוות אבל באמת זה חרדה קיומית מהחיים. אני חרד משלא אחיה נכון, שלא אשלים את נשמתי – זה לא מחליש אותי. זה נותן לי חשק לעשות עוד. זה נותן לי Drive. היראה הגבוהה – שאני לא אפספס את החיים האלה. יש רגשות אמיתיים שקשורים למקום הזה שהם לא משמחים אבל הם מבהירים. העומס לופת אותך ורוצה שתדחה את זה. הוא מביא שאלות כאלה ואחרות אבל זה לא באמת סבך.

אתם עוד צעירים וקשה להסביר את זה, אבל התהליך של החיים זה להביא את האדם מהמקום שבו הוא נמצא אל דבקות בבורא. נותנים לנו לאהוב קצת את עצמנו. אחר כך נותנים לנו אשה לאהוב אותה. אחר כך אהבה של ילדים כדי שנדע לאהוב יותר. הכל צריך להביא לאהבת השם שממנו באים כל האהבות. כשאדם מגיע למקום הזה שכל האהבות מצטברות לאהבה פנימית שקיימת כל הזמן. לאו דווקא למישהו אלא עצם האור הזה שנקרא אהבה, שם אין לו צער של פרידה משום דבר. אנשים צדיקים וחסידים, לפחות אחד ידוע, שהיה נכנס להתפלל בקבלת שבת לחדר שלו ואחרי עשרים דקות מישהו היה צריך להוציא אותו משם כי אחרת הוא היה מת. הוא היה עוזב את הגוף. בשביל אדם שמגיע למקום של התפתחות האהבה – מוות זה לא הסוף של החיים. אז המוות הוא 'פטירה' מהגוף, מהמגבלה, מהשכל המוגבל, מהכלוב של הנשר. ככה גם בעברית מדוברת – על אדם שמת אומרים שהוא: 'נפטר'. נפטר מכל הסיבור.

עכשיו היא מסבירה לנו מה הקשר בין מה שלומדים להכרה.

הקשר בין החלקים וההכרה.

ההכרה צופה על הניתן.

החלקים המזוהים דרך ההכרה

נרשמים כמבנה ברור בהבנה,

כי הם מזוהים דרך ההכרה

המזהה את החלקים

בסדר שניתנים ונמצאים.

אחר כך, כשלומדים,

מבינים מה הסדר המתאים לקיום והתחזקות כוחה של מערכת,

שמתחדש כחוזר על מקומו,

כמתפשט במערכת וכל חלק נושא את ציר כוחו,

החוזר ממהות, לא רק נלמדת אלא חוזרת.

היא נמצאת למעשה.

צפייה

תראו איך הלימוד, תחשבו שהיום זה השיעור הראשון שלכם. כבר בשיעור הראשון מקבלים את העניין של 'צפייה'. זה החלק הראשון שנבנה. לומדים לצפות. אפילו לומדים ותיקים שוכחים את זה – להיות בצפייה כל הזמן, גם על עצמך. לא רק עליהם – מה הם עושים ואיך הם נראים עם כל הביקורת והשיפוט. אלא גם עלייך. איך מתעוררת הצפייה – דרך הצפייה על מה שכתוב. אנחנו רגילים לקרוא ולהבין בשכל התיאורטי מה כתוב. כאן אני צריך לצפות על עצמי ולראות מה זה מגלה לי בתוכי, עלי, שם אני כבר מגלה את המקום של הצפייה. זה הסוד של הלימוד.

החלק הזה כבר מביא צפייה וזיהוי, זה המבוא.

סדר התגובות הקיים וסדר החדש שמתחזק בי

היא מדברת על הסדר הקיים והסדר שבהתחזקות. הסדר הקיים זה אוטומט. יורים – אתה יורה בחזרה. מתלוננים אתה מתלונן בחזרה. מעליבים אתה מעליב בחזרה. הסדר המתאים מתחיל מצפייה, זיהוי, מה המטרה שלי במפגש עם פלוני אלמוני – אז אני יכול לבחון מה התגובה הראויה לי. לאט לאט הסדר מתחיל להיות יותר מובן והוא נותן כח למערכת לעבוד. כל עוד אני מגיב אוטומטית למערכת אין הזדמנות לפעול. כל רגע שאני מעכבת את התהליך וצופה, או מזהה המערכת מתחילה לעבוד. כשאני צופה ורואה שהוא כועס בלי קשר אלי – כבר אני התרחקתי יותר מההתרחשות. בלי הצפייה אני לא אמתין נכון.

נקרא עוד קטע קטן שיש בו תועלת גדולה. לא אסביר אותם אלא אתם תחשבו עליהם ותסבירו אותם שבוע הבא:

אם נפנה לחלקים המיותרים

השייכים לעומס

ואינם משתייכים

לחוקיות הקיום

ולא לכח הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום לא להתחדשות שבקיום

ולא למשתנה התמידי שבקיום.

שימו לב בכללות – שהיא פונה לחלקים הטובים אבל יש דברים שמפריעים להם והם החלקים שאינם טובים. תבדקו מה זה כח הקיום, מה זה חוקיות הקיום, מה זה קיום בכלל, מה זה אומר לך – חשוב לי שתגיעו לזה לבד.

לבדוק יחד – מהם החלקים ההפוכים, שאינם מאזנים ואינם מחזקים - אלה חלקי העומס ששייכים לכל נפש, שיכולה להיות מעט עמוסה או מאד עמוסה.

וכל החלקים האלה, כשמופעל עליהם עומס – נמצאים רשומים מילדות בתת מודע ואינם מאזנים,

אינם משתתפים בחוקיות הקיום אלא מחלישים אותה.

היא מפנה אותנו לאיכות של צפייה. תצפו על הקיום שלכם – איך אתם מתקיימים. אתם מבינים את המושג 'חוקיות הקיום?' אתם חיים על פיה? אתם מבינים את המושג 'התחדשות' בקיום שלכם?

מול זה היא אומרת – מה מפריע לנו להתחדשות ולחוקיות – הם חלקי העומס ששייכים לכל נפש. כל אחד צריך לגלות את חלקי העומס שגורם לך להיות שמח כל הזמן. באמת ההסתכלות הראשונית זה לראות – אתה נכנס למצב רוח לא טוב. למה? אדם יכול לשבת בבית ופתאום להיות מודאג ממחר או מאתמול.

-          אבל יש סבך כואב באמת.

אין שום סבך, אין יצר הרע ואין בעומק גם יצר הטוב. כל הסבך הזה זה משהו שאתה נאחז בו כדי לקבל תשומת לב או רחמים עצמיים.