אבל לאומי, שורש עומס, דימיון ואופטימיות

התייחסות למציאות הגופות של הנערים החטופים.

הילדים האלה עשו בשבועיים מה שלא עשו צדיקים במשך שנים רבות של תפילות. מה שזה לימד אותי – ואני גם רוצה לעשות עם זה משהו – זה לעשות אירועים של שמחה קדושה. לא נייל יאנג. זה גם טוב אבל אין בזה אחדות וחיבוק כמו שהיה לפני יומיים בכיכר. אני בכיתי מלראות את החיבוק והאחדות. לא מהתוכן של מה שאמרו שם, רק מהמראה. אם נשכיל ליצור אירועים שמחים של אחווה וריעות לא נצטרך אסונות. כל המטרה של זעזועים גדולים זה להזיז את העם, לאיזה צעד קדימה. להוריד את כל הסטיקרים, את כל הכינויים. אנחנו כולנו יהודים, ישראלים, רוצים כולם אותו דבר, אהבה, אחווה וריעות, אף אחד לא מתנגד לעשרת הדיברות. זה אלמנטרי לחיות. אני חושב שהפנימיות של כולם זה להסכים עם זה. גם הליברל הגדול ביותר שדוגל במתירנות, אם תאמר לו – אז שמישהו ייקח את אמא שלך – הוא מזדעזע. יש נקודות שהלב פתאום מתאים שזה טעות. כל דבר שעושה רע לזולת הלב שלנו מזדעזע. הבעיה שלנו היא ערלת הלב. הלב סגור ולכן לא מרגישים את הבעיה. לא תגנוב זה לא תתפס ולא הרגש הפנימי שאתה לא רוצה לקחת משהו שלא שלך.

נכון בחיצוניות יש עוד הרבה הרבה קליפות ותכונות נפש שליליות, כי אנחנו חיים בדור הזה ובזמן של צרכנות ואגו, וכל אחד והישגיו להרוויח כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כל המושגים המהותיים של בנאדם התהפכו. במהות של האדם הוא רוצה לתרום. קומוניזם זה לא דבר שלילי, כך צריכה חברה יהודית להתנהג. שכל אחד נותן כפי יכולתו לחברה ומקבל כפי צרכו. מי שרוצה יכול לקרוא מאמר של בעל הסולם, שהלך לבן גוריון ואמר לו – הרעיונות שלכם מעולים, אבל תכתבו למעלה: ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי אם זה לא יהיה הוראה מגבוה באמת כל אחד יקח כמה שיותר ויתן כמה שלוקחים ממנו.

הכאב הוא עם המשפחות. הילדים המתוקים האלה אומרים שהם מתו במוות קל, לא עינו אותם. שמעתי מאנשי זק"א שלמרות שהם היו בחוץ שבועיים הם לא הסריחו ולא שלטה בהם רימה ותולעה. כל כך קדושים ונעלים. אמא של אחד הנערים אמרה: 'אלוהים בחר אתכם להיות הפוסטר של התום והאהבה והאחווה והטוב'. איזה גדלות של אשה! זה ראייה רוחנית.

זה לא אומר שלא כואב בלב. זה לא תלוי בזה. אני בקושי בא ללמד, בכל רגע שאני חושב על המשפחות האלה הלב שלי נקרע. אבל יש גם את המבט היותר גבוה ואנחנו צריכים להתחזק.

-          השאלה במציאות של היום כמה זמן זה יחזיק?

זה תלוי בנו. אני מתכוון לעורר את פרדס חנה, לעשות פעילות בלב המושבה. בקיץ אם נצליח לעשות כמה פעילויות של אחווה, מוזיקה, לאכול ולשתות ולהנות ביחד. לא צריך לדברים רעים בשביל לאהוב. זה רק מגלה לנו שיש לנו אהבה אחד לשני. עכשיו צריך לעשות עם זה משהו.

יהי רצון שלא נדע עוד בשורות כאלה וה' ישמור על כל יהודי ויהודי שלא יגעו בשום שערה בראשו. וניקח אחריות בעצמו, כי אם לדעת ובלי לדעת, כל אדם מפעיל עולמות. רגע אחד של כעס ואתה מוריד הרס לעולם. זה יכול לרדת עלייך או על השכנים. צריך לקחת אחריות ולהוריד טוב לעולם.

מלאכות על מורכבות של לומדים

הדיוק הוא קבלת המציאות ולהוציא את המיטב מהמצב. רציתי ככה או ככה וזה לא יצא, אני לא מתייאש אבל אני מחפש, יש כאן משהו. אני לא רק מקבל את המציאות כפי שהיא אלא מגלה את הטוב שבה. כמו המאבק של יעקב במלאך. אחרי המאבק – אם אתה כבר פה, תנצל אותי. המדרגה הזו גבוהה מאד – לנצל את העומס, למצוא מה טוב במצב המסובך. השאלה מתבקשת: האם אני צריך לדחות את העומס או שאני יכול לשהות בו? אך היא עדיין קשה ויכולה לבלבל. גם אם אני לא שם, במדרגה גבוהה זו, אבל אני מכיר את המקום הזה ובכל פעם אני יכול לחזור לשם.

שורש עומס

דובר על שורש העומס?

מהו 'שורש העומס' – יש דפוסי התנהגות וקליפות, אבל העיקר זה נקודות שורשיות כמו חוסר חום ואהבה, יהירות שמצמיחה קליפה וכן הלאה. לכאורה המקום הזה, מגיעים אליו, כשמחפשים את הנקודה האמיתית, זו שבלי הקליפות. למשל, אם אני אומר – 'הרגשת קיפוח' -  זה דבר שורשי. ילד מרגיש את זה כבר בגיל שבועיים אם לא מגיעים אליו כשהוא קורא, או כשבאים במקום זה לאחיו לשני – אם החיים לא זורמים למקום יותר קל – זה הולך וגדל. אצלי התברר שזו הנקודה הכי קשה. בסוגריים אני אגיד לכם איך אני יצאתי מזה? כשהתחלתי להתמרמר – להיות 'נותן ורוטן' הייתי אומר 'מקופחי? מה קרה, מה עושים לך?' כשאתה לא לוקח אותם ברצינות הם בוחרים. תעשה לך שבעה גמדים משלך בשמות מתאימים – 'מקופחי', 'כעסני' וכו'. הנקודה הזו היא גם כח רוחני אדיר. רוב האנשים שמגיעים אלי היום זה אנשים שמרגישים מקופחים ואבודים בחיים. בגלל שאני עומד מול זה אני מרגיש אותם ואני יודע מה לתת להם. כשאדם מגיע לנקודה שורשית והוא מעבר, זה לא שהיא נגמרה, אבל אפשר להוריד אותה. אם יש שיעור אני יכול פתאום לראות אם אני רוצה להגיד כי אני רוצה שידעו מי אני ומה אני, או שבאמת אני רוצה לומר שאלה. זה נקודה עמוקה, לפי מה שאני לומד בקבלה. אדם יכול לשמור ולהגן על העומס ושורש העומס למרות שנותנים לו ואוהבים אותו. הוא יברח ממקום כזה כי נאבד לו הקיפוח. הוא לא יחזור. תחשבו על עצמכם, איפה אתם בנקודות האלה? כל אחד והשורש שלו, ביישנות, יהירות, אתם כבר צריכים להכיר את הנקודות האלה.

-          או מי שאיבד את העומס...

מי שאיבד את השורש, זכה, הוא הפך למלאך J.

הכל בסדר והכל לטובה

הנקודה החשובה היא להיות בדיוק לשמחה ובדיוק משמח מכל מצב. תמיד אני שמח.

-          אם פספסתי את הרכבת, ואני חושב – מה זה טוב?

זה שלב חשוב בהכרת המציאות. מקבלים את זה, משלימים את זה, אומרים שזה בסדר. זה לא רע. עם הקבלה של ה'בסדר' היא באמת אז יכול לראות שזה באמת טוב. אפשר גם לחשוב שלא פספסתי את הרכבת אלא הקדמתי בשעה.

דמיון מעולם העשייה, דמיון יצירתי ודמיון נבואי

-          רגע, ימימה לא אומרת להיזהר מדמיון?

אנחנו לומדים שאדם מפתח דמיונות גשמיים ועל פיהם אני חי. אם מישהו מדבר עלייך אתה חושב שהוא רוצה לעצבן אותך. כל הדמיונות קשורים לדברים שהיו ולא מדמיינים דברים חיוביים, אפילו גשמיים.

-          אני מדמיין שאני זוכה בלוטו J

זה ביטוח חיים לאכזבות.

אבל יש לנו חלק מדמה גבוה אפילו מהשכל, שאיתו מגיעים לנבואה. כל הנביאים מספרים מה הם רואים בדמיון שלהם, סיר נפוח, מקל שקד... הם רואים בדמיון דברים ומבינים את הפירוש שלהם. החלק הזה של האדם יכול להתפתח רק אם מנקים אותו מהדמיונות הגשמיים. תבדוק כמה הדמיונות נעוצים בדברים שמוכרים. אבל הדמיון צריך לעסוק במה שמחוץ למוכר.

-          מאיזה דמיונות צריך להיפרד.

אתה הולך למקום, אתה מדמיין שאתה יודע איך זה יקרה. למה? בשביל מה? זה לא יהיה מה שדמיינת. התפקיד של כח המדמה להוציא אותנו מהגשמי כדי שנראה קצת את המעבר, את ההיולי.

-          אנחנו רגילים לדמיין דברים לא טובים.

אשתי אמרה לי שככה היא נצחה את המערכת שלה. היא הייתה קצת חרדתית, וכל פעם שזה עולה היא חשבה על טיול בהודו. היא החליפה ערוצים. זה טוב כי זה עוזר בריאות הנפש. זה טוב לעשות דמיונות למקומות טובים. אבל יש דמיון שאתה לא שם והוא ממש לוקח אותך. זה יכול לבוא לבנאדם בהתבוננות ומדיטציה. אם אדם יתרכז במשהו הוא יכול להגיע מעבר למקום ולזמן.

-          גם סמים קשים.

יש בזה חלק אשלייתי, תאמין לי, אני מנוסה.

עוד נקודה על הדמיון. יש לנו מחשבה שהיא כח אדיר. היום ראיתי בתניא בשער הייחוד והאמונה פרק ט, אולי, שיש את החכמה שהיא כולם בחכמה עשית, העשייה של הבורא נקרא חכמה, זה החיות שלנו. ויש את אותיות הדיבור, ואת המחשבה שכל זה למעלה מהחכמה. בתחילה עלה במחשבה, לפני שהיה משהו היה מחשבה. זה הדבר הכי גבוה וממילא גם הכי חזק. מחשבה היא מביאה את האותיות, אותיות זה הכח של הבריאה, לפני הדיבור הם במחשבה. הבעש"ט הקדוש אומר שאם אתה מצליח להכנס לתוך האות אז היא לוקחת אותך. אנחנו לא מבינים את זה, אות זה חיות. הרב יורוביץ אומר – אנחנו צריכים לטעום אותה ולהריח אותה. אני משתגע מזה אבל כנראה שאפשר. כח הדמיון זה לקחת את המחשבה מעבר למקום ולזמן. אדם שמנוקה יכול לחשוב על מישהו ולראות בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הרבה כתות מלמדות את הטריקים האלה. לא שזה מועיל למישהו, אבל זה אפשרי. אנחנו לא עושים את זה בשביל זה, אלא בשביל לשחרר את המחשבה מכבליה. בשביל זה כדאי לתרגל את זה.

-          יש לי גם דמיונות מסוג אחר, דמיונות גשמיים כמו לבנות מכונה.

יופי, זה דמיון יצירתי. אבל אנחנו מדברים על דמיונות בעולם העשייה, שהנפש מביאה לנו. דמיון יצירתי זה טוב, ממדרגת הרוח. אבל אם מישהו מתעסק כל החיים רק בלהמציא דברים הוא נתקע באיזשהו מקום. אני לא אומר שכולם צריכים להיות נביאים, אבל כולם יכולים.

-          מה עם נביאים שקר?

זה אנשים שלא עשו את העבודה. אחת מהשתיים: או שהם סתם רמאים, או שיש להם חזיונות שווא. כשאדם מגיע לרבדים האלה זה רבדים של קדושה. זה לא משחק. אדם צריך להיות נקי וטהור, לא עם אגו ומחפש לעצמו דברים. רק שמה הדמיון הרוחני מגיע. אבל אם אדם מנצל את הדמיון כדי להשיג דברים – הוא יפול איתם. אני את רוב החויות האלה – של לראות מה קורה מרחוק ולצאת מהגוף – חוויתי שלא בקדושה. סבלתי מזה אחרי

זה. גם יש לנו בפרשה. משה רבינו מול בלעם. בשביל שלא יבואו אומות העולם ויתלוננו הוא נתן להם את בלעם שהוא שווה למשה. ובכל זאת זה בקדושה וזה בהפוך. הלוואי והיינו אוחזים בברכה אחת של הקללות של בלעם. 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. רק לזה אני מתפלל, שנפסיק לעשות חשבונות ונדאג שיהודים יחיו בנחת. להפחית את כל האויבים שמנסים להפריע לזה. במקום לחפש דיפלומטיה. כל הרצון העמוק של כל יהודי זה אחווה ורעות. אבל גם פה יש תיחומים, עם עיקש תתעקש ועם רוצח תהיה רוצח. אם לא מידה כנגד מידה לא תגיע לשקט. אני אומר את זה וליבי רוטט, כי אני כולי חנון ורחמן, אבל אני יודע שזה נכון. יהי רצון שנתחזק, שנבין שזכותנו פה ומקומנו פה – אם נגיד את זה בתקיפות הם יעזבו אותנו. במקום לחפש את אמריקה, או צרפת – בסוריה נרצחו 150 אלף והם עשו שתי ישיבות בשנתיים האחרונות, אבל על ישראל עשו 40 ישיבות בשנתיים האחרונות. צריך לשלוח לשם במקום נציג את הרב סטבסקי שיאמר להם – תעזבו אותנו. תראו מה קרה לסיחון, עוג ועמלק. יהי רצון שנזכה לטוב. לכל הטוב שיש בעולם, בשורות טובות, חיים טובים, אהבה ואחווה עם כל העולם.

לאסוף את הכלים ואת הרצון, הרצון להקשיב ולהבין ולעשות את המלאכה.

שלושה דברים – 'לאסוף את הכלים, את הרצון ואת המלאכה.'

1.      נתחיל מ'לאסוף את הכלים'. כולכם יודעים, כל אחד מה שקיבל פה – יכולת התיחום, ההמתנה, ההפרדות. תחשבו ותנסו לשחזר לכם בבית את הכלים.

2.      'לאסוף את הרצון' – לתקן והיא אומרת – איפה הרצון הזה מתבטא? – 'רצון להקשיב' ולהבין וזה נכון. קודם כל את הרצון לאסוף מול החלק. לעבור קטע קטע, לחשוב מה זה מלמד אותה, מה זה מעביר אותה, איך זה מתרחש אצלו, מתומצת ויפה. הרצון להוציא מפה את מה שמביא אותך לתיקון. להקשיב ולהבין. ואז לעשות את המלאכה – ואז לרשום. קטע קטע, חלק חלק. בסבלנות, כי הם חיינו ואורך ימינו.

האיזון הזה של יחסי גומלין בין החלקים,

אותו איזון שנפתח,

ללומד יש רצון - אם הוא כתוצאה מבינה –

להתפטר ממה שנדמה, ולהיכנס לנכון

על מנת להיות מאוזן.

וודאי שאז כל הגוף שקט, כי הבינה תשקיט גוף.

ואז הוא בריא ונשמר מכל התנועות ההפוכות אשר מדחייה.

 

יש לפניכם את החומר, שלא רק בסכמו במחברת,

אלא לרשום אותו כנושא אותו מתוך הפרדותיו,

כי הוא מפריד את הסתירות והחסימות כדי לפרק אותם.

הקשר עם המורכבות זה כדי שתוסיף דרכה דיוק.

קשר ישיר בין בינתו לדיוקו והעמקה

יש מרחב אחר כיוון שיש מורכבות זה מבטיח מימדים אחרים.

הרגש והבינה קודם את העשייה.

אחרת – נדמה שיש עשייה.

זאת אומרת, סתירות רבות,

בתוך העשייה ובתוך התיקון תמיד משאירים מקום לחסימה, להשאר על מקומה ומסתירים מאחוריה את החלקים המורידים.

בפשטות כשבנאדם נפגע אז הוא כועס והוא מסתיר את הפגיעות שלו

ההתחזקות תבוא מהבהירות שבהבנה,

להבין אתה הבהירות שבמורכבות ולהשתמש בה.

כל עוד אתם אוחזים באחיזות המיותרות –

אין הפרדה עם העומס.

יש ערבוב וטשטוש בין כוונתו לתקן לחוסר כוונתו לתקן,

ה'כן' וה'לא' ביחד, וזו סתירה.

לבוא מוכנים, זה לא רק לרשום במחברת.

הנה צופה, ממתין, והמיותר – לא נשאר על מקומו.

הוא בא, בפני ההכרה, מופיע כמיותר, והלומד – יוכל לפרוץ לפניו אז את המרכיב המיותר.

לא משאירים מקום לשקרי.

המרכיבים של הילד יכולים להשפיע על חיים שלמים.

בא לכאן כדי לתקן את נפשו.

רוצה עוד – יקבל, רוצה להגיע לעוד עלייה – יקבל.

זה הכל לפי יכולתו.

תצאו מהחשש, תנסו קודם לעשות את המלאכה בניקיון.

הדיוק שמנקה את השקרי, הנדמה, את הילדותיות.

ובמקומו – בשלות, ששייכת למהותך הנמצאת שם בפנים.

העמקה ומורכבות דרוש ריכוז.

לפנות את הלב ולבדוק אותו, יש בו גם כן וגם לא.

תנסו לעלות בהבנה, והיא נמצאית, כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.

יראה, קשיים בהיכל המלך, חיוך מזוייף

מדוע הבורא ברא את הבריאה? יש לכך שלוש סיבות, (מסביר אותם הרמח"ל ומזכיר אותם בספר 'ערבות נחל'):

א.      'לגלות שמותיו וכינוייו' – אלמלא הבריאה לא היה מי שמקבל את שמותיו ותאריו. בזה עוסקת כל תורת האר"י.

ב.      'להיטיב לנבראיו' – בשביל להיטיב צריך חסרון שמתמלא. החיסרון הוא תמידי והמילוי התמידי הוא שפעו של הבורא. הבורא יתברך הוא המילוי. מרגע שאדם נולד הוא בחסרון – הוא צריך אוויר ומזון, צריך אבא ואמא – וכפי מילוי החיסרון – כך התענוג.

ההבנה הזו מביאה להתפתחות. גם הטוב וגם הלא טוב באים לטובתו. ואז הוא לומד מהדברים ולא כועס עליהם.

הרמח"ל אומר – מי שלא הבין את זה, שהכל מתהפך לטובה, מי שלא הבין את זה – לא הבין שום דבר בחיים. זה חריף וחזק.

ג.       לגלות ייחודו יתברך – ההבנה שהכל אחד. אין 'טוב' ואין 'רע', אלא הכל אחד. ודווקא במקומות הנמוכים והטמאים. יורובסקי אומר שבדורינו זה לא מצוי. חבל.

הניסיון העיקרי בעולם הזה הוא – איך אתה מקבל את המצרים שעוברים עלייך בשיוויון נפש.

יונתן מספר שהוא כותב מבנים, כמו סדר יום, וכשהוא כותב אותם אז בהדרגה מיישם אותם יותר ויותר בקלות ובקלילות. אחד המבנים שהוא מתאר הוא יראה – ענווה – הכרת טובה – שמחה. כשנשאל מה הפשר של ה'יראה' הוא עונה: יראה – להבין שאני קטן, תלוי, לא הגורם הקובע בעולם. איתמר מתקן אותו – זה ענווה. יונתן אומר: יראת חטא – לא לפגוע באדם, בסביבה, בעולם ובעצמי.

יראת הרוממות – היא המדרגה הגבוהה של היראה, והיא מתחלקת לשני צדדים:

1.      כמה הבורא גדול ואני קטן. מי שזוכה להשיג את גדולת הבורא זה דבר נהדר.

2.      כמה אני גדול – כשמתחילים להתעסק בדברים האלה מרגישים קדוש, זה הדבר המפחיד, המטיל יראה באמת.

יונתן אומר: כשאני מתעסק בזה אני מתחיל לקלוט איפה אני, שם לב שאני לא שם, לא זוכר את הבורא רוב הזמן. מדי פעם נזכר לשאול את עצמי: 'מול מי אני עומד? מה אני עושה כאן?'

להודות על כל מה שמתקיים.

לעשות בקלות ובקלילות.

קלילות זו נקודה חשובה מאד.

ובכלל, כשאתה כותב – אפילו כשאתה לא שם – אתה מחזיר את הנקודות ששייכות אלייך, לחיים שלך.

ענווה

מה שעוזר לי להתקדם בכיוון הזה, של יראה ואהבה היא לזכור את דברי המשנה (במסכת אבות): "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם". מה שזה אומר – אני לא יודע כלום על האדם שמולי, לא יודע כמה הוא מיצה את הפוטנציאל שלו. ככל שאתה יותר מוכשר – אתה יותר רחוק מהפוטנציאל שלך. דווקא מי שמיצה את הפוטנציאל שלו פועל ברוחניות הרבה יותר. אנחנו מכירים את סיפורי הבעש"ט  על צדיקים ואדמו"רים שניסו לבטל את הגזירה ולא הצליחו, אבל אותו אדם פשוט וכפרי שתקע בחליל ביום כיפור ביטל את הגזירה לחלוטין. הוא ביטל את הגזירה כי הוא נתן את כל מה שהוא יכול, הוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו במ100%.

שיעור פרטי של הבורא

דבר שני שמאד עוזר – בכל התרחשות שמוציאה אותי מהמקום המדוייק, אני יוצא ושואל – מה הבורא בא ללמדנו? כל היום הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, דרך כל מה שקורה לנו, דרך כל מחשבה שעוברת בראשינו, אבל אי אפשר לעקוב אחרי זה ומה גם – אם מתעסקים בזה ורק בזה – זה מטריף את הדעת. לכן, אנחנו מתעלמים מזה במשך רוב הזמן, אבל במידה ויש מאורע חריג ומשונה זה הזמן לצאת החוצה ולשאול – מה בא זה ללמדנו? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותי – וכך חוזרים לדיוק.

הכל לטובתך גם בלא ידיעתך

דבר נוסף – יותר קשה לזכור, אבל זו אמת – כל מה שקורה וודאי בא לטובתך, אלא שלא תמיד אתה רואה את זה מיד. הדברים הכי קשים, בפרספקטיבה ארוכה, בפז"ם של 60 שנים שאני כאן – עזרו לי.

ההורים שלי נפרדו אחד מהשני כשאני הייתי כלום, בגיל 0. מגיל שנתיים יש לי חשיבה עצמאית. לא אבא חשב בשבילי ולא אמא חשבה בשבילי.

בהמשך הדרך, התדרדרתי לפשע. הייתי אשכנזי ורציתי להוכיח את עצמי, כמי שאין לו גבולות ופחד. בהמשך עברתי תאונת דרכים קשה שריתקה אותי לשנתיים. התאונה הזו היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. במשך שנתיים גיליתי עולם פנימי ורוחני, התחלתי לקרוא והשתנתי – שיניתי את מסלול החיים שלי לחלוטין.

אחר כך אשתי חלתה במחלה קשה מאד. היא כמעט מתה. אז גיליתי שיש לי לב, אז למדתי כמה אני אוהב אותה. היא אומרת היום – הכל היה שווה בשבילי כדי שאגלה את הלב שלך, אני לא מסוגל לומר את זה כי לא אני סבלתי את ייסורי האיוב של המחלה שלה.

תמיד כשיש משהו שעוצר או פותח את מהלך החיים באופן קיצוני הוא מוסיף לנו לחיים. בטראומה לומדים מה שלומדים בעשר שנות ימימה תוך שבוע. כל זה קורא מפני ש'אימת המוות' עליו. אבל למען האמת – 'אימת המוות' מוטלת על כולנו. כולנו נמות, אי אפשר לברוח מזה ולא צריך לברוח מזה. זה אומר שאפשר לנצל את החיים. היראה האמיתית היא לא מפני המוות, היראה האמיתית היא שיתפסו אותי לא מוכן.

אם אני עושה את מה שצריך לעשות בחיים – אני עושה משהו נצחי, שאין בו כלייה.

יראה בדור שלנו

בדור שלנו קשה לעבוד מיראה. אולי בגלל שאנחנו חיים בארץ ישראל ומרגישים בטוחים. בגלות היו לנו הרבה פחדים ולכן היה קל להפנות אותם לקדוש ברוך הוא. וכיום מתעוררת אהבה גדולה אמרנו שמי שזוכה להרגיש את רוממות הבורא זה נהדר, אבל העיקר הוא לראות ולהבין כמה השם אוהב אותנו.

השם לא מסתכל מלמעלה ומבחוץ לנו, אלא מבפנים – על הנשמה, שהיא תמיד טהורה ומעולם לא פגמה. יש נקודה שחז"ל אומרים, על הפסוק בפרק שאנחנו אומרים בליל שבת – 'אשת חיל': נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' נודע בשערים הוא 'כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה' – כל אחד לפי מה שהוא משער בליבו. ככל שאנחנו משערים בליבנו – כמה אנחנו אוהבים – אני מגלים יותר כמה השם אוהב אותנו. פשוט להסתכל על הפלא הזה שנקרא 'חיים', כל הכשרונות שבך, כל הסביבה שאוהבת, הכל הוא אהבה רבה וחסד גדול.

רק כשאדם נהיה אבא הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא אבא. אתה חושב שאתה אוהב את הבן שלך? הקדוש ברוך הוא אוהב את הבן שלך דרכך. גם את החברה שלך. (זה יורוביץ).

עצם ההבנה היא שהירידות והיציאה מהציר הפנימי של 'טוב ומיטיב' הם רק באים לחזק את הציר. אנחנו חושבים שכשאנחנו בשיאנו הקדוש ברוך הוא איתנו, אבל האמת היא שהוא איתנו במצוקה. דווקא בחסרון – אז מרגישים כמה צריך. במקום טוב – מתפננים על הטוב, כמו שאומרים, אבל לא זוכרים להודות לבעל הטוב.

יהב: כמו ילד שנאבק מול אמא שלו על מה ששייך לו אני ממשיך להאביק. כיצד נפטרים מהפחד לשינוי כאשר יודעים את המעשה הנכון.

לתרגל את מה שאפשר, השומרים הקשים לפני היכל המלך

בעל הסולם כותב  דבר חריף – עד שאינו מרגיש שחייו אינם חיים מבלי הדבר שצריך מהקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך אינו עוזר. בנאדם שמגיע למצב שהוא מוכן לבקש מהשם – קח אותי. מי שמרגיש כך – יודע שהוא במקום אמיתי ולא דמיוני.

מה שצריך זה להשתמש בכח ההמתנה,

ובמקביל לכבוש את מה שאפשר. לדעת שכב התחלתי.

אני למשל התחלתי עבודה פנימית שאני עוסק בה בשנה האחרונה. אתם יודעים כמה פעמים תרגלתי? ארבע פעמים בלבד. אבל אני לוקח מתוך הלימוד את מה שאני יכול לעשות. למשל: הוא מדבר על לראות בכך דבר אתה שכל האלוהי – את זה אני מתרגל. ככה בוחרים נקודה ועוד נקודה, משהו ועוד משהו לקחת לחיים – כל דבר גורר דבר אחר, עד שבסוף כל הנקודות הללו מתלכדות וכולן הופכות לנקודה ליחידה אחת. אך אם קופאים על השמרים ואומרים: 'אני רוצה אבל אני לא יכול כלום' זה כמו לתת גז ולהותיר את הבלם יד (Hand – Brix).

צריך לדעת, בשביל להכנס פנימה צריך עוצמה מיוחדת. אנחנו יודעים שיש המון שערים בדרך להיכל המלך. מי שרוצה לעבוד את המלך ולא להיות הרחק בכפרים הנידחים, צריך להכנס לארמון. ככל שמתקדמים יש שומרים חזקים יותר. בכל שער יש אוצרות אחרים, יש פיתויים שנועדים להסיח את הדעת. למשל: נותנים לאדם השגה – כמו להביט על תמונה ולדעת את כל מה שאפשר על המצולם בה – והוא חושב שהוא הגיע לסוף העולם. למעשה, הוא תקוע ואבוד. הוא צריך להמשיך ללמוד ולהתקדם עד שיגיע למקום שאף אחד לא יעניין אותו, במיוחד לא אם הוא מביט בו כעת.

כל הורה מעביר לילדים שלו את כל השריטות שיש לו בנפש ובעוצמת יתר. זה שם עד שמישהו יתקן את זה. לפעמים בנאדם חי עשרים או שלושים שנה והכל בסדר, ורק כשנולד לו ילד – כל השריטות האלו יוצאים לתיקונם.

כשאתה צופה שזה לא אתה, אלא האמא או האבא שלך שמדברים בך, אתה יכול להחליט אם זה אמת או מיותר.

אם קשובים לילדים – הם מתקנים אותנו. צריך פשוט להקשיב להערות שלהם, והם מתקנים אותנו. אם הם אומרים: 'אבא אל תצעק' – זו אמת. זה נכון לגבי ילדים בכל הגילאים: גם תינוק מגיב לך בצורה נכונה אם אתה מזייף, וגם ילדים גדולים, אבל זה יותר קשה. ככל שהם יותר גדולים זה יותר קשה. הם לא עושים את זה בתמימות, והכל מסתבך עם הערות של אגו. לנו קשה יותר לראות כיצד זה מתקן אותנו.

הרקע לחלק שנקרא היום, שבו התעסקנו במפגשים הקודמים הוא לראות בבירור – איפה ההתנהגות שלנו היא העתקה של ההורים. גם בטוב וגם בלא טוב. מתוך זה נבין את המיותר ומה אפשר לנקות. נמשיך לקרוא:

הנה, הכוונה היא לבנות, ולפעמים, למרות החיוך מהכוונה של טוב מאד, אבל העיניים, זאת אומרת, בסמוי, דוחות, כמו העיניים של אבא או של אמא, או הילד שדחה את הוריו. והדחיה הזאת הופכת לדחייה אישית, אתה דוחה למעשה את עצמך ואת חלקיך.

צריך לשים לב, היא אומרת שאתה דוחה שני דברים: את עצמך ואת חלקיך:

מה זה אומר?
לשים לב שיש לך מחשבה דקה בראש, עויינת, זה עובר לשני, במבט. זה נמצא אצלנו בסמוי. מול כל ביקורת שיש לנו, בסמוי, בעיניים. אפילו לא אמרתם כלום – מרגישים את הדחייה, החוצה מעצמך. החוצה מהציר של 'טוב ומיטיב' – כשאני מיטיב יוצא דרכי טוב. ועכשיו אני דוחה את עצמי.

נקודה שנייה – דחיית החלקים:

לא ניתן לרגש הטוב להשתתף בחלקים, בחיים,

לא רוצה להבין אותו מראש – סגרת לקראת המחשבה.

הקשב לא מהותי, כי חלקיך נסגרים בפנייך, אתה נסגר, כל הריחוק הזה נרשם בזמן הזה שאתה עושה, והמטרה היא להבהיר את אשר קורה בהעמקה דרך דיוקים, לאט, באותה מדידות הנלמדת דרך החלק הזה.

מה זה הקשב המהותי שהוא פתאום הופך ללא מהותי?

הקשב המהותי – מה אני יכול להוסיף לאדם / למצב / לעצמי – אם הקשב הוא פנימי – במקום לדאוג ולחשוב – מה אני יכול לעשות? מה מפריע לי לשמוח? מה מטריד אותי ומוציא אותי מאיזון? יש לזה פתרון. ולא – זה ימשיך לרוץ בראש ולהטריד את הנפש.

מאיר אריאל אומר: שני אנשים מתווכחים ביניהם. לכל אחד חרוט על המצח – לא תשנה את דעתי לעולם.

וגם בחלק הזה, המקום האישי נבנה, ובחלק הזה הקשב לאמת, זה לא קשב דמיוני, לא לאמת הדמיונית אלא קשב ללב, לאמת שבלב, הלב יודע את מלאכתו.

ידידי, אלו מילים יקרות מפז.

הנקודה של ישרות הלב, האמת שבלב, צריך לדעת שהלב תמיד יודע מתי אתה מזייף, אם תקשיב טוב תראה שהוא אומר לך את זה. מה שקורה בדרך כלל, כשאדם מרגיש את הזיוף – אתה מקשה את ליבך, מרגיש את עצמך ולא את המכלול.

אפשר לראות שמרוב תכנון לפעמים נכנסים לאי שקט פנימי, אז משחררים ופתאום נעשה קל, כי העמסתי על עצמי יותר מדי. הלב אומר: 'לא נח לי עם הקצב הזה'.

הלב יודע את מלאכתו והוא יודע לומר אם הפרזתי וכמו כן  - מה הדיוק

אם אתה יודע שצריך לתקן ואתה משקר – השקר משתלט עלייך.

עבר ושנה – נעשית לו כהיתר. אם אתה משקר פעמיים – אתה כבר מאמין לעצמך.

הנה כשאתה משקר אתה מחייך ומתאמץ, הנה השקר, ואז במלאכה במלאכה האיטית, מדוד, כקשוב לליבו – ימצא תשובתו.

קשוב לליבו – ימצא פתרונו הנכונה.

מנקים את שדה ההכרה מרישומים אלה. את ההבנה, מנקים את כל החלקים מערבוב, ובעיקר מהלב.

היא מדברת על הערבוב שדיברנו מההתחלה, עם ההורים.

כשאתה מוצא את עצמך אומר: "אל תעלה עם נעליים על הספה!" תבחן – 'למה?' 'מה אכפת לי?' זה יוצא לך באופן אוטומטי מהפה... המון דברים, אם אתה חושב עליהם – אתה לא רואה סיבה.

אתה רואה שני ילדים צוחקים ומשתוללים ואתה אומר: "זה יגמר בבכי!", למה? ואם כן – זה רע? לילד בכי זה כמו צחוק, זה חוויה מרגשת. לחוות זה כיף. כל הערבוב – להתחיל לשים לב.

ליבו יהיה אז המקום למלאכתו. ליבו יהיה כלי למלאכתו, כדי לדייק עם האמת היחסית המתחילה.

כל מה שאמרתי לך על הלב שיודע זיופו. הלב הוא כלי – הוא מביא לך את האמת היחסית

זה יפתח לפני הלומד להבין כמה החסיר, כמה דמיין, אבל בו בזמן – כמה הוא זוכה להיות בונה ואמיתי.

זאת אומרת, החלק הזה מגלה הרבה דברים שעוד לא פתרנו ולמרות המון שנות עבודה, אלא בגלל ישי עבודה – אז 'משהו בנו ער', ו'יש עם מי לדבר'.

זהו החלק שאתם מקבלים היום.

אם הוא פונה לעומס – אין הבנה.

אם הוא פונה לחלק עקשן – אין הבנה.

אין הוא פונה לספק שבקיום – אין הבנה.

ואם הוא ישר – שם הוא פונה ישר לפנימיות שלך,

אז יש מלאכה, אז יש מלאכה.