שיעור מספר #4 11-02-15

חיבור מתוך לחץ

יש מקום בתוכינו שבו כל החלקים מחוברים, בעיקר במצבי לחץ, אנחנו רוצים שיהיה קשר תמידי.

מה זה רצון?

-          רצון זה לא סוג של מחשבה ורגש?

השאלה עצמה מראה כמה אנחנו רחוקים מחלקי המערכת שלנו.

דוגמה להבחנה ערה בין סבך של עומס למח ולב

נגיד שילד לא רוצה ללכת לישון. זה קורה בבתים הכי טובים. עכשיו זה האבא מול הילד ועכשיו הוא מתרגז. בא ונבדוק למה – אם הוא היה מודע שהוא מתרגז הוא לא היה כועס. הלב שלו אומר – אני רוצה רק שיהיה לו טוב, מצידי שישחק כל הלילה. המחשבה אומרת – יש הרבה סיבות טובות שישן: הוא צריך לקום, זה לא בריא, וגם כח אין לי. הרצון לא פעיל והאבא כועס כי הבן מביא אותו למצב הזה. אם הוא מודע אז הוא משחק איתו בשמחה עוד רבע שעה כדי שהוא לא ירגיש שאני רוצה להיפטר ממנו. אז יש שקט פנימי. אפילו אם עשיתי טעות והלב שלי מגלה לי אותה אני נרגע. אם אני פתוח לקבל את הזולת הכל מתרכך.

החלקים שאתה מרכיב מפרקים אותך לחלקים

כל חלק שלומדים יכול לעזור לפרוץ חסימה. מתוך הלימוד אתה רואה שאם משהו לא נכון לגמרי ולא מדוייק לגמרי – אתה יכול לעזוב אותו.

בהמשך היא מזכירה את הכלים. "הכלים מכוחם מאפשרים את התפרקות החסימה." מה זה הכלים? קודם כל מיני הבנות שאנחנו משתמשים בהם.

·         אם אני מבין שלפני שאני עונה כדאי לי להמתין, הבנתי שזה נכון, זה כלי.

·         המתנה היא כלי והבנה שזה כלי זה גם כלי.

·         אם אני מבין שכעס אף פעם לא מביא לתוצאות טובות אז זה גם כלי.

·         למדנו גם על 'מידת רוחק' – לא להתערבב. בנאדם עצבני אני לא צריך להתערבב איתו, אני בנתיים רגוע, שלא יסחוף אותי לשם. אני הולך מטר אחורה. מי שמסגל לו את התנועה של לקחת צעד אחורה כשלא נעים הוא כבר יגלה עולם אחר.

·         קיבלנו כלי שהוא מבנה 'מקשיב, ממתין, מבין עונה'. אם נשתמש בו הוא כבר יהיה יותר טוב.

זה חלק מהכלים ולאט לאט תגלו יותר כלים. מה שהיא אומרת בעיקר זה שאנחנו צריכים לבנות ולא להתעסק עם הדברים שאנחנו מגלים כמיותרים. אם אני מגלה שאני כועס ואני לא רוצה לצעוק לא יהיה נכון לריב עם הצעקה. אני צריך לבנות משהו שיחליף אותה. לאט לאט הלימוד עוזר לבנות איזשהו סבלנות, רכות, הסתכלות אחרת, שמונעת את הצעקה.

יישום ותוצאות – הרגשה טובה

הדבר הבא שהיא לימדה אותנו – וזה דבר שאתם חייבים לפגוש אותו – זה 'יישום ותוצאות'. אנחנו לומדים כאן בשעה אחת המון דברים. אנחנו צריכים לקחת משהו לחיים וליישם אותו. הבנה שאני לא מיישם אותה היא לא קיימת. זה גם מבנה.

-          מי שמקשיב באמת הוא גם ממתין ואז מבין ואז עונה.

נכון, אבל כמו שלומדים לנהוג וכל פעולה מורכבת מהמון פעולות. הקשבה היא תמיד חסרה. גם כשיש קשר רגשי תמיד השמיעה הראשונה מורכבת עם עומס. להקשיב לתוכן ולא לניגון של הטענה או משהו אחר לא נעים. קודם עוברים את התהליך עד שהמבנה מתרחש במהירות. אני כבר הייתי מורה ומדריך לכל מיני אנשים וזוגות והייתי מדבר עם אשתי הייתי צריך להתאמץ ולהתשדל להקשיב לאשתי. עד שזה גם בא לי טבעי. ככל שדבר יותר עמוק ויותר רגשי החסימה יותר חזקה.

-          מה זה תוצאה?

אם התעורר בך איזה כעס על אשתך והבנת דרך הלימוד שהכעס לא מועיל לך ולא לסיטואציה ואתה לא מגיב משם. אז תהיה הרגשה טובה, אפילו עצם זה שהרגשת טוב יותר.

-          לפעמים זה נותן שינויים טובים במצב העניינים, הרבה יותר ממה שחשובים.

נכון, אבל אנחנו בלי ציפיות.

המילים הבונות

למילים יש משמעות ויש את כוחן.

כוחן של המילים מעורר את ההבנה להבין.

אנחנו רגילים שיש כח למילים שהם מעצבנות אותנו. כשאומרים לנו מילים פוגעות זה מעצבן אותנו. הוא בסך הכל דיבר אבל זה מעורר כעס. אנחנו צריכים ללמוד את הכח של המילים הבונות. גם כשאנחנו מדברים עם אנשים – למצוא את המילים הבונות. למילים יש כח הרבה יותר ממה שמתואר פה, נכנס לזה אולי בהמשך.

הקשב והאמת

יש חלקים, חלקי המערכת,

לא רק 'לב' ו'מחשבה',

אלא ה'קשב' עצמו הוא חלק וגם כלי.

כי ה'קשב' יכול להיות נושא חסימה.

'קשב' יכול להיות כלי נפלא,

שעוזר לך לקרב אותך אל ההבנה.

איך יודעים שדבר זה או אחר נכון?

כי כשזה אמיתי אתה יודע זאת.

זה משפט חזק מאד.

ניזון מכליו. גם ההבנה.

היא מחדדת לנו את העניין של הקשב. גם קשב לעצמי – מתי זה הרגש, מתי המחשבה וכו' וגם היכולת להקשיב החוצה מתוך מקום נקי יותר. במקומות האלה הקשב הוא כלי שעוזר לי לתפוס את המציאות מחדש. ויחד עם זה, הקשב הוא חלק מהמערכת. כמו שהלב שלי סגור – גם הקשר שלי סגור. כל חסימה שיש בנפש מופיעה גם בקשר, אז אולי משם הכי קל לי לזהות ולתקן.

למשל – טונים מסוימים שסוגרים לי את הלב. אם אני אנקה את המסקנות שאני מסיק מכל מילה, ומקשיב באמת על נקי אז המערכת כולה נקייה – המחשבה והלב יותר נקיים. אם אני מבין שמי שצועק עלי עושה רעש ואומר הרבה מילים הלב לא נבהל והוא נשאר רגוע ונקי.

טינות לכל החיים, שורש עומס ושורש נשמה

-          איך מנקים את הלב לגמרי מטינות של ילדות ומפגעים לכל החיים.

אין קיצור דרך, רק לבנות את המערכת – צפייה, המתנה, קשב, שיקול תגובה – ואז החלקים האלה לא תופסים מקום.

-          אי אפשר לתקן לגמרי את שורש העומס.

יש נקודה של שורש העומס שבעולם הסוד קוראים לה 'לב האבן' שאי אפשר לתקן אותו אלא רק לבודד אותו ולא לתת לו להתערב בחיים יותר מדי. נגיד ששורש העומס בא מחוסר אהבה בילדות, נטישה וחוסר אהבה. עכשיו כל פעם שבאה לו חרדה שמישהו לא אוהב אותו – הוא לא מתפעל מזה, הוא יודע שזה שם. אבל הניגון המנג'ס הזה שם. אבל יותר בעומק שורש העומס הוא מניע אותו אבל זה יותר עמוק ונגיע לזה בהמשך. כל הדברים שנגדיר כעומס וכמיותר וכצד הלא טוב נראה בהמשך שהם לא כל כך רעים וגם עוזרים לנו.

-          אבל הנשמה כשנולדים טהורה לגמרי?

גם עכשיו.

-          נולדים עם 'שורש עומס'?

יש גנים ויש גלגולים אבל את עיקר העומס מקבלים מההורים. כל מה שאצלהם שרוט ודפוק עובר אלינו ואנחנו צריכים לתקן את זה. הנשמה יודעת שהיא באה לתקן אבל היא לא יודעת מה. על ידי שההורים שורטים את ההארד דיסק אז הנשמה יודעת שאם ההורים עשו אותי כועס ופחדן אז את זה אני צריך לתקן. הנשמה היא מחברת בין השורש ובין ההכרה. הנשמה טהורה ולא מכירה את כל ההתערבבות הזו. כשיש חיבורים הנשמה נעשית הרבה יותר פעילה ונוכחת ואדם מוצא הרבה טוב בתוכו.

הבנה אישית ואיטית

כשלומדים, בהתאם לחלקים,

מבינים למה משתייך.

הפעלה של הבנה אישית

ללא ערבוב עם העומס האישי.

צפייה,

קליטת היש,

לא ממהרים להכנס לעשייה.

אז, החלקים יותר מוכרים,

אז נעשה סדר, התבהרות.

קליטת החלקים בזריזות והסדר בהבנה –

חוסכים, יוצרים את התמצות, את הסדר הנכון.

עשייה מורכבת דורשת זריזות של החשיבה

ובכך קליטת היש.

ואיך לבנות ואיך ליצור בעשייה.

תמצית העשייה נמצאת

במבנה שאין בו החסרה מהדיוק והפרזה.

הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס

אז מה היא אמרה לנו פה? זה דברים שלא בקלות מגיעים אליהם אבל צריך ללכת בכיוון שלהם. היא אומרת 'הפעלה של הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס'. איך אני יכול? אני הרי מעורבב! אז עד כמה שאדם יכול להפריד.

מה גורם לנו העומס? כשאני לומד משהו אני או חושב שהבנתי כבר, או מתנגד למה שכתוב, או להרגיש שזה שייך למישהו אחר, שזה נכון כלפי אשתי אבל לא כלפי. העומס לא מאפשר לי לקלוט מה הכתוב מלמד אותי כלפי עצמי. ברגע שאדם באמת, ממקום נקי, רוצה להבין מה המילים האלה מלמדות אותו על עצמו – אז הוא ילמד. לכן צריך לא למהר להבין ולא למהר לא להבין. יש גם תגובה כזו של 'השפה הזו לא מובנת לי' ואז יש דחייה. לתת לכוח של המילים להיכנס ולעבוד.

איך ללמוד 'ימימה'?

עכשיו היא גם אומרת לנו איך ללמוד. גם על הלימוד צריך צפייה. אתה קורא את זה כאילו אתה מסתכל במראה ממרחק. מה אתה רואה על עצמך? קליטת היש: מה אתה מוצא שיש אצלך כשאתה לומד? בעיקר הדברים החיוביים. עצם זה שאתה רוצה ללמוד ואתה שם זה יש. מה החלק הזה מעורר בך ומגלה בך מצד היש.

למשל – מגלה שיש לך רצון לשפר את החיים – זה כבר לימוד. מגלה לך שיש לך יכולת לעשות הפרדה – זה גילוי היש. יחד עם זה מגלה לך את כל מה שיש בכך כ'לא משהו'. גם את זה הוא מגלה.

אז היא אומרת – ללמוד לאט, לקלוט, להכיר את היש, לא למהר לעשות עם זה משהו. להכיר את החלקים – את הרגש, את המחשבה, את הרצון – להפריד אותם כדי שאוכל לחבר. מתי אני חושב ומתי אני מרגיש ומתי אני רוצה.

מה בין 'רגש' ל'מחשבה'?

-          יש בלבול גדול בין רגש למחשבה.

נכון מאד. אנשים נגשים לכסף, שהוא עניין לוגי, עם הרבה רגש. לעומת זה, ביחס למחשבה, ילדים ואשה תצא מהמסקנות ההגיוניות שלך על כל דבר ותכניס רגש. במקום להכניס מישהו למגירה זה הסקת מסקנות מטופשת שכל המערכת מתייחסת אליה כאילו זה נכון. שימו לב כמה פעמים המסקנות שיש לנו במחשבה על מה שקורה זה לא נכון. רוב הפעמים המסקנות לא נכונות. ה'דיפלומט השקרן' שיש לנו במח צריך לפטר אותו.

זריזות וסדר, מבנה ודיוק

היא מדברת על להכיר את החלקים יותר ועל זה שצריכים 'זריזות וסדר'. מה זה הסדר? מה שאנחנו לומדים לאט: 'צפייה, זיהוי, המתנה, ופעולה או תגובה'. אני בוחר להגיב מתוך בחירה. התגובה צריכה להיות מתוך בחירה, גם אם היה בה קצת עומס.

היא אומרת שתמתין, אל תעשה כלום. אל תכריח את עצמך לעשות את מה שלמדת. תן לזה להתבשל בפנים ואז זה קורה מעצמו. אני זוכר שהתחלתי ללמוד ושוחחתי עם אבא שלי בטלפון. הוא היה יורד עלי כרגיל ואני במקום לאכול את הלב ולהתנצל ולהצטער שהתקשרתי פתאום הבנתי והרגשתי שהוא מתגעגע אלי. אמרתי לו: "גם אני התגעגעתי אלייך!" ופתאום כל השיח השתנה.

היא מדברת על 'מבנה' שזה מה שדיברנו על הסדר של צפייה, זיהוי המתנה וכו'. מקשיב ממתין וכו' – זה עניין אחד. זה תמצית העשייה – לעשות דרך המבנה. הדבר השני הוא 'הדיוק'. על 'הדיוק' אנחנו נלמד המון. מה זה הדיוק? לפי החלק הזה – לפעול אחרת ממה שהייתי רגיל. לצאת מהאוטומט. כל פעולה וכל התרחשות שאני מוצא תגובה חדשה מתוך ההתרחשות זה דיוק. הדיוק מוגדר אצלנו כדיוק יחסי. יחסית למה שהייתי עכשיו אני יותר מדויק. זה צריך להיות יותר משמח. זו אחת הנקודות שאדם צריך למדוד את עצמו ולשאול – האם דייקתי? איך בודקים? לפי ההרגשה: אם יש שקט פנימי – דייקת. אם יש שכנוע וויכוח פנימי – כנראה לא דייקת.

דיוק הוא התיאום המוחלט.

הדיוק מפתח ומעמיק

את ההבנה כלפי הניתן.

בין חלקי המערכת השונים. כל תיאום והתקרבות לשם היא טובה. כל מקום שיש משא ומתן בין מח ללב והסכמה ביניהם זה כבר טוב, אפילו אם זה לא תיאום מוחלט.

לאסוף את הכלים למכלול

יש לאסוף את החלקים הנלמדים ולשייכם למכלול.

בהבנה נוספת יש עשייה מתוקנת.

ככל שתתכוון תוכל לדייק עוד.

כל מה שאתה צריך זה להתכוון לדייק, לרצות לדייק.

-          מה זה 'לשייכם למכלול'?

לאן אתה רוצה להגיע? למה אתה לומד את זה? לשם תשייך את כל הכלים שאתה לומד.

את היש לעשות מבצעים בלי מאמץ נפשי.

הכרת הנמצא,

לדוגמא: מבקשים מלאכה

ולפי הנמצא המתבקש אינך מחסיר ואינך מפריז,

אז התיאום מושלם

והמקבל ידע לקבל את היפה,

כי זה אמור להעביר למסתכל

את התוכן והעיקר שבמלאכה.

יש כאן כמה דברים. גם במציאות ובחיים היום יומיים – רוב הזמן אנחנו עושים את 'מה שצריך' ולא את מה שאנחנו רוצים. עד כדי כך שאנשים בסביבות גיל ארבעים ואני שואל אותו: מה אתה רוצה לעשות בחיים? הוא אומר – אני כבר לא זוכר. יש הרבה מה לעשות ביום יום. יש בתוך זה דברים שהם קשים לנו אבל מה לעשות – צריך. אגלה לכם סוד עמוק – צריך להוציא את הקושי מהנפש. אם אני צריך לעשות את זה אני לא מתנגד, אני מוציא את הקושי. אני בחרתי בחיים האלה וזה המחיר. אני מוריד את ההתנגדות של הנפש וזה מוציא את הקושי. זה סוד גדול. צריך פשוט לעשות ולא להתייחס לזה. יותר בעומק אפשר למצוא משהו טוב יותר בכל דבר כזה ואז לעשות את זה מתוך שמחה. אם אני יודע שאני עושה את זה, אפילו אם רק כדי להפטר – אתה תשמח.

מה שאתה מחסיר מעצמך

נקרא עוד כמה שורות ונסיים את הדף הזה:

החסימה אינה מאפשרת את המרחב.

לחזור למרחב תוך גבולות היש במציאות.

חסכון של כוחות וזמן.

ריכוזיות, התפתחות

והתחזקות של החלקים המשתתפים בחסכון.

לכן יש מורכבות,

לכן יש מכלולים.

הכל מתוחם

והתיחום מלמד על מה שאתה מחסיר מעצמך.

המשפט האחרון הוא נושא למחשבה – כל ההתנהגות האוטומטית, בסופו של דבר פוגעת בנו. דאגות, כעסים, פגיעויות – מחסיר מעצמי שמחה וחיות וגם ביום יום אני לא מספיק חושב על עצמי ועל הנתינה לעצמי – מה יביא לי שמחה. הייתה אצלי גברת שבעלה מאד דאג לה כי היא נפלה לעצבות גדולה. שאלתי אותה – איזה דברים משמחים אותך? היא אומרת: ללכת לים, לרקוד. אז אמרתי לה: איך את חושבת לשמוח? בכל יום את צריכה לעשות משהו. זה א',ב' של מחסיר מעצמו. הגענו למסקנה – שהיא לא כל כך ברת ביצוע בעולם הזה וזה שאדם צריך יום בשבוע לצאת מעצמו ולעשות מה שבא לו, חוץ משבת שנחים. יום אחד קבוע. אתה חוזר אחרת למציאות. הרבה יותר על מקומי, פחות נלחץ ופחות נרדף ולא לחוץ. פתאום הכל בסדר. יש בנו משהו שאנחנו קולטים אותו אבל הוא הורס לנו את החיים – לא חשוב מה שאתה עושה אתה רוצה לסיים אותו ולהיות כבר בדבר הבא. לא חשוב אם זה טוב או רע – העיקר הדבר הבא. ביום חופש שבו אין את הדבר הבא אתה יכול לפגוש את עצמך באמת. החיבור עם עצמך לעיתים יותר גבוהות.

התייחסות לנערים החטופים

יש לי תפילה תמידית בלב, על הנערים החטופים אני לא יכול להפסיק להתפלל.

-          מה הרב החלבן אומר על זה?

אנחנו במערך של תיקון כללי ולא של תיקון פרטי. גם כשאנחנו מתקנים את עצמנו זה גורם לכלל. מהלך כזה גורם זעזוע כללי, אנחנו רואים את התעוררות התפילות והרחמים המרובים של כל עם ישראל. השם יעזור שיחזרו בשלום הבייתה ותשאר האחדות וההתעוררות והתפילות.

יגיעה משמחת

-          "הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהילים ל)

הרעיון של הפסוק מבחינה רוחנית אומר, שכשאדם מבין שהעבודה בעצמה היא השכר, הוא בבחינת שכמה שיש לו יותר לסחוב על הגב – כמה שיש לו יותר אלומות (נושא משך הזרע) ויותר קשה – הוא שמח יותר (בא יבוא ברינה נושא אלומותיו). אם אדם מבין שהחיים זה לא 'בית הבראה', אלא עשייה ויגיעה, אז היגיעה אינה קשה אלא טבעית לו.

הוא יודע שזה שהוא זוכה להתייגע בכיוון הנכון - זה בעצמו השכר.

שבלי ההתפתחות – בגופניות וברוחניות

שמעתי השבוע דבר יפה, שלבי ההתפתחות של האדם מבחינה פיזית מתחלקים לשלוש:

רואים, כשילד נולד, בשבועות הראשונים הוא רק רוצה לישון, הוא מתעורר כשהוא רעב אבל הוא רוצה להמשיך לישון.

אחרי חודשיים או שלוש הוא מתחיל להיות כולו 'תנועה', הוא כל הזמן זז.

השלב הראשוני הוא כמו 'תחילת הבריאה', מקום של מנוחה ושלווה, לכן תמיד רוצים את זה ומחפשים את זה במהלך החיים. זוהי המהות שלנו שרוצה מנוחה. אבל העולם הזה הוא עולם של עשייה - 'אשר ברא אלוהים לעשות' - צריך לצאת מהשלב הזה.

עכשיו, תראו איך זה מתפתח – שנה שנתיים שלוש, הוא לומד ללכת, לזחול, מתסובב, לוקח, חוטף, דוחף, מושך ומסתקרן. מגיל שנתיים ושלוש הוא מתחיל לעלות למקום של הרגשות. ילדים בגיל הזה מתרגשים - מקנאים ונעלבים. קודם הוא היה מופעל מהגוף ועכשיו העיקר של הילד בגיל הזה זה רגשות ולפי זה הוא מגיב.

ואז, אומרים – לא ראינו את זה בכל מקום, אבל קיבלנו במסורת – שבגיל בר מצווה הוא מתחיל להיפתח ל'עולם המחשבה'.

עכשיו הרעיון של ההתפתחות הפנימית מקביל לזה זה באמת תיקון העשייה, ותיקון המידות שזה הרגשות והמידות ולעלות את הכל לבינה, לעולם המחשבה.

זהו הסדר שאתם מכירים, כך ידעתי תמיד וכך חשבתי. השבוע התברר לי שזה תחילת התיקון ויש לזה המשך – ביטול, לבטל את הכל.

אחד הסיבות שאני מדבר על זה ידידי, כי יש דברים שאנחנו לומדים ומפסיקים להתעסק בזה וממשיכים הלאה כאילו גמרנו את זה אבל זה לא נכון.

למשל, בתחילה דיברנו על ה'צפייה על המחשבות שלנו'.

אנחנו כבר לא ילד, אנחנו כבר קשורים לעולם המחשבה, אבל המחשבות ממשיכות להתרוצץ בלי שנוכל לשלוט עליהם. הנה באה מחשבה של דאגה או כעס ונקמה, והמח מפריש ומזרים לי רעלים ואנרגיות כלה. אבל אני - לא מודע לזה, זה קורה לבד. וזה מתיש, רוב הכח שלנו מתבזבז על המחשבות האלה.

אחד הדברים שלמדנו זה לצפות על המחשבות ולהשקיט אותם. ברגע שצופים עליהם - הם כבר נעצרות מהשטף, בעצם ההתייחסות, הצפייה והתבוננות הים נרגע מסערו והנהר מפסיק לזרום בשצף קצף. אפשר להתמקד במחשבות מסוימות עד שאתה מצליח להתמקד במחשבה אחת.

עצה טובה – לתרגל את זה כל יום ולצפות במחשבה שלך. אם הייתי שם לכם רמקול בראש כך שכולם היו שומעים מה עובר לך בראש - היו מאשפזים אותך תוך כמה דקות, לפחות אותי. מה שרץ שם זה חסר תוחלת וחסר טעם. אם אתה מתרגל לצפות על זה זה לאט לאט נשקט, זה מקבל מיקוד.

ויש גם שלבים מתקדמים יותר, יש כל מיני עצות להחזיק מחשבה טובה בראש. עצה טובה למשל – ללמוד משנה בעל פה, או פסוק ולהתעסק איתו איזשהו עניין שגורם לי לחשוב ולעסוק במשהו יצירתי. מחשבה טובה אני חייב לייצר, אם אני לא אייצר אותה אז מחשבה רעה תבוא לי בעל כורחי, אם אני לא בוחר לי את הערוץ הערוץ בוחר אותי. אם אני יושב מול הטלוויזיה והערוצים בוחרים אותך ולא אתה אותם. מכריחים אותך לראות את כל מה שאתה לא אוהב לראות.

-          לפעמים מסתובב לי בראש שיר ואני לא שם לב עד שאני מגלה שאני בכבדות ואז אני מחליף שיר וזה משנה את הכל.

אם היית שם לב היית רואה שהשיר הזה הגיע לשם לא במקרה. קרה משהו שגרם לך לחשוב על זה.

-          בנות יכולות גם?

אשה – היגיון רגשי

תראה, הם יכולות גם, אבל זה פחות חשוב להם. נשים באות מעולם הבינה ובבינה יש בירורים כל הזמן לכן במקום כזה צריך מחשבה לפה ולפה, התלבטות אינסופית. אנחנו באים ממקור החכמה ושם הכל בהיר, כל המחשבות הסואנות מבלבלבות אותנו ואנחנו לא צריכים את זה, זה רק מבלבל אותנו. אני יודע מניסיון - וכל מי שסוחב על הראש דברים – אנחנו עושים שקט. באופן מפתיע, אם לרגע בנאדם עוזב את הכל ולרגע אחד יש קצת שקט, הוא 'שוכח מזה' ולא מתעסק במה שהטריד אותו - אז נופל עלייך הדבר הנכון. המחשבה האמיתית, הפעולה הנכונה, פתאום הכל ברור.

-          אני יכול לשתף מניסיון אישי: כשהראש שלי משתגע ממחשבות, אז כשאני כותב על דף – מה בעצם מטריד אותי ועל מה אני חושב -  זה מצטמצם וזה הופך להיות פחות הרבה יותר ממה שזה נדמה, בעצם מטרידים אותי רק שלוש דברים זה עושה שקט בראש.

ועוד משהו, תמיד אחרי פגישה או משהו מלחיץ אני הולך להשתין, אני רגע לא בשום דבר אני מצוי בדבר הכי גשמי והכי בסיסי ואז באים המחשבות הברורות.

-          אפשר לומר לנשים להשקיט רגשות?

תשמע, קודם כל צריך לשאול את השאלה: למה זה מעניין אותך? אתה בא לכאן וחושב 'איך אני אתקן את אשתי', אני מבטיח לך שלא רק שתתקן אלא גם תקלקל.

-          אני רוצה לחלוק תובנות ממה שאנחנו מקבלים כאן.

תראה, בעקרון, כל מה שנכון לך נכון גם לה, השאלה היא - על מה לשים את מרכז תשומת הלב?

אצל איש הרגש סגור והמח וההיגיון עובד שעות נוספות. אשה חיה רגשית וגם ההגיון שלה הוא רגשי ונובע משם. המפגש בין איש לאשה הוא קטסטרופאלי. פעם אמרתי לאשה אחת: "דברי עם בעלך וספרי לו מה את מרגישה", היא ענתה: "כבר ניסיתי וסיפרת לו הוא אומר שזה לא הגיוני."

אתה צריך לפתח אצלה הרבה יותר רגש ולהבין מה אתה מרגישה, אצל אשה צריך לדבר מהרגש אל היהגיון אבל צריך לפתוח את הלב, כשהלב פתוח הם מקשיבות. יש לי אשה ייקית ועקשנית אבל היא נהיית צייתנית כי הגעתי ללב שלה ועכשיו היא כולה לב, אני יודע מה מצער אותה ואני נזהר מכל דבר, אני מבין כמה הרגשות שלה חזקים אני לא רוצה לגרום לה רגשות רעים, אבל באותה מידה כל רגש חיובי שאני גורם לה היא צוהלת חצי יום. בידינו הדבר – למה קוראים לנו גבר? כי אני אמור להתגבר על כל הנטיות השליליות שלי ולהביא הבייתה שמחה ולא הלהביא את כל הבעסה שלי כל יום מחדש.

כל אחד יוצא מהבית כדי להביא הבייתה כסף, אבל מה זה עוזר אם אתה מביא עצבים? יש להם מה לאכול אבל הם יצטרכו לטפל בנפש כמה שנים? תביא הבייתה שמחה.

לב נקי יודע מלאכתו

במה אנחנו עוסקים?

-          הלב יודע מלאכתו

מה זה 'הלב יודע את מלאכתו?'

בואו נשאל את עצמנו: 'האם אנחנו יודעים איפה הלב שלנו?'

אחרת – איך נגיע אליו כדי שהוא 'ידע את מלאכתו'.

זה דברים שעברנו עליהם ולא מספיק מתעסקים איתם – להיות בקשר עם הלב כל הזמן, לראות מה עובר עליו – שמח / עצוב / מבוהל / דואג / רגוע, לא לתת לו להתנועע סתם, הוא מניע אותנו. אדם קם מהכסא ולא יודע למה, היה לו הרהור לא טוב בלב והוא צריך לשחרר אותו. אם יש לי תנועות לא רצוניות זה טרדה שיש לי בלב, היא נגנה בי. תבדקו את זה, ידידי, זה יכול לחסוך הרבה מחלות לב, זה יותר מזיק מסיגיוריות.

'לב כשהוא באמת נקי', מה זה 'לב נקי'? אין לי שום דבר נגד אף אחד. יש לנו בלב הרבה נגד כל מיני אנשים קרובים לנו כל שכן נגד כל מיני רשעים שמצויירים לנו בראש, כל אחד ומה שהוא שונא, זה לא לב נקי, מהמקום הזה אי אפשר לסמוך על הלב, אם יש נגיעה אתה תטעה במסקנה.

מה הסיפור של המרגלים? אם מלמדים עליהם זכות אנחנו אומרים 'כולם אנשי שם' גדולי ישראל, לא יכול להיות שהייתה להם כוונה רעה וסתם באו לשקר. אם מלמדים עליהם זכות אומרים שהם לא רצו להיכנס לארץ כי הם ידעו שמשה לא נכנס. יש מקור שאומר ש'אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה'. הם אמרו – אנחנו נשארים עם משה ארבעים שנה. יחד עם זה הם אנשים הגונים וישרים ולא משקרים, הם נכנסים לארץ ומה הם רואים? ארץ אוכלת יושבת. אם הייתה להם הסתכלות של עין בהירה הם היו רואים שכל הזמן הקדוש ברוך הוא מעסיק את התושבים בלוויות והם חופשיים לנוע, בתור מרגל אתה צריך לראות את זה, יש צ'אנס, יש להם מגפה ואנחנו יכולים לנוע בחופשיות, אבל מה הם ראו – ארץ רעה, כל הזמן מתים שם. הייתה להם סיבה, לכן הם לא ראו נכון. כל עוד יש לי איזה נגיעה בדבר, ואין מצב שאין לי נגיעה בדבר.

מה נעשה עם זה? נתחיל לברר לאט לאט עד שיהיה פחות ופחות.

נגיעות ולכלוכים

זה לא רק שיש נגיעה, אם אדם אין לו איזה אינטרס לעניין הוא לא יזיז אפילו גבה כל שכן שלא יזי אצבע קטנה. הוא יכול לספר לעצמו שהוא פלינטרופ, אבל הוא צריך כבוד והערכה או משהו כזה. אדם צריך להיות מודע לאינטרס שלו ולא לערבב אותו עם העסק שלו.

אתן לכם דוגמא: אני נוסע לירושלים ללמד, לא הייתי נוסע אם לא הייתה לי פרנסה מזה, אבל גם כאלה שלא יכולים לשלם – אני מאפשר להם. כי אני בא ללמד ורציתי דווקא ללמד. אבל אם אני לא מודע לזה כל מי שלא ישלם יעצבן אותי. אני אמצא לזה פילוסופיה ופסיכולוגיה להצדיק את זה אבל זה לא יהיה אמיתי. אם אני יודע איפה הנגיעה היא מתוחמת למקומה. זה בכל דבר, צריך לדעת מה האינטרס שלי שם ולא להתעלם ממנו, ואז הלב נקי. אם אני מודע לנגיעה שלי אז יש לי כח לשים אותה בצד. 

-          אפשר להפוך את הנגיעה מ'רצון לקבל' ל'רצון להשפיע'!

אפשר לשתף את הנגיעות, הרי מטרת הבריאה היא לא שאני אהיה משפיע כל הזמן, מטרת הבריאה זה שהבורא רוצה להיטיב לכולם, גם לי, הוא רוצה שגם אני אקבל, התיקון הוא לקבל על מנת להשפיע, לא תמיד צריך להפוף את ה'לקבל', צריך לקבל אבל צריך לעשות את זה ממקום נקי

-          אני רוצה להציע אנלוגיה ממקום כלכלי: שמתי לב שהמשא ומתן במהלך העסקים יוצא בצורה הכי טובה כשאני חושף בגילוי נאות את האינטרסים שלי

אני מסכים איתך, זה נכון לגבי כל תחום בחיים, כשדברים נעשים בצורה מדויקת וישרה – אם יש חיבור-יש חיבור, אם אין חיבור – אין חיבור.

תתנהג הכי טבעי – אם אתה מתאים שיחקת אותה ואם לא בשביל מה לך לסבול וכל החיים לשחק את מה שאתה לא. 

זה נכון לכל דבר בחיים, הישרות לב מביאה כוונות טובות. זה נכון שכמה פעמים פיטרו אותי מהעבודה אבל אני לא יכול להגיד שזה תוצאות רעות. בתוך עבודה כזו שישרות לב היא לא מתקבלת היא תוצאות רעות. מי שבאמת יש לו את המקום שלו הוא לא צריך את זה. הבן שלי הולך לראיונות עבודות – הוא אומר אני עובד 4 ימים בשבוע, גומר ב4, לא עובד שישי-שבת, ערבי חג וחג. בכל פעם שאשתי בהריון אני לוקח חודשיים חופש. אם רוצים שאעבוד יותר – צריך לשלם לי פי שניים. ולמרות הכל רודפים אחריו.

אתה צריך לדעת מה באמת אתה רוצה – בכל עניין – אם זה ברור לך – תעמוד על זה. ואל תתאכזב אם במקרה לא הצליח, ואל תאכל את הלב אם היית מוריד קצת וכו', זה מבחן בחיים ולא תמיד צריך להתקבל, לפעמים לא להתקבל זה יותר טוב. אדם צריך להגיע לשיוויון נפש ולהבין שזה לטובתו. אנחנו כל כך התרגלנו לחיות בצורה מעושה, אנחנו מתנהגים בצורה מעושה, מתלבשים בהתאם למקום, זה בזבוז חיים וטעות. את מי אנחנו מרמים?

-          כולם מרמים את כולם, זה הקונספט...

אפשר להסכים עם זה, אבל זה חיים די רדודים, אין בזה הרבה חיבור והרבה שמחה ואין בזה הרבה חברים.

גם לי אמרו שאין חברים בעולם, היום יש לי מאות חברים בעולם. זה החיים שלי  משפחה, חברים, אהבה, אחווה, כל היתר זה קשקוש, זה מה שיש בעולם רק חברים. גם משפחה זה חברים.

אמרתי את זה בסדנא ואני אומר את זה לכל אחד – אם בני זוג היו מתייחסים אחד לשני כמו חברים, אם חבר שלך במצוקה ומתקשר אלייך – צריך להיות חברים, זה מיישר את כל ההדורים, אני בשבילך בלב ונפש לכל מה שצריך, מהר מאד זה נהיה הדדי, כשבנאדם מרגיש שיש כאן מישהו שהוא כולו שלו הוא מתמסר אליו. הבעיה היא שתמיד אחנו רוצים שהם יתחילו.

בינה – להבין דרך הרגש

קצת הוראות עבודה, מקווה שלא תשתעממו

אז, קודם כל, בהבנה זו אתם הולכים לבוא ולהבין ודאי ראשית תיקון ברישומים המדוייקים כמנסים, כמשתדלים להבין גם דרך הרגש. אותה בינה שתחשוף מטבעה את הלב. זאת אומרת, איך שהלב – כך הבינה.

נתעכב איזה דקה על הבינה הזאת. ברגע שמבינים גם דרך הרגש – דיברתי על זה בתחילה על האשה, היא המקום הכי טוב להתאמן על זה – זה יכול להיות אשתך או אמא שלך או כל אשה – ברגע שאני מרגיש אותה, אפילו שזה רק חלק, כשאשה נפגעת זה לא כמו שאתה נפגע, זה פי מיליון בעוצמת הרגש ואני לא מגזים. אני יודע שלעולם לא ארגיש כמוה, אבל אני יודע שאני צריך להיות הרבה יותר זהיר בדיבור ובהקשבה. זאת אומרת ברגע שאני מנסה להבין אותה גם דרך הרגש, לא רק בהגיון. אתן לכם דוגמא נורא בנאלית – אשה מספרת מה שעבר עליה, סיפור כלשהו, אתה מיד מתחיל להגיד 'אבל זאת שאת מספרת עליה, היא צודקת, אולי באמת ככה היה צריך לעשות'. אתה הגיוני אבל היא לא חיפשה אותך בתור עו"ד של מישהו, אלא בתור חבר סימפטי. תחזק אותה, אחרת היא לא הייתה באה לספר לך. אם תרגיש מה עובר עליה, לא הסיפור כשלעצמו היא מספרת לי כדי שאני אשפוט מה אני חושב ומה דעתי, היא מספרת לי כדי שאני אבין משהו, שאבין אותה, אפילו שהיא יודעת שהיא לא הייתה צודקת – זה נקרא התחלת החיבור שלנו עם 'בינה'.

'בינה' למי שלא היה כאן ולא שמע עוד זה הארה מהנשמה שלנו, זה לא מילה, אלא איכות רוחני, שמביאה לרגש רוחני ומחשבה רוחנית. אז הבינה חושפת את הטוב שיש בלב. ברגע שאני מתחבר לשם ומתחיל להרגיש את הזולת במקום יותר מזדהה ויותר מספמט ויותר מכיל אז מאיר לי אור הנשמה בפנים ונותן לי כח להרגיש יותר ולהבין יותר, הרווח שלי זה הבינה.

-          לכן היה כל כך חשוב לימימה להדגיש את 'ואהבת לרעך כמוך' זה תמצית אור הבינה.

הבינה תבין בהתאם לדיוקים בלב כך הלב מתחזק ומתנקה. כך הבינה מתחזקת. מי שחשב שאפשר לקחת מילה 'בינה' ולהשתכנע שבחיבורו היא קיימת מתעורר מאשליה זו ומתחיל לעבוד מחדש. כי זה תהליך בהעמקה. ואז – לשמוח. כי זו הגעה נפלאה להתחיל לעבוד באמת על העניין.

העמקה – ארבעה רבדים בלימודי ימימה – ארבע עולמות

צריך לדעת שבלימוד ימימה אומרת יש ארבעה רבדים: שלושה רבדים של פשט ורובד אחד של סוד.

כל פעם שהיא מדברת על 'העמקה' אז אנחנו נכנסים לרובד חדש.

ברוחניות קוראים לזה 'עולמות': יש עולם עשייה – כמו שראינו אצל הילד – אחר כך עולם היצירה, שמתחיל לזוז ולהרגיש, לאחר כך בעולם הבריאה שהוא עולם המחשבה.

הרובד הראשון שלמדנו היה לגלות את הדפוסי התנהגות שלנו – איך אנחנו מתנהגים בעשייה וקיבלנו כלים איך לעשות את זה – כמו תיחום, מידת רוחק, הכרת המיותר, צפייה, תיחום מהילד והלומד, וכן הלאה, הרבה כלים קיבלנו בשביל השלב הראשון של לתקן את דפוסי ההתנהגות שלנו בחיצוניות.

בשלב יותר מתקדם התחלנו לגלות את המידות שזה הפנימיות שלנו, להרחיב את הטוב, בלנות את היש, לבנות יכולות דרך חיזוק המבנה, יכולות תגובות יותר נכונות.

זאת אומרת אם בשלב ראשון למדנו איך לאל לכעוס ואיך לעצור אותו בשלב השני למדנו איך לא להצטרך אותו, איך לא לתת לו להתעורר.

בשלב השלישי למדנו איך להפוך התרחקות להתקרבות – משקיף ומשתקף, כל קושי מעורר אותי להוציא ממני איזה חידוש ביכולת שלי.

-          זה השלב שבו אנחנו אומרים שאנחנו לא מתחמים את הכעס אלא חווים אותו אבל בלי קשר למי שעשה אותו אלא כרגע נקי.

תורת הסוד – הפנימיות שלנו – לב כנה ואמפטי

משלושת השלבים האלה, כשעוברים אותם מאירה תורת הסוד, וזה כשאדם מגלה את הפנימיות שלו. הסוד הוא הפנימיות שלנו ולא מה שכתוב בספרים. אדם מגלה מה השורש שלו ומה תכליתו בחיים, הוא מחבר את שני הקצוות, מאין באת ולאן אתה הולך, לפי אותיות השם אפשר לדעת קצת לאיזה כיוון אתה שייך, גבורה, חסד, קו האמצע.

-          זה משהו שצריך לנבוע מבפנים, איך זה קשור לשם?

אתה מגלה את זה מבפנים, מנטיות ליבנו האמתיות וזה פלא שזה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים במציאות. אני בתור אזרח לא הכרתי הייתי די אטום לב לקשיים של אחרים, לא הבנתי למה צריך להיות אכפת לי, חשבתי 'כל אחד חי בגו'נגל שלו'. זה לא היה הצגה, כך הרגשתי, היה לי פילוסופיה שלמה על זה.

-          גם אני מרגיש ככה...

מי שמרגיש ככה יש לו 'סכנה' שיש לו לב רגיש מאד. אבל כשמגיעים לשם ולא מפחדים פתאום מקבלים טעם אחר. היום עיקר החיות שלי זה מה שעובר על אחרים ולא עלי. קשה להבין את זה.

תראה, היו לי שתי פגישות השבוע שמילאו אותי בשמחה וחיות להרבה זמן. אחד עם זוג שבאו אלי לפני חודש שרצו להתגרש ויצאו ממני לירח דבש, הם עשו מהפך בחיים ולא האמנתי שזה יכול לקרות להם. השנייה עם גברת – שנראית כמו ילדה – היא אנורקטית כבר עשר שנים. היא הלכה לפסיכולוגים ופסיכיאטרים ולא נרפאה מזה. אמרתי לי שהיא לא משוגעת, אבל ששיגעו אותה יותר מדי. אמרתי לה שהיא נתקעה באיזה לופ בחיים ואנחנו נמצא את הדרך. כשהתחלנו - המטרה שלה הייתה לאכול ארוחה אחת בלי להקיא, לא חלמה גבוה יותר. אבל השבוע היא סיפרה לי שהיא נרשמה לקורס אומנות ורוצה להיות מטפלת באומנות. מבחינתה זה הישג של הלא יאומן.

,

קרו לי כל מיני דברים אבל זה הדברים שהכי מרגשים אותי.

רמזי אותיות

מי שהשם שלו מתחיל בא-כולו לב. אמ"ש ש' זה מח, אלף זה לב ומ' זה בטן.

המשך החלק

אז לעבוד באמת על העניין היא אומרת ככה:

כי הלימוד יהיה בדיוקים מתומצתים עד שזה לא יצריך הרבה זמן. אז בבקשה, זה חלק שמחזק את ההכרה הנמצאת מערבוביה.

וזה חלק שמחזק את המחשבה.

הלב, הקשב, ההבנה, וכל הנפש הזו שמוציאה מדי פעם עוד חוטים של סבך של שכנוע.

תתעוררו ותעשו מלאכה ישרה.

קחו את החלק ישר, קבלו,

תקשיבו כדי להבין ולשמוח, להקשיב ולהבין ולא להיות נעצר,

מפני שאסור לגלות את השקרי,

אלא באמת יש כל הזמן את הגילוי הזה.

הכל נחשף, הסיבוכים, אשלייה של חיבורים, הנה מבנה פועל וכבר לא. כל זה מנקים עכשיו.

יעשה מי שיכול להיות ישר.

לפנות ללב, והנה ישר הוא, והנה עושה את מלאכתו,

וכשקם חלק משורש העומס – הוא יוכל אז לטפל בו. ולא להסתיר אותו.

ולהשתמש בסמוי הוא יהיה אז גלוי וטוב,

כי זו פנייה להכרה,

ותשנו מקום, במקום לקדם חסימה – תקדמו הבנה.

ותשמחו ממה שקיבלתם.

עד כאן, סיימנו את החלק הנכבד הזה בשעה טובה ומוצלחת

-          כשאני עושה משהו מאד מדויק ויש לי שמחה, זה הכוונה שאני מרגיש את אור הבינה?

וודאי.