שיעור #3 04/01/15

איך לא לחזור בתשובה:

לקחתי טרמפ תלמיד שלי מלפני חמש עשרה שנה והתעורר לחזור בתשובה. הוא לא יודע איך לחזור בתשובה. הוא חזר לקיבוץ וצועק על חברים שלו: רשעים. אמרתי לו: אם אני הייתי כמוך לא היית כאן. כשפגשתי אותך היית יותר רשע מהם. אני הסתכלתי על הטוב שלך ועל הטהור שלך. אתה לא יכול לעשות אותו דבר?! כל מי שחי על 'נגד' טועה בשקר. 'נגד' זה שקר. ככה גם בכל המפלגות עכשיו. צריך להבין יסוד מאד עמוק במציאות: הרע, לא צריך להלחם בו. הוא מכלה את עצמו. בגשמיות תוכלו לראות את זה בעולם הערבי – כל המחבלים פועלים אחד נגד השני. כולם פועלים אחד נגד השני. לא צריך להלחם עם הרע, צריך לחזק את הטוב. כמו שהרב קוק הה אומר: במקום שיש רעש תביא שקט. במקום שיש מלחמה תביא שלום.

הסודות של הפירות

אנחנו אחרי טו בשבט, יש בפירות עניין רוחני. יש פירות שלא אוכלים את הקליפה ולא את הגרעין. יש פירות שאוכלים את הפרי עם הקליפה ויש שאוכלים גם את הגרעין. כל אחד מהם הוא עניין רוחני אחר. בכללות התברכנו בארץ ישראל בשבע מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, זית, תמר, תאנה ורימון. אילו 'פירות ארץ ישראל'. בוודאי מה שקשור ל'פירות ארץ ישראל' קשור גם ל'עם ישראל'. הארץ הזו והעם הזה הם דבר אחד. יש מקומות שבהם ארץ ישראל נקראת 'שדה התפוחים הקדוש' – 'חקל תפוחין קדישין'. התפוחים זה נשמות עם ישראל וזה הפירות של ארץ ישראל. נקח מכאן לכבוד היום: לכל פרי יש פסוק שמלמד אותנו שעם ישראל משול לו.

מכל פרי לומדים משהו על האדם, כי האדם עץ השדה.

להתכלל בחיטה

לחיטה – בטנך ערמת חיטים – מה לומדים מהחיטה? החיטה כשהיא לבד היא לא משהו. אנחנו לא כוססים חיטה, אבל כשמצרפים אותה יחד וטוחנים אותה היא מאכל בסיסי. לומדים ממנה לשבר את האגו, להוריד את קשיות הלב, ודבר שני – להיות נכלל בכלל ישראל.

דבר נוסף שלומדים זה את השותפות של האדם עם הבורא בבריאה. כי, אני עושה תיקון למה שהוא עשה. היה אפיקורס אחד שהיה מקשה על רבי עקיבא: מעשיו של מי נאים יותר, של הבורא או של האדם? הכוונה הייתה לעקוץ על המילה. רבי עקיבא הביא לפניו חיטים וגלוסקאות – עוגות – ושאל: מה יותר טוב לך? האדם לוקח את הבריאה ומרים אותה. אני מרים את החומר במעשי ובברכותי.

בזמן אכילת החיטה יתפלל האדם לרכך את ליבו ולכלול את עצמו בחבורתו ובעם ישראל. קודם כל בקרובים אליו – משפחה, חברים, זה 'חבורתו', וגם להיות יותר אכפתי למה שקורה בעם ישראל. אם הוא לא יכול לעזור לפחות שיתפלל, שיעשה משהו, שירגיש חלק.

לפני כל מצווה אומרים שמקיימים את המצווה 'בשם כל ישראל'. להגיד זה לא בעיה, כל מה שצריך זה להוסיף לדיבור מחשבה והרגשה. אני יכול לתאר את עצמי כאחד מישראל שעושה את המצווה ואז מתעורר רגש קל וזה כבר מספיק. אפשר לעשות את זה בכל עשייה טובה – 'בשם כל ישראל'. פעם ראה יהודי צדיק את רבי זושא מניח תפילין בצהרים ונזף בו: מה אתה עושה? עד עכשיו לא התפללת? רבי זושא שאל: ואתה התפללת? הוא ענה: התפללתי ולמדתי. ענה רבי זושא: אם התפללת 'בשם כל ישראל' אז גם אני התפללתי ואם לא – אין לזה ערך.

תינוק לא יודע לדבר עד שהוא אוכל דגן, אז נכנסים לו כ"ב אותיות למערכת. אי אפשר ללמד תינוק לדבר. הוא יודע את זה לבד. אני מדבר עם הנכדים שלי מגיל חצי שנה והם מבינים אותי. פתאום יום אחד הם מתחילים לדבר.

התמימות של השעורה

שעורה זה כמו חיטה, אבל היא נקראת 'מאכל בהמה'. אנשים לא אוכלים את זה כי זה עני. בספירת העומר מקריבים דווקא שעורים. הבהמה שלי עוד במקום. יש בי חלק שכולו גוף, שרוצה רק רצונות של גוף, לכל אחד יש את זה קבוע. זמן ניכר מהמחשבות שלי אני מקדיש לאוכל – מה אני אוכל ואיך. הבהמה מבלבלת את המח כל הזמן. הצד הרוחני שבבהמה זה התמימות. את זה לומדים מהשעורה – פשטות ותמימות. הבהמה עושה את חלקה בבריאה בלי התחכמות. אוכלת עשב ונותנת חלב בלי מחשבה יתרה. דוד המלך, שהייתה לו השגה של רוח הקודש אמר שהוא 'בהמות הייתי עמך'. בחיי היום יום זה אומר לא להתנגד למה שאני עושה. זה דבר עמוק. אם נגיד עכשיו אני מדבר ונותן נאום של שעתיים, מזיז ידיים וכו' בלי להתעייף. אם אעשה את אותם הדברים בלי לנאום, להזיז ידיים בבית זה יהיה קשה מאד. אם הנפש מתנגדת הכל נהיה קשה מאד. אם הנפש לא רק לא מתנגדת אלא אוהבת היא מעיפה את הכל. אם אתה מתנגד לעבודה או רואה שלאחרים יש עבודה יותר קלה ורווחית זה נהיה כבד. יש המון דברים בעולם שאתה צריך ביום יום לעשות. אם הוא היה בורא את העולם הוא היה יכול לנסח חוקים אחרים. במציאות היא שלאדם שנברא יש חוקיות ואם אתה לא מתנגד לחובות שלך – הכל נהיה יותר קל. אם צריך לעשות – אני עשה. לי זה קל, אני תמיד מקשר את זה למצווה שאני צריך לעשות. אשתי רוצה שאקח אותה לקניות ב'ביג' וזה מאיים עלי. אני חושב על השורש של זה במצווה – לקיים את כתובתה – ועושה את זה בקלות. להפוך את ה'אני צריך' ל'אני רוצה'. זה יקל עליכם מאד.

שמחת הלב של הגפן

הגפן – עניין של שמחת הלב. אדם צריך לאכול ענבים ולשתות יין לזכות לשמחה בלבבו ולקרוב דעת בינו לבין חבריו וכן לזכות לסתרי תורה. נכנס יין ויצא סוד. אם אדם שותה יין הוא מאבד את ההכרה וזוכה לחכמה. כשאדם לא בהכרה יורד לו השגות. בפורים שמתקרב אלינו, האדם כמעט איננו.

למדנו להיות נוכח בסיטואציה. לא להיות מבולבל בסיטואציה, להיות נוכח. אבל אחרי המבחן של הסיטואציה זה בורח. להיות נוכח זה בכל תנועה.

הארה חזקה של הזית והתמר

הזית יוצא מן הכלל – זה הפרי היחידי שלא משמש רק למאכל, אלא גם למאור וגם לסיכה על הגוף. המלומדים אומרים שמה שאוכלים נקרא אור פנימי ומה שמושחים את הגוף זה אור מקיף ומה שמאיר גבוה משניהם. יש כאן אכילה, סיכה ואור.

משותף לכל זה גם התמר, שהפרי שלו קדוש – כלומר אומרים עליו ברכה – וגם הענף שלו קדוש. מהצמיחה הישרה שלו, הלולב, מקיימים מצווה. לאכול תמר זה להיות תם וישר ולקדש את הענפים ולא רק את הפירות. את המעשים היום יומיים – את המשא ומתן, את המפגש עם אנשים, לא רק הלימוד תורה והמצוות

האור והמצוות

המשותף לכולם זה ההתכללות בכלל ישראל. רימון ותאנה הם אינדבדואליים. תאנה זה כלי שאוכלים אותה כפי שהיא. זה מראה על איזשהי שלמות. הנשמה האישית של כל אחד. בזמן אכילת התאנה יתפלל האדם לגלות את האור המיוחד שלו, את קדושת הנשמה שלו. יש חיבור של כלל ישראל עם בורא עולם ויש חיבור אישי של כל אחד ואחד.

על צפייה והמתנה

-          לצפות במתרחש, במה שקורה באמת, לא במה שאני חושב או מרגיש. לעצור, להיות בשקט ורק לראות.

תפסת את הנקודה החשובה. הצפייה חייבת לבוא עם המתנה. אם אתה ממהר מדי אז האוטומט קופץ. צריך לעצור את זה לזמן המתנה. אפשר להגיב עוד עשרים שניות או דקה. הבנאדם שממול לא מתאדה והוא רק מעריך את זה שאתה מגיב לו מתוך מחשבה.

דיברנו על המבנה:

א.      צפייה

ב.      זיהוי

ג.       המתנה

קודם כל אני יוצא מעצמי ומה זה עושה לי. רואה מה באמת עובר על השני ומה שייך לי ולא שייך לי ואז אני יכול לבחור. המבנה הזה זה לא משהו שאני צריך לעשות אותו. מעצם זה שאתה צופה אתה יכול לראות איך זה מתוקן.

לפעמים יש לב סגור, כעס, התנגדות. לפעמים קשב והבנה. יש בך גם את זה וגם את זה. אתה צריך לבחור – מתוך הלימוד – מה יותר טוב לך. מה שהיא מגלה לנו בסוף זה שהתנועה הזו לאט לאט מביאה לאיזון.

מה זה איזון?

מה זה איזון? אומרים מילה וחושבים שמבינים. איזון גלגלים, איזון משקל. מה זה איזון בנפש?

-          חיבור בין הלב למח.

שיש הסכמת הלב בין למח.

-          אני עושה דיון בין המח ללב כאילו הם שני דיינים ואני מכריע בינהם.

עצם הקישור ביניהם זה שיח מחבר. תלמיד שלי מספר שהוא רתח על הבן שלו שבגללו הם אחרו את ההסעה. בדרך לעבודה הוא שאל: ליבי, למה אתה כועס? הוא ענה – אני כועס עלייך שלא קמת מוקדם ואתה מוציא את הזעם שלך על הילד. ברגע שהבנתי את זה נרגעתי. למחרת הקדמתי את השעון המעורר.

הנבטה ועיבור בתהליכים רוחניים

למעשה,

התוצאה של הבנה הכרתית נקראת 'הנבטה',

אשר בונה הבנה הולכת ומתבהרת,

ואתה הולך ומתחזק ומוסיף לכוחך,

אז נותן למערכת לפעול בחוקיותה הטבעית.

אני קורא דברים ומסביר אבל בחיים לא מתיישמת ההבנה הזו כמתקיימת. היא אומרת – לא צריך להלחץ מזה. כל הבנה הכרתית זה הנבטה. זה התחלה של משהו. לוקח זמן בין ההבנה בראש להבנת הלב. הזמן הזה נקרא 'הנבטה', או 'עיבור' או 'זריעה'. יש להם כל מיני שמות בעולם הרוחני. כשהמחשבה הולכת ומתבארת הכוונה שיש יותר ויותר הסכמה בלב להבנה, וזה בעצמו התחזקות. ככל שהלב יותר מסכים אז יש יותר התחזקות, יותר רצון, יותר כח ליישם. זה הולך וגודל ככה וככה. עכשיו היא אומרת:

ברור כי רצון שלנו מהחיים זה להשיג מטרה זו או אחרת.

לפני זה היא אמרה 'נותן למערכת לפעול לפי חוקיותה הטבעית'. החוקיות היא שאדם רוצה שיהיה לו טוב. כל מה שאדם רוצה זה שיהיה לו טוב. אדם טוב לו גם במצבים מעפנים של דאגה וכעס והוא שכח מה זה הטוב האמיתי. המערכת המהותית שואפת לטוב האמיתי – נתינה, עשייה טובה, אהבה, לחיבור וחיבוק, משהו חי וזורם.

נסעתי היום עם חבר שלמד אצלי לפני עשרים שנה ואמר לי יש לי משפט שלך שכתוב לי ביומן כל שבוע 'דיוק אמיתי זה להפוך זמן מת לזמן חי'.

כדי לחזוק לחוקיות הטבעית צריך להחזיר את המטרה. אז הרצון נכנס לעבודה.

מטרות יישומיות

-          דיברת על זה שזה מה שמאחד את המערכת.

כן. גם בלימוד. אני שמתי לי מטרה – לא לצעוק ולא להעליב ולא לדבר מילים שליליות במשפחה. זה עשה לי תיקון בהמון מקומות. תקח דבר אחד ותגיד – זה חשוב לי, אני רוצה לנקות אותה. לכל אחד, אם המטרה ברורה, הכל מתוקן. המטרה השנייה – להיות חבר של האשה והילדים. שהם יהיו החברים הכי טובים שלי. ראיתי דבר פלא – אם אני יושב באיזשהו מקום ואשתי מתקשרת אני מתבעס: היא בטח צריכה משהו ואז היא אומרת שהיא צריכה משהו ואני צריך להפסיק את מה שאני עושה. שמתי לב שאם חבר מתקשר באיזה חור אני רץ אליו. הבנתי שאני רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. אמרתי לעצמי – אני מחכה שהיא תתקשר ואעזור לה. אני כל היום מחכה לזה. אמרתי לה – תכתבי לי בסוף היום על דף, כי אני הולך לישון ראשון. בבוקר אחרי התפילה אני דבר ראשון הולך לעשות את מה שרצית. נתתי לכם טיפים לכמה מטרות שאפשר לקבוע בחיים. תבחרו את שלכם, פשוט תגדירו לכם מטרה.

מבחינת הלימוד יש צורך להשיג

כדי להבין עוד,

לייעל עוד.

התיקון – פונה לא רק להתפתחות

אלא גם לתגי הנפש והרגש השונים.

ידוע שאצל ימימה יש דברים שהם ברובד אחד של הבנה, פשט. כולם מבינים שאם אין תיאום במערכת צריך לעשות תיאום. אבל יש בעומק עוד הבנה ועוד הבנה ועוד עד הסוד. היא אמרה שיש ארבע רבדים בלימוד.

מה זה תגים?

יש לנו – טעמים, נקודות, אותיות ותגים. את האותיות כולם מכירים. האות נקרא 'כלי' והוא מכיל את ה'אור'. הניקוד הוא תנועה, הוא גורם לאות לנוע. אות בלי ניקוד לא זזה. כל ניקוד נותן בה רגש ותנועה. הטעמים שמעל או מתחת לאותיות זה המנגינה, זה החיות, זה האור שלה. בניגון שונה יש משמעות שונה. בניגון שטיפה משתנה כל העסק משתנה. תלמדו את זה  - אם אתם רוצים להשיג משהו מבנאדם אל תבואו בניגון של טענה אלא של בקשה. בנוסף לזה יש תגים – מה זה התגים? יש לנו 'טעמים, נקודות, אותיות' – מה התגים נותנות? על פי השתלשלות העולמות כשהאור מגיע לכלי הוא פוגש איזשהי רשימה מתענוג שהיה קודם. ככה אנחנו בנויים כבני אדם – כל חוויה משאירה רשימה. אכלתי במסעדה יוצאת מן הכלל – נהנתי. אם אוכל במקום אחר – אני משווה את זה עם זה. אם זה קצת פחות טוב – מיד אני מרגיש את החסר. כשהאור ירד בפעם הראשונה הורגש כל האור. כשהוא הסתלק וחזר הוא פגש את הרשימה שהייתה קודם. היא מכירה את האור שהיה קודם אבל מוותרת בשביל המציאות הנוכחית. התגים עולים למעלה, זה הצד הגבוה של הנשמה שהייתה בפני עצמה לפני העולם. התגים הם גבוהים מאד.

-          איפה זה בעבודה?

זה ברגישות. כיסופים למקום של הטוב שבך. התגים האלה מאירים לנו לפנימיות הלב. זה בא לפתוח לנו את ההתבוננות לשם. היכולת שלי להרגיש צער ושמחה של מישהו אחר. זה מעל הגוף ולא מתחת הגוף.

-          איך אתה שם? זה להיות נוכח ולהיות בהווה?

כן, אבל זה לימוד שלם. אנחנו בהתחלה. אני יכול לומר מניסיון שמגיעים.

להפעיל את מה שרוצים להעביר פירושו –

הכרה אישית פעילה,

עד שרצונו ההכרתי  להתפתחותו

לא רק בעבודה,

אלא להתפתחות פנימית,

ניקוי המערכת,

החוסן כדי לא להשתנות

לפני כל משתנה לפנייך.

להבין אותם במשתנה שלהם

מבלי שאתה מתנדנד.

לומדים על הנוכחות המבצעת

ללא מאבק.

הנוכחות המבצעת

מאפשרת את הדיוק וההעמקה.

למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש

ולמצוא עוד,

מבלי לערבב נפש ורגש מילדות,

שמחסירים מהיכולת.

חוסר ערבוב בין נפש ורגש מהילדות

מאפשר את הקשר המהותי

עם העשייה היום יומית.

הלומד הוא הבונה והמשחרר.

מה היא אומרת לנו. יש כאן עניין של התפתחות פנימית שתלוי ברצון שלנו. צריך שיהיה רצון הכרתי להפתחות. מה זה רצון הכרתי להתפתחות?

-          שזה נקי מעומס.

זה שאני מכיר את הפגמים שלי. אני מכיר את זה. זה לא משהו ערטילאי. אני לא רוצה לכעוס על הילדים שלי ולא על אשתי. זה לא תיאוריה. אני מכיר בזה. הרצון להפטר מזה הוא 'הרצון ההכרתי לתיקון ולהתפתחות'.

-          זה קשור למה שאמרת קודם על יעד ברור, וגם לזיהוי של שורש עומס.

נכון אבל עוד לפני השורש. גם הסימפטומים חשובים.

לא משתנה לפני כל משתנה

היא נותנת לנו נקודות התבוננות. למשל: 'החוסן שלא להשתנות לפני כל משתנה לפנייך'. רוב בני אדם משתנים ממפגש למפגש. מהאשה לעבודה. מישהו עם פרצוף זועף – אני לא צריך להיגרר לזה. אני אוהב את האדם הזה קודם וגם אחרי שהוא מתנהג כמו טמבל. אני לא מתערבב איתו. זה לא קשור אלי באופן ישיר. זה משהו שעובר עליו. זה בחינה – אם אתה מצליח לעמוד שם מבלי להשתנות, להבין מה עובר עליו מבלי להשתנות.

זה כל כך אלמנטרי בזוגיות אבל לא יודע למה לקח לי הרבה זמן להבין שפעם בחודש אשתך תהיה עצבנית ותדע להתייחס לזה בסבלנות. עד אז אני נהייתי עצבני עליה – מה את צועקת ומה את רוצה.

זוהי נוכחת שמבצעת ללא מאבק. ממנה אתה יכול להתחיל את התנועה של הדיוק. יש לנו כמה דקות לדבר בקצרה על הדיוק.

דיוק הוא עניין יחסי. היא אומרת לנו כאן: מהו הדיוק? למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש. זאת אומרת – בכל הסיטואציות שאני מזהה שאני פועל כמו אוטומט מהעומס אני צריך לזהות, להמתין, לחפש רגש טוב ולמצוא את התשובה מתוך המקום הזה. לפעול משם. אם מישהו כועס עלייך לחפש את הנקודות שבהם הוא טוב ונחמד ולפעול משם. הרי באמת, רוב האנשים שאנחנו בקשר איתם עושים לנו טוב. אחרת לא היינו איתם. פה ושם קורה שלמישהו מתפלק משהו לא לעניין. אני שם את זה בפרופורציה. אני מתייחס אל המכלול. סך הכל אנחנו חברים ואוהבים. אני מבין כמה הוא מצטער על הטעות – אני מוצא את הרגש ומגיב אחרת. לא הרגש של הילד הטוב והמקופח אלא הרגש הטוב והנותן.

-          מה זה הנפש?

זה ההארד דיסק. מה שרשום כל השריטות. אתה צריך לעצור ולהגיב לא משם. אם טון מסויים היה משפיל אותי בבית ועכשיו אני שומע את זה עכשיו אני רוצה לצעוק. התגובה היא לא למחות אלא לראות מה עובר עליו, לראות שהוא לא אבא שלי ומה הוא רוצה לעשות לי. להתייחס לעניין ולא למה זה בא לעשות לי. בעזרת השם תעשו ותצליחו ושיהיה לכולם שבת שלום. 

שמחה בחסרון, המהות והמורכבות

החסרון הוא כלי לשמחת הנתינה

היה שיעור של רב' חיים אתמול. הוא הגיע לבית הכנסת, לא בכוחותיו, אבל במצב רוח. הוא אמר שצריך לדבר ולהרבות את השמחה לפני שמגיע חודש תמוז וכל הבלגנים של ימי האבל. צריך לעורר את השמחה.

התחלת השמחה – פרשת חוקת.

הוא הסביר לנו קצת הסתכלות אחרת על העניין של פרה אדומה ומה זה 'חוק' בכלל, מה זה ה'חוקה' הזו? וגם, איך לקשר את זה לחיים שלנו, ליום יום? – אין לנו פרות אדומות מתרוצצות בשטח יותר מדי.

אני אתמצת – הוא הביא את העניין – חקיקה זה מקום של חסרון. כשאתה חוקק משהו בתוך משהו אתה יוצר חסרון בתוכו. הפרה אדומה לוקחים אותה ושורפים אותה עד שלא נשאר ממנה כלום, רק אפר. זה החסרון הכי חסרון. הוא דיבר באריכות מבעל הסולם, מגדולי המקובלים, הוא דיבר על העניין שאדם תופס את החסרון כדבר שלילי, או מה חסר לו או מה חסר בו. וכל דבר שהוא מגלה זה מוריד אותה, החסרונות, כביכול.

בעל הסולם אומר הפוך: החסרון זה הכלי לקבל את השפע, שאם אין את החסרון לא יהיה את השפע. כמו שאנחנו רואים את הגשמיות, כשאדם רעב ויש לו חסרון גדול לאוכל הוא מתענג מהאכילה, אבל אם הוא שבע הוא לא יכול לאכול כלום. (אולי חוץ מחמין J.) החסרון הוא טוב בעצמו, הוא הרצון, הוא נותן לך את החיות. ההסתכלות של האדם צריכה להשתנות במקום הזה. לראות את החסרונות שלו כאמצעי לתוספת שפע. אם נגיד יש לי חסרון בי, לדוגמא אני כעסן ואני קמצן, אני מגלה את החסרון הזה ואני מתקן אותו נהיה לי כלי לשפע כי הכעס כל הזמן עצר אותי מלשמוח. גם בגשמיות כשלאדם יש השתוקקות גדולה למשהו והוא משיג אותו יש לו חוויה, ואם זה ככה וככה הוא לא נהנה מזה. אבל בגשמיות התענוג הוא בר חלוף. אתה אוכל את האוכל הכי טוב אבל מה נשאר מזה אחרי חצי שעה. אבל אם עשית משהו טוב, האכלת מישהו – הוא כבר הלך הבייתה אבל אתה עדיין מרגיש טוב.

השאלה מה אתה מתייחס – לחסרון, או לחסרון שבסביבה ולכח הנתינה שבך?

בכל אדם יש חסרון ושפע, אנחנו רגילים שהתענוג בא לנו דרך ה'לקבל'. אם יש אוכל על השולחן ואני אוכל אותו אז טוב לי. אבל התענוג שבא  מלקבל זה 'טומאת מת'. פרה אדומה מטהרת את הטמאים. זה לא אומר לא להנות, זה אומר להנות במקום ובמידה. בשולחן שבת להביא בשר טוב ויין משובח, זה לא אני אלא השולחן ערוך, סעודת מצווה וסעודת חתונה, יש הרבה מקומות להנות מהאוכל. אבל ביום יום צריך לחשוב מה יעשה אותי בריא, מה יתן לי כח, מה יתן לי כח לחיות ולעשות דברים טובים, אז אתה אוכל קצת לשם שמים. אם אתה מחפש רק תענוגות באוכל - אז אתה מחפש רק דברים טובים.

אומר החלבן – בשביל להבין את פרה אדומה צריך להבין מה זה שמחה. הוא מביא שמה את העניין של שמחה לעתיד לבוא, אז ימלא שחוק פינו ולא עכשיו, שמחה בארץ ישראל ולא בגלות, יש עבודה מיראה ויש מאהבה ויש משמחה, הוא מביא כל מיני קטעים מהזוהר וכו' שסותרים זה את זה. השאלה היא למה זה משתנה ממקור למקור – התשובה היא שהעקרונות נשארים כל הזמן, אבל השינויים תלויים בגורמים אחרים: האם זה בארץ או בחו"ל? וכדומה, או במצבים שונים של האדם.

אבל לאן אני הולך? שמחה לא מייצרים, שמחה זה תוצאה של הקשר של האדם עם נשמתו – זה תמצית השיחה היום.

-          ש: אתה מתכוון לשמחה אמתית?

שמחת הנשמה והאחדות

הוא מדבר על שמחה, ואני חושב שזה לא השמחה שאנחנו מגדירים בתור שמחה ואני אגיד גם למה. שמחה צריך להיות מצב טבעי אצל האדם. אם הוא מחובר אל נשמתו – הוא יהיה שמח ותפרוץ ממנו שמחה. כשאנחנו אוספים חברים ומנגנים כמה שירים אנחנו שותים קצת ואז מעוררים קצת את הנשמה וזוכים לשמחה. אבל לעומת זאת אדם יכול להיות בשום מקום ואיזה נוף או איזה משהו קורה לו ובלי סיבה פתאום הוא מאושר כי הנשמה מאירה בו והוא מתמזג עם המציאות. סוד השמחה היא באחדות – אתה מתמזג עם משהו. ככה זה בזוגיות, כל עוד שזוג, לכל אחד יש לו אינטרס אחר – אז יהיה חסר שמחה בבית. כשיש אחדות – זה לא אומר שצריך לחשוב אותו דבר ולעשות אותו דבר – אבל יש הסכמה ואין מאבק על המקום האישי של כל אחד, אז יש חיבור ויש שמחה בבית. אפילו בקצת.

חפץ החסד – התקרבות למקור נשמה בבינה

הקשר של האדם עם הנשמה זה בא דרך השפעה, דרך מעשים טובים. יש פה דבר עמוק להבין אולי. שורש הנשמות לנו נקרא ספירת הבינה, משם נחצבו הנשמות. בינה במהות שלה נקראית חפץ חסד. היא רוצה חסדים. בכל אחד מאתנו טבוע, יש לכל אחד מאיתנו נשמה שמאירה מאיזשהו מרחק על הראש שלנו, תלוי באדם יש אנשים שהיא בתוך הראש ויש אנשים שהיא בתוך הלב אבל יש לכולם הארה מזה. זה מה שאנחנו קוראים בחלקים 'המהות' זה ההתקרבות לנשמה שלנו שהוא רוצה רק טוב.

-          מה זה מהות?

מהות זה נקודת האמת – כשאדם יודע ויכול להודות בפה מלא: הייתי אמיתי עם עצמי ועם ההתרחשות במציאות.

-          ואיך אני אדע?

לאט לאט, אם תתבונן תראה שזה לא כל כך קשה, אם תתבונן מיד תראה. מראש הוא יודע שהוא מזייף, אל אם כן הוא בהצדקה. בכל מערכות היחסים יש זיופים, יש משחקים מוסכמים בין איש ואשה וזה הכל זיוף, בין הורים וילדים, בין חברים. מי שחושב שאין לו סימן שהוא לא התחיל להסתכל.

-          אתה יכול לתת דוגמא?

רוב השיחות שלנו בבית היא שיחות של מה בכך, אשתך מדברת איתך ואתה לא מקשיב והיא יודעת שאתה לא מקשיב ורק עושה את עצמך מקשיב והיא יודעת שזה בסדר. זה נכון גם עם אנשים – בנאדם אומר לך 'וואלה, וואלה', אבל הוא לא מקשיב. זה משחק מוסכם. יש המון כאלה. 'מה העניינים? או מה קורה?'

המהות אצל ילדים

-          תינוקות נמצאים במהות?

הם נולדים קרובים למהות, אבל לאט לאט מלמדים אותם איך מתרחקים מהמהות. אל תגיד לי דברים כאלה, זה הדבר שהכי כואב לי. לראות איך ילדים קטנים נהיים מבוגרים קטנים. הבן שלי דיבר איתי – אמר מה אני אעשה איתה? היא מתחצפת אלי! – אמרתי לו: אתה חושב שיש משהו שהיא המציאה, תתחיל לבדוק, אם היא מרגישה ככה. לא נלחמתי בך מאז שנולדת. רצית ללמוד ללמדת רצית להתעצל התעצלת, תן לה לעשות מה שהיא רוצה, מה אתה יושב לה על הוריד?

-          זה לא נכון תמיד להאשים את ההורים, יש השפעה גדולה של הסביבה על הילד.

ההשפעה של הסביבה היא מזערית, אם הבית באמת בונה. אז הילד חסין מפני הסביבה. ילד שיש לו בטחון עצמי, ההורים שלו שמחים ומשדרים רוגע ולא מתחים וריבים אז יש לו בטחון עצמי והוא לא מושפע מן הסביבה כמו ילד אחר, הוא ייקח מהם רק דברים חיוביים, הוא יודע להבחין בין נכון ללא נכון ובין אמיתי לשקרי, כי לא משקרים אותו בבית.

כמה פעמים הורה אומר לילד שלו – 'עוד רגע' ולא חוזר עוד רגע. זה לא שקר? לכולנו יש זכרון כזה בצורה כזו או אחרת.

הרצון להיטיב – איך זה נראה בפועל?

זאת אומרת, הדיוק הוא בכל הענפים בחיים. אם היינו באים בנקודה הזו שדיברתי עליה, שלהתקרב לנשמה דרך השפעה, אז בכל התרחשות שהיא, ביני לבין מי שלא יהיה הייתי חושב 'מה אני יכול להוסיף למצב?' זה כל ההסתכלות שלי. אין לי איזה אגו שמישהו יכול לרמוס אותו. יש לי רצון שהמצב יהיה יותר טוב, בכל מקום שהוא.

גם אם יש תור ארוך, גם אם לא חושב 'מה יהיה כבר עם התור הזה?'. אם יש אנשים עצבניים בתור ארוך אני אתחיל לדבר איתם כדי שלא יהיו בלחץ, תוך דקות יהיה שם אווירה אחרת. אם אתה מגיע עם המקום הזה וההסתכלות הזו - זה משפיע.

זה הכלי שמקבל את האור של הנשמה. כי אמרנו מה זה הכלי? – חסרון. אם אני מסתכל סביב ורואה את חסרונותיהם של כל הבריות סביבי – כל הזמן יש לי את הצורך הזה. בכל תנועה שלי יש מישהו שצריך משהו. לפעמים זה אני, הלל הזקן אומר 'אני עושה חסד עם העלובה'. אבל העולם מלא אנשים שחסר שמחה. הדבר שהכי חסר בעולם זה שמחה – בטח אם אתה בא עם הצרות שלך אתה מוריד את כולם עוד יותר, אבל מאד חשוב, אם אתה מחובר לשמחה הפנימית שלך, ורואה את היש. אם הוא רק משנה את ההסתכלות שלו זה לא כל כך קשה, לא לראות את החסרונות כדבר רע.

חסרונות גשמיים ושפע נשמתי

חסרונות גשמיים צריך לברר מה באמת חסר לך. רוב הזמן זה חסרונות שווא, למרות כל השלטים והפרסומות מסביב, אם אתה מחובר לרצון הפנימי שלך לא חסר לך כלום. אתה בודק את זה – זה באמת חסר לי? אתה לא רוצה להרגיש חסר.

כל הזמן השדה מלא. אני אומר לכם דבר תנסו אפילו לבדוק אותי, זה לא פשוט אבל זה יסוד גדול, זה מציאה. כל אדם יש בו משהו שהוא יכול לתת שכשהוא נותן ממנו לא חסר לו כלום. הוא רק מתמלא מזה, כל אדם. זה תלוי כל אדם משורש נשמתו, לא נכנס לזה היום, אולי בשיעורים הבאים. אבל אם אדם מחפש את זה באמת, מחפש את הכישרונות שלו והיכולות שלו ורואה את כל מה שיש לו בחיים, רואה איפה יש מישהו שחסר לו את זה ואני יכול לתת לו. את יודעת לעשות עוגה – זה מצויין, יש מישהי בשכונה שצריכה עוגה לשבת. המטרה היא לתת למישהו חצי שעה בשבוע, כדי לתרגל את הנתינה. אתה יכול ללמד מישהו לעשות שיעורים / לנגן / לרפא.

-          זה צריך להיות דווקא לאדם זר או אפשר גם בתוך המשפחה?

אני מדבר על זר כי משפחה כבר יש לי אינטרס. חבר זה טוב. היה לי שנה כי כל שבוע הייתי פוגש את צח לחצי שעה, זה ממש היה חוויה רוחנית, לא הייתי עושה שם כלום, רק שומע את הצרות שלו, אבל הייתי יוצא וזה היה מרומם אותו. אבל זה לא קל למצוא את החצי שעה הזו, תמיד היה לי סידורים ותירוצים. תנסו לחודש, חצי שעה בשבוע ארבע פעמים. לא תפסידו מזה.

-          זה צריך להיות אותו אדם?

באופן כללי לא אבל באופן נקודתי כן כי יש התקשרות שמעבר.

-          איך יודעים אם משהו הוא חסרון שווא?

את הברור הזה אי אפשר שאני אעשה בשבילך – ימימה אומרת משפט קצר וקולע: לכל כל מה שאתה רוצה אתה צריך, ולא כל מה שאתה צריך אתה צריך עכשיו.

אתם יודעים כמה פעמים רציתי טלפון יותר מתקדם? שיהיה לי מול העיניים, המון סיבות היה לי לחפש כאלה דברים... אבל באמת אני לא צריך, זה רק יתקע אותי. בקיצור, אני אגיד לך את זה וזה דעתי, 99% מהדברים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים אנחנו לא צריכים. הרגעים המאושרים שלי בחיים, הימים המאושרים שלי היו בכמה הזדמנויות שאני זוכר עכשיו שניים. אחד שעשיתי קמפינג על נחל עמוד וחייתי מהפירות ומהמים שהיו שם שבועיים והייתי מאושר, לא חסר לי כלום. והיה לי איזה תקופה שחייתי מהאיים הקנריים ולא היה לכלום הייתי עובד עם הדייגים ודג דגים ומחליף אותם בתמורה. הייתי בסבבה לגמרי ולא היה חסר לי כלום.

-          אבל תודה שעם ילדים זה לא הולך, ההסתפקות הזו והוויתור הכללי הזה.

אני מודה שילדים ברגנו אותי ברמה. אני פגשתי את הילדים של הצדיק של פרדס חנה, הוא הרב יהודה כהן, יש לו חבורת בנים, כולם צדיקים, כולם כמו אבא שלהם. אמרתי להם, כשישבנו ביחד בשבעה שאלתי איך עושים את זה? הם אמרו – אבא שלנו לא גידל אותנו על מותרות אלא 'מה העבודה של יהודי בעולם?' על זה הם גדלו מגיל 3. בשבת הם קיבלו קרטיב. זה מותרות? זה שבת. אנחנו לא מבינים את זה מספיק, כמה היסח הדעת זה כל המותרות ואם זה קיים אז למה שאני לא אצטרך את זה. אבל אי אפשר לעשות את המלחמה עם כל העולם אז אני אומר לכם, הדרך הקצרה היא לעבור למקום של נתינה, להתקרב לנשמה דרך המקום של נתינה ומעשים טובים וכל מה שאנחנו לומדים פה. החיבור לבינה מביא את זה.

מה זה 'המהות'?

-          עוד קצת על מהות, איפה היא באה לידי ביטוי, איך אתה מגדיר אותה.

אתה שואל הרבה, כי אין לנו באמת שום תפיסה והשגה במהות, אבל מה שאין לנו השגה בו אי אפשר להגדיר אותו במילים. אני יכול לך – אין לי שום דרך להסביר לך את המהות של הטעם, אני לא יכול להגדיר לך את הטעם של האגס, אבל אני מרגיש את זה. גם במהות, כשהטוב במחשבה, ברגש, במשקפיים של טוב, ככל שאתה מגיע לשם יותר, אתה יכול לפעול משם. המהות היא רוצה תמיד רק טוב. יש עוד הגדרה בחלקים של ימימה – הלב בפיתחתו חוזר למהותו חוזר לכוחו חוזר לשמחתו חוזר לנתינתו. הקשר של המהות הוא מקום שהנתינה היא טבעית לו

-          מה ההבדל בין ה'מהות' ל'הכרה'?

ההכרה היא החלק שבתוך המחשבה שמחבר אותנו למהות.

-          אז כל החלקים של ימימה הם חלקים הכרתיים שנועדו לחבר אותנו למהות?

וודאי.

בואו נקרא קצת, אנחנו מתחילים חלק שבחרתי אותו באקראי אבל הוא המשך טבעי לחלק הקודם וקוראים לזה 'הדיוק',

עיקר הדיוק שמאפשר בקלות דיוק ושחרור - אם תבינו את החלקים שנתנו.

לפי ההבנה – כך התוצאות, של התקרבותו לעצמו.

נוכחות, דרך המתנה, ואז יסתכל על מורכבות דרכה תוכל לתקן.

ויש כאן הרבה מורכבות.

אני רוצה שתשימו לב למילה מורכבות ולשיעור הבא תסבירו לי מה היא אומרת, כי מורכבת מאד וכוללת הרבה נושאים, ותנסו לחשוב על מורכבות, מה אתם כבר מכירים מזה. יש פה כבר במשפט הזה מורכבות, כי יש פה 'לפי ההבנה וכו' ואח"כ יש את האמצעים 'נוכחות דרך המתנה' זה מבנה אתה קורא אתה ממתין מולו – זה מבנה, אתה ממתין. זה מורכבות. מורכבות זה סדר הפעולות שאנחנו עושים – צפייה, זיהוי המתנה, חיבור הקשבה, רגש, דיבור עם הלב, חייב להיות בסדר מסויים: זה רוכב על זה וזה רוכב על זה. כמו הספירות וכמו עץ החיים. אני הולך לעשות את זה מלאכה בכל החלקים שכתוב מורכבות כי זה מילה שנושאת בתוכה המון, צריך לדעת מה זה.

לומד ממשקיף ומשתקף,

למד מה לעשות ומה לא לעשות,

יכול להבין ולבחור

וזו בשלות נפשית.

כאשר מוסבר חלק יותר בפשט ואפילו באיך לעשות –

הלומד חייב להיות נושא את החלק.

זאת אומרת – להיות רשום לפניו מבנה של אותו חלק,

שעליו יש עליו להוסיף.

מה היא אומרת בתמצות – אני אחזור על זה שבוע הבא – אם היא אומרת לכם משהו שצריך לעשות – תעשו, זה לא תיאוריה. רשמת, הבנת, ועכשיו זה בתוכך, אתה נושא את החלק, תרשום להתחיל להתבונן, מעצם זה שרשמתי -  מתחיל להתרחש בי ההתסכלות הזו. זה לא לצלם משהו שמישהו כתב, בעצם הרישום ובעצם הרצון שלך והעשייה הזאת זה הכלי. אם אתה עושה את זה אתה אומר זה חסר לי ויש לי כלי. יגיעה זה תמיד כדי למלא חסרון. למה מתייגעים? כדי להביא מילוי. היגיעה פה זה הכתיבה בבית – אתה עושה אותה אתה מקבל שפע. הכתיבה היא סוג של חקיקה.

קודם תעבדו, תתנו אמון ביכולת האישית שלכם.

נכון שזו העמקה.

ואם מדובר במורכבות - מהם החלקים הנמצאים בחיבור אחד עם השני? מה הם מאפשרים?

איך להתחיל להפעיל את ההבנה המהותית כדי שתאפשר רישום, וממנו העשייה קלה, מפני שזה מובן לפניו.

שמתם לב מה היא אומרת? היא אומרת שברגע שאנחנו מפעילים את ההבנה המהותית – והיא גם מרמזת לך מה זה הבנה מהותית – ההבנה של המורכבות, מתוך ההבנה המהותית שתאפשר רישום ואז אתה רושם את ההבנה שלך. בכללות הבנה מהותית זה הבנה שתופסת את המכלול ותופסת את עצמי ולא רואה רק את עצמי או רק את השני אלא רואה כל הזמן את המכלול. מתוך ההתבוננות הזו – משם אני מבין. כמו שאמרנו – זה הסתכלות בינתית. בפשטות מה זה – שאני מתבונן על הדברים, אני לא רק מסתכל עליהם ורואה אותם. בשביל להתבונן אני צריך קצת לקחת צעד אחורה ולהתבונן ואז יותר קל לבחור מה אני צריך לעשות שם זה מוציא את האגו מהתמונה. תנסו, אתם מסוגלים אני רק נותן לכם את זה במוחשי.

להבנה המעמיקה יש אפשרות של אי סתירה.

אם לא יסתור את הבנתו – העמיק.

ואומר שצריך להאמין בהעמקה.

נאמר שככל שתדייק יותר ויותר, מה משתחרר? - השקרי והנדמה.

צריך שני דברים להבין פה, יש הרבה אבל אני רק בשניים נוגע. אחד זה המשפט שצריך להאמין בהעמקה. מה זה ההעמקה הזו? זה כל מה שדיברנו בתחילת השיעור, זה ההבנה שהעבודה היא בהשפעה. שהחיבור שלי עם הנשמה הוא דרך נתינה. צריך להאמין בזה, כי זה הראייה בהעמקה. אם לא מאמינים בזה - אי אפשר ליישם את זה. כשאני אומר לך ש'הדבר הכי טוב בעולם בשבילך זה שתיתן' - זה העמקה. הסתכלות שטחית חושבת כל מה שאני נותן אז יש לי פחות. סיפרתי לכם על הגזבר של הקיסר שהוא גונב, הקיסר לא האמין ואמר כל אחד יעשה הצהרת הון ואמר לגזבר אני אגיש לך תוך רגע – אם תתפוס ששקרתי תקח הכל, אבל את זה לא תקח כי את זה נתתי צדקה.

והייתה בקשה שתהיה טוב עם עצמך לא לאחוז בחסימה.

מה תעשה כדי לשחרר אותה?

מה תעשה כדי לא להיות נושא סתירות?

איך תתכן ההתקרבות והקשר?

איך יהיה האיזון שלמדנו?

זה חלק שאוסף ומחזיר את כל החלקים שלמדנו עד כה.

בגלל זה נאמר לאסוף את הכלים.

זו מלאכה עם המון רצון להקשיב.

ולהבין שזה נכון ואז לעשות את המלאכה.