סדרה חדשה #1 - 21-01-15 מבוא

המבנה של שורש העיכוב

התנועות שיש לנו בנפש הם בשורש תנועות רוחניות מהותיות. 'השורש של העומס' מלביש את זה על כל מיני דברים חיצוניים. זה המבנה שלהם. למשל, כל אדם במידה זו או אחרת יש לו חרדה קיומית. זה דבר build-in אבל הוא מלביש את זה על כלכלה, פרנסה, רגשות, תלות בהצלחה. הפחד בשורשו הוא דבר קיומי. השורש של העומס זה להפך את הדברים לחיצוניות. גם בלהיפך: אדם אומר 'אני אוהב דגים', 'אני אוהב את הרכב שלי' – הקשר בין זה לאהבה מקרי. אנחנו אומרים 'אני אוהב' את מה שגורם לי תענוג לרגע. את אשתי שגורמת לי תענוג לנצח אני לא יודע לאהוב.

המבנה של עומס הוא 'מלמטה למעלה'. הוא מתחיל מהבטן, שם מרגישים את הדקירה או את האכזבה, משם זה עולה ללב ומשם עולה לראש. אז זה עמוס, אז זה עולה בתור משאית. עכשיו אנחנו נפגשים ביניהם. זה המבנה של החלק הזה שלמדנו.

עיקר העניין של האהבה הוא לאהוב בני אדם ומשם להתפשט לכל הבריאה. יש כאלה שהתחילו לחתולים ובזבזו את זה שם. המקום העמוק של האהבה שאדם יכול להגיע זה עם בת זוגו ועם ילדיו. אחר כך הוא יכול להגיע לשם עם כל אדם.

המבנה של השורש מספק את ה'עכשיו' – אם זה מכעס, אהבה, פיצוי, ממתק. הנטייה של העומס היא לחפש את זה עכשיו. העומס מביא סיפוק מדברים מאד זמינים – קל להשתמש בו. מספיק שתדאג קצת וכבר יורד מהמח הסם הרגעה שאתה מכור לו. קיבלת את זה בקלי קלות – לדאוג, להעלב, להתאכזב – כל אחד מהם מפעיל איזה אגף במח שמפעיל כימיה מסויימת שאנחנו רגילים לה.

כל הרעיון של זוגיות ואהבה זה ללמוד לתקן את עצמי, לראות איפה קשה לי, איפה אני צריך להוציא עוד אהבה מתוכי. לצמוח מתוך זה.

אדם יכול להצדיק את המצבים שלו בכל מיני תירוצים. אתה יכול להסתכל מסביב ולראות חושך ואתה יכול להסתכל מסביב ולראות אור. הקושי שלנו לצאת מהצמצום וההגבלות האלה ממציא הרבה תירוצים. צריך להאמין שזה המקום ואין מה שיגביל אותי. אחרת נורא קל להשתכע – להיות יותר מדי טוב, יותר מדי אוהב. אני אצא פראייר, ינצלו אותי, יש כל מיני פחדים. זה שטויות – אין כל קשר לאמת. להיות טוב זה לא להיות טיפש. אם מישהו רוצה לנצל אותך אתה כבר תדע.

חלק מבוא - התחלה

אנחנו נקרא חלק מבוא. זה חלק שהיא נתנה לנו ואמרה לנו שעם זה מתחילים. היום, אחרי כל כך הרבה שנים גם החלק הזה הצטמצם. לימדתי אותו חצי שנה אבל ככל שיותר אנשים לומדים הוא נהיה יותר קצר ויותר קל לקבוצה הבאה. איך זה קרה? זה כמו שהיינו יושבים בישיבה ומסתבכים בגמרא ובסוף היינו מוצאים. הזוג שעל ידינו היה מגיע לאותה קושיא ועובר אותה בקלות כי אנחנו כבר עברנו את זה. כשיורד חכמה לעולם היא מצויה. אנחנו נקרא לא את כל ההכנה אלא מה שמסביר לנו את מה אנחנו הולכים ללמוד. בתוך זה נבדוק עד כמה אנחנו מכירים את המילים, עד כמה אנחנו מכירים את ההתבוננות.

בהבנה הכרתית ניתנים חלקים רבים,

וכל חלק בנפרד משתתף למעשה בהבנה הכוללת,

לא תמיד הלומד מבין את הסך [סך הכל]

יכול לרצות לגשת לחלקים המעניינים שמתקנים

כבר בשורות האלה יש הרבה נקודות שאפשר לפתוח אותם.

חלקים – זה החלקים שאנחנו קוראים וחלקי המערכת הנפשית. כל חלק מוסיף משהו למערכת הכללית. הרעיון שהלומד ניגש לחלקים שמעניינים ומתקנים הוא מאד אמיתי והוא נכון. בתחילת הלימוד לכל אחד הקשיים שלו, זה ביישן וזה כעסן וזה לא מסתדר בבית. כל אחד רוצה לקחת את מה שקשה לו. אבל בסך הכל השאיפה היא הרבה יותר עמוקה: להגיע לאיכות חיים אחרת לגמרי מזו שאני חי. זה הסך הכל.

מעבר לניקוי העומס - האחדות

מה שניתן אינו רק לניקוי העומס.

שחרור המערכת מהעומס אינו כל המטרה.

הלימוד מאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ולתיאום חלקיה,

כאשר יש עומס – הם נאבקים ואינם מחזקים אלא נחלשים ומחלישים את המערכת.

כבר יש לנו פה כיוון מאד ברור עם הרבה פרטים. כל פרט – צריך לשים לב אליו: מה הוא?. היא אומרת – המטרה היא לא רק ניקוי העומס. את זה יש לכל אחד. הוא רוצה להפטר מהם. הוא רוצה פחות לדאוג, פחות לכעוס, פחות להסס. זה דבר שאנחנו בוודאי עושים כאן. לשחרר את המערכת מהעומס זה לא כל המטרה.

מה זה 'המערכת?' המערכת זה החיבור של המחשבה, הרגש, הרצון והקשב – יוצר את המערכת הפנימית שלנו. חוסר חיבור גורם שאין מערכת, אלא כל חלק פועל בנפרד. הלב רוצה משהו, המחשבה רוצה משהו אחר. אין דו שיח ביניהם ויש קונפליקטים פנימיים שמחלישים גם את השכל וגם את הרצון. אדם שאוכל ארוחה כבדה מדי – כל האוכל הולך על העיכול. הוא לא הרויח כלום מזה. המשפט הבא אומר לנו מה כן המטרה – לאפשר למערכת להכנס לאיחודה, איזונה ותיאום חלקיה. זה שלושה דברים.

המטרה מאחדת את החלקים

מה זה 'אחדות'? כשיש לי מטרה ברורה בחיים אז אני יכול לבדוק אם הרגשות והמחשבות שלי מאוחדים למטרה הזו. כשאין לי מטרה ברורה אני יכול לרצות משהו ולהרגיש שלא בא לי על זה ולחשוב על עולם אחר והמערכת לא עובדת. בשביל להיכנס לאיחודה אני צריך להגדיר לי מטרות בכל תחומי החיים. אנשים עושים הרבה דברים בלי להחליט מה המטרה. אנשים יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה מבלי לשאול לאן הוא הולך. לקבל נייר שכתוב עליו שלמדת – זה לא מטרה מספקת. אתה צריך לראות אם הלימוד הזה מביא אותך לשם. אני למשל, הלכתי לאוניברסיטה כדי ללמוד פילוסופיה. רציתי להבין מה זה החיים האלה. ראיתי שיש להם רק שאלות אז עזבתי אחרי שלוש חודשים.

מה המטרה שלי כשאני מגדל ילדים. מה המטרה שלי כשהתחתנתי, מה המטרה שלי כשאני הולך לעבודה. אם המטרה שלי בגידול ילדים זה לגדל אותם עם בטחון עצמי, עם הרבה אמון בי ובעצמם, עם הרבה רגש ואהבה. אם לא הגדרתי את המטרה אז אני אחליש אותו. אם הוא יעשה משהו רע ואומר לו: 'ילד רע' – אני סותר את המטרה שלי. יש לי קריטריון ברור.

יש לנו את הנקודה של איחוד. היא חשובה.

איזונה של המערכת – הקשבה למח וללב

מה זה 'איזונה'? האיזון הוא בין כמה דברים. ראשית, בין המחשבה והרגש. לא שכלתני מדי ולא רגשני מדי. כשהולכים לדבר עם מנהל בנק צריכים הרבה שכל ומעט רגש. כשהולכים לדבר עם האשה – להיפך. זה בא דרך 'תיאום'. היא אומרת בהמשך 'תיאום חלקיה'. יש גם איזון שהוא הרגשה. אנחנו בדרך כלל לא מכירים מספיק את ההרגשה הזו. רוב הזמן אדם במתח, בתסכול, הוא לא חש את השקט הפנימי של האיזון. יש איזון של שקט פנימי שנובע מתוך זה שאתה מדייק בחייך. זה עיקר העבודה בתחילת הלימוד – היכולת להרגיש שיצאתי מאיזון ואני רוצה לחזור. אתה נוהג ופתאום אתה נכנס למתח ונצמד לטמבון של הרכב מלפנים. אם אתה מזהה את זה – מיד אתה מוריד את הרגל מהגז. קח רברס, תחזור לאיזון לפני שאתה ממשיך. זה תנועה שלומדים אותה במהלך הלימוד אבל צריך לדעת שיש נקודה כזו שנקראת 'איזון החלקים'.

התיאום הוא השיח בין המח והלב. לתאם את העמדות. להיות בתיאום ובקשר – לשאול את עצמך: 'מה אתה חושב על זה ומה אתה מרגיש על זה?'. להקשיב לא רק עם האוזן אלא גם עם ההבנה ועם הלב. עיקר ההתקדמות בלימוד הוא שככל שהחלקים יותר מתואמים הפעילות יותר קלה. אחרת יש התנגדות מהלב או מהרצון הישן, כמו הרצון להיות צודק, שמוציא אותנו הרבה פעמים מהאיזון. למרות שזה לא משנה, זה רק שיחה, יצאתי צודק או טועה זה לא משנה – זה מוציא מהאיזון. זה חוסר תיאום בין הרצון, המחשבה והלב. הלב לא רוצה את זה. היה לו טוב קודם. אנחנו צריכים להתחיל לחיות כמו בנאדם.

על המוות ועל תכלית החיים

יש לנו חרדה קיומית מהמוות אבל באמת זה חרדה קיומית מהחיים. אני חרד משלא אחיה נכון, שלא אשלים את נשמתי – זה לא מחליש אותי. זה נותן לי חשק לעשות עוד. זה נותן לי Drive. היראה הגבוהה – שאני לא אפספס את החיים האלה. יש רגשות אמיתיים שקשורים למקום הזה שהם לא משמחים אבל הם מבהירים. העומס לופת אותך ורוצה שתדחה את זה. הוא מביא שאלות כאלה ואחרות אבל זה לא באמת סבך.

אתם עוד צעירים וקשה להסביר את זה, אבל התהליך של החיים זה להביא את האדם מהמקום שבו הוא נמצא אל דבקות בבורא. נותנים לנו לאהוב קצת את עצמנו. אחר כך נותנים לנו אשה לאהוב אותה. אחר כך אהבה של ילדים כדי שנדע לאהוב יותר. הכל צריך להביא לאהבת השם שממנו באים כל האהבות. כשאדם מגיע למקום הזה שכל האהבות מצטברות לאהבה פנימית שקיימת כל הזמן. לאו דווקא למישהו אלא עצם האור הזה שנקרא אהבה, שם אין לו צער של פרידה משום דבר. אנשים צדיקים וחסידים, לפחות אחד ידוע, שהיה נכנס להתפלל בקבלת שבת לחדר שלו ואחרי עשרים דקות מישהו היה צריך להוציא אותו משם כי אחרת הוא היה מת. הוא היה עוזב את הגוף. בשביל אדם שמגיע למקום של התפתחות האהבה – מוות זה לא הסוף של החיים. אז המוות הוא 'פטירה' מהגוף, מהמגבלה, מהשכל המוגבל, מהכלוב של הנשר. ככה גם בעברית מדוברת – על אדם שמת אומרים שהוא: 'נפטר'. נפטר מכל הסיבור.

עכשיו היא מסבירה לנו מה הקשר בין מה שלומדים להכרה.

הקשר בין החלקים וההכרה.

ההכרה צופה על הניתן.

החלקים המזוהים דרך ההכרה

נרשמים כמבנה ברור בהבנה,

כי הם מזוהים דרך ההכרה

המזהה את החלקים

בסדר שניתנים ונמצאים.

אחר כך, כשלומדים,

מבינים מה הסדר המתאים לקיום והתחזקות כוחה של מערכת,

שמתחדש כחוזר על מקומו,

כמתפשט במערכת וכל חלק נושא את ציר כוחו,

החוזר ממהות, לא רק נלמדת אלא חוזרת.

היא נמצאת למעשה.

צפייה

תראו איך הלימוד, תחשבו שהיום זה השיעור הראשון שלכם. כבר בשיעור הראשון מקבלים את העניין של 'צפייה'. זה החלק הראשון שנבנה. לומדים לצפות. אפילו לומדים ותיקים שוכחים את זה – להיות בצפייה כל הזמן, גם על עצמך. לא רק עליהם – מה הם עושים ואיך הם נראים עם כל הביקורת והשיפוט. אלא גם עלייך. איך מתעוררת הצפייה – דרך הצפייה על מה שכתוב. אנחנו רגילים לקרוא ולהבין בשכל התיאורטי מה כתוב. כאן אני צריך לצפות על עצמי ולראות מה זה מגלה לי בתוכי, עלי, שם אני כבר מגלה את המקום של הצפייה. זה הסוד של הלימוד.

החלק הזה כבר מביא צפייה וזיהוי, זה המבוא.

סדר התגובות הקיים וסדר החדש שמתחזק בי

היא מדברת על הסדר הקיים והסדר שבהתחזקות. הסדר הקיים זה אוטומט. יורים – אתה יורה בחזרה. מתלוננים אתה מתלונן בחזרה. מעליבים אתה מעליב בחזרה. הסדר המתאים מתחיל מצפייה, זיהוי, מה המטרה שלי במפגש עם פלוני אלמוני – אז אני יכול לבחון מה התגובה הראויה לי. לאט לאט הסדר מתחיל להיות יותר מובן והוא נותן כח למערכת לעבוד. כל עוד אני מגיב אוטומטית למערכת אין הזדמנות לפעול. כל רגע שאני מעכבת את התהליך וצופה, או מזהה המערכת מתחילה לעבוד. כשאני צופה ורואה שהוא כועס בלי קשר אלי – כבר אני התרחקתי יותר מההתרחשות. בלי הצפייה אני לא אמתין נכון.

נקרא עוד קטע קטן שיש בו תועלת גדולה. לא אסביר אותם אלא אתם תחשבו עליהם ותסבירו אותם שבוע הבא:

אם נפנה לחלקים המיותרים

השייכים לעומס

ואינם משתייכים

לחוקיות הקיום

ולא לכח הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום ואיזונו

ולא לצמיחת הקיום לא להתחדשות שבקיום

ולא למשתנה התמידי שבקיום.

שימו לב בכללות – שהיא פונה לחלקים הטובים אבל יש דברים שמפריעים להם והם החלקים שאינם טובים. תבדקו מה זה כח הקיום, מה זה חוקיות הקיום, מה זה קיום בכלל, מה זה אומר לך – חשוב לי שתגיעו לזה לבד.

לבדוק יחד – מהם החלקים ההפוכים, שאינם מאזנים ואינם מחזקים - אלה חלקי העומס ששייכים לכל נפש, שיכולה להיות מעט עמוסה או מאד עמוסה.

וכל החלקים האלה, כשמופעל עליהם עומס – נמצאים רשומים מילדות בתת מודע ואינם מאזנים,

אינם משתתפים בחוקיות הקיום אלא מחלישים אותה.

היא מפנה אותנו לאיכות של צפייה. תצפו על הקיום שלכם – איך אתם מתקיימים. אתם מבינים את המושג 'חוקיות הקיום?' אתם חיים על פיה? אתם מבינים את המושג 'התחדשות' בקיום שלכם?

מול זה היא אומרת – מה מפריע לנו להתחדשות ולחוקיות – הם חלקי העומס ששייכים לכל נפש. כל אחד צריך לגלות את חלקי העומס שגורם לך להיות שמח כל הזמן. באמת ההסתכלות הראשונית זה לראות – אתה נכנס למצב רוח לא טוב. למה? אדם יכול לשבת בבית ופתאום להיות מודאג ממחר או מאתמול.

-          אבל יש סבך כואב באמת.

אין שום סבך, אין יצר הרע ואין בעומק גם יצר הטוב. כל הסבך הזה זה משהו שאתה נאחז בו כדי לקבל תשומת לב או רחמים עצמיים.

אמונה ובטחון, איזון ותשובה אישית

אמונה ובטחון בזמן מלחמה וחרדה

אנחנו לא פותחים את הלב לראות את הניסים של הטילים כי זה ממלא אותנו ביראה ואהבה. זה גילוי של הבורא שכל הזמן כאן. אדם רץ בורח, או אפילו רודף, משלים ומשיג ולא מרגיש שזה השגחה. כשקורה דבר גרנדיוזי וקיצוני אז ההשגחה בולטת. שימו לב גם שרוב העם בזמן הזה חיים כאילו יש איזה מבצע בדרום ולא כאילו אנחנו תחת מלחמה.

-          זה נדמה שרק בחדשות יש מלחמה...

התקשורת דואגת לטחון לנו את המח וזה גם כן דבר שכדאי להתנתק ממנו כמה שאפשר. יש לנו הרגשה פנימית, שקט, אפילו שאננות, 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - יש נבואה כזו. זה מצב כזה ואינו בידינו. כמו שבמבצע הקודם חיילים סיפרו שרחל אימנו נגלתה אליהם ואמרה להם לא להכנס לבתים והסגירה אותם. אחר כך התברר שיש שם אמבושים. עכשיו זה לא רחל אימנו, זה הקדוש ברוך הוא לבד. צריך לראות בכל דבר את הפנימיות שלו. הפנימיות שלו זה מה זה מעורר בך. לא מי צודק ומה קורה אלא ההרגשה, מה אתה עובר בפנים, מתח, אמונה, בטחון, שמחה, פחד – מה מכל הרגשות האלו דומיננטי, מה כל הרגשות האלו עושים לך. אם יודעים להקשיב לזה רואים משהו מופלא, יש התרוממות רוח. אם נכנסים למחשבות אז מתחלים לחלק ציונים זה אמיץ וזה פחד. הפתרון הכי טוב לא להרגיש זה להתחיל לחשוב. כאילו שאנחנו קובעים משהו או משנים משהו עם הדעות והידיעות שלנו. בסיכומו של דבר אני מקדיש את השיעור הזה לקדוש ברוך הוא וכפיים לקב"ה, שימשיך לשמור עלינו ולסוכך עלינו בסוכת שלמה. החמאס יודעים את זה והם חדורי אמונה. הם אומרים שהם יורים מדוייק אבל האלוהים שלהם שומר עליהם. הם מבינים שאללה עזב אותם וזה מה שמפחיד אותם. גם בעולם הרוחני אומרים שזה מה שקורה. כשהיה יציאת מצרים אז כתוב 'בכל אלוהיהם עשה שפטים' קודם כל הוא מוריד את כל האלוהים שלהם ואחר כך הם יורדים על הברכיים. רואים את זה גם בחוש, כולם שונאים אותם, פעם היה לחמאס גב בינלאומי. בעזרת ה', אני מצפה לעוד הרבה ניסים גלויים ולמהפך בעולם, בתקופה קצרה.

-          אם אדם מסתכל בתוכו ומוצא מתח ודאגה?

לכל אחד יש דאגה, אם אדם מתעלם מזה זה לא אומר שיש לו בטחון אלא שיש לו כח הדחקה. אם יש לו אמונה ובטחון הוא רואה איך ה' שומר עלינו כל כך יפה אז הוא מעורר ומגדיל את האמונה ונמצא בקשר איתה. כשאדם נפטר מהעולם הזה השאלה הראשונה ששואלים אותו בבית דין של מעלה זה נשאת ונתת באמונה – היית סוחר הגון, לא זייפת בכמה גרמים וכמה שקלים זה כל כך חשוב? אלא האם היית במשא ומתן עם האמונה שלך? כל הכח שלנו זה האמונה. אתם לא מבינים כמה. זה לא חשוב מה אדם מדמיין לעצמו באמונה שלו. יכול אדם לדמיין לעצמו שיושב איזה...

-          זה חשוב לתשובה!!!

כוונת הבריאה והכוונה שלנו

מה שחשוב זה לדעת שיש לבורא כוונה לעשות לנו רק טוב. מה שעושה רע זה אחד לשני כאן ביננו. גם הרע מבחינתו זה צד להיטיב, גורם לך לזוז ממקום למקום, להזיז חשיבה. האמונה שיש בורא ושהוא רוצה להיטיב ושהוא משגיח עלינו כל הזמן – זה מה שחשוב, לפני שחיברנו את זה לדעת ולמעשה יומיומי. החיבור שלנו לזה הוא דרך זה שאנחנו גם רוצים להיות טובים ומטיבים. אז אנחנו נהיים אחד. בשביל זה לא צריכים להיות דתיים, צריך להיות מאמין. צריך לדעת שרוב הייסורים שבאים לאדם – דאגה והססנות – זה כשלוקחים לו את האמונה והבטחון. כשיש לאדם בטחון אפילו בעצמו כבר הכל יותר בהיר לו ויותר זורם לו. מה זה אמונה ובטחון של האדם בעצמו? בנאדם מאמין קודם כל שמה שלא יקרה לו בחיים יש לו את הכוחות לעבור את זה. זה אמונה בסיסית. ובטחון שמה שקורה זה בוודאי לטובתו. קודם כל שגם במצב של קושי אני אעבור את זה ואתגבר כמו בקשיים אחרים ואני לא מפחד – זה אמונה. בטחון זה שגם אם זה נראה לי קשה ולא טוב ולא מתאים לי עדיין אני בטוח שבסופו של דבר יתברר לי שזה לטובה.

-          איך מגיעים למקום הזה, אני בדיאלוג עם הנושא הזה של השגחה? איך מגיעים למקום הזה?

תהיה בדיאלוג עם המקום הזה. תשאל את עצמך, תשאל את הבורא, תשאל את מי שאתה רוצה – מה זה? גלה לי! ואל תתאמץ, לאט לאט זה יגיע לך מיד. זה נמצא פה, זה יותר נמצא פה מכל הסיבות הגשמיות. אם אדם ירגיל את עצמו להסתכלות כזו הוא יראה. זה לא קל להגיע למצב של אמונה אמיתית. אמונה אמיתית זה אמונה למעלה מהדעת. כל האמונה שלנו מבוססת גם על איזה היגיון. לא יכול להיות שהכל במקרה וכו' ויש מקום להאמין. אמונה שלמעלה מהדעת זה כשברור לי בדעת ובאלף סיבות שזה לא טוב ואני מאמין שיש כאן סיבה נעלמה שיש כאן טוב. כדי להמחיש לך כמה זה קשה אתן לכם דוגמא. אם אני נותן לכם אלף שקל ואני מחזיר לך ואתה שם בכיס ולא סופר – אתה מאמין לי. אם אתה סופר ורואה שיש בדיוק אלף אתה לא מאמין לי אלא יודע. אם אתה סופר ומוצא 900 ואתה מאמין שיש כאן אלף ואתה זה שלא יודע לספור – זה אמונה. אבסורד. זה המושג של אמונה למעלה מהדעת. כדי שתבינו כמה זה קשה.

במה אנחנו אנחנו עוסקים בדיוק?

יז בתמוז עבר. לא נהיה מזה חג עדיין, אבל בתשעה באב עוד יכול להיות. כתוב שימי האבל יהפכו לימי שמחה. מי יודע? יכול להיות שעד תשעה באב יהיה מצב של שמחה.

נדמה לי שהרגש והבינה קודמים לעשייה

מישהו רוצה לקרוא מלאכות?

-          אני עשיתי מלאכה על המשפט "הרגש והבינה קודמת לעשייה, אחרת נדמה שיש עשייה",

לוקח את הרגש לעבודה. עוזר להבחנה בין זמן עבודה לזמן מנוחה. בבית מחזק את ההפרדה, מידת הרוחק, עשייה מהלב. מבין יותר את הרצון לקבל על מנת להשפיע. אך עדיין מתקשה בהבנת המבנה – מה הקשר בין המבנה לדיוק? למה נדמה שיש עשייה ולא עשייה לא בדיוק?

הרעיון של הנדמה זה שאתה חושב שאתה מדייק ואז אתה לא תשנה. אם העשייה היא לא אחרי ההבנה והרגש, ואז היא עשויה. על פי הכרתך כלומד, אבל לא היה שם את ההבנה והרגש נדמה לך שאתה בסדר. שלא נחייה בנדמה לי, שנהיה אמתיים עם הדבר ועם עצמנו ועם העשייה. זה בא לדייק המשפט הזה, להבדיל בין הכמעט לנכון. כמעט זה נדמה.

יפה המלאכה שלך.

הבקשה שתהיה טוב עם עצמך

-          אני גם לקחתי משפט – וכמה שאלות. "והייתה בקשה שתהיה טוב עם עצמך כדי לא לאחוז בחסימה." חשבתי על זה ועל השאלות שמופנות אלינו בהמשך וכתבתי: בשבילי התשובה אחת לכל השאלות – הרצון לדייק. הרצון להיות שייך לדיוק. אני מבין הבנה מהותית. טוב לי בשקט, בלי לפגוע ובלי להעליב. לדייק עם עצמי, אשתי, כל אדם ובכל התרחשות. מרגיש את כל הלבבות נפתחים ודברים טובים קורים. כשהרצון לטוב עם עצמי חזק מתחזקת ההבנה שטוב הוא בלי חסימות. ההבנה והמעמיקה מגיעה ברגעים בודדים של חסד. מאוחר בלילה, לפעמים במבט. לדייק ולדייק עד שאדייק. החסימות משתחררות אינני נאחז בהם, גם רק לכמה רגעים. אני קרוב לעצמי וקרוב לכל לב סביבי. האושר והמקום האישי – זה בשבילי הדיוק שלמדנו.

עד איפה הגענו בחלק?

דיברנו בסוף החלק בשבוע שעבר על משפט כזה אבסטקטי קצת –

תנסו לעלות בהבנה.

לאן? לאן לעלות?

אחר כך היא אומרת:

היא נמצאת כרשומה, ואז הדיבור יהיה ברור.

דיבור של מי?

אחר כך היא אומרת:

כשהמלאכה מעמיקה התחילה בפועל – לא רק בהבנה,
אלא בהעמקתה.

העמקתה של מי? של ההבנה, של המלאכה?

הלימוד הוא לשאול שאלות

ככה לומדים. אפשר לקרוא משפט ולחשוב שהבנתי. ברגע ששואלים שאלות - ההכרה נותנת תשובות. זה נקרא לעשות מלאכה. זה העמקה. זה בעצמו העמקה. בעצם, אם אני אקח את הסוף של החלק הקודם אנחנו נראה שיש פה איזה סדר ואיזה מבנה.

גם 'כן' וגם 'לא'

זה מתחיל מלפנות אל הלב ולראות אם יש בו גם 'כן' וגם 'לא', בכל מיני עניינים – ברצון לתקן, ברצון לדייק, בקבלת המציאות, בקבלת האשה, בקבלת האחר – אם יש גם כן וגם לא אז אפשר להרגיש את זה. הבנה מעמיקה זה הבנת הלב. אם יש גם כן וגם לא אז הלב לא מבין. אם הלב מבין אז יש בו רק את מה שהוא מבין. לב זה רגשות.

קודם כל בודקים אם הלב נקי.

אחר כך צריך לעלות הבנה. לצאת מה'אני' להבין את המכלול. לא רק שהלב שלי שלם ומבין את התיחום של הטוב, אלא ההבנה שעולה למכלול ומבינה מה הטוב.

ממה יש כאן הגבהה?

ממש תדמיינו שאתם רואים את הכל מלמעלה. יותר ברור לך מה צריך לעשות, מה צריך לסדר בפאזל. זה לא 'אני' עכשיו ומה שנדחפתי לעשות, אלא מה שנכון לעשות. זה הבנה אחרת.

אז זה מתחיל מלב נקי,

אחר כך לעלות בהבנה.

אחר כך מגלים שההבנה הזו נמצאת - לא צריך לגלות מחדש -  החלק שבי ששייך לכלל ומוצא את השתייכותו. כל מה שקורה לי בחיים זה ההפרדות שלי מזה. אם אני עולה למקום שאין הסתרה – אני רואה. ואז הדיבור ברור. יודעים מתי לדבר ומתי לשתוק. יודעים לבחור את המילים. בלי להתאמץ, זה פשוט יוצא וזורם.

או קי. אני רוצה שתקחו את הדברים שאמרתי מול החלק, לעבודה האישית. אפילו אם לא תגיעו למה שאני אומר, אין כאן פשט אחד. כל אחד יכול למצוא כאן משהו שיוסיף לו ויעורר אותו. אני נותן רק פן אחד.

לשאת סתירה בשני חלקים מתנדנדים זה שונה מאד ממה ששייך לחיבור המאזן. כי מחלק זה אתה מתחיל לטעת דרך המורכבות את האיזון המתחיל. ואם הבנתו טובה ידע לטעת דרך מורכבות על מנת שכבר במלאכה טובה מתחילתה ידע לשמור על אשר מצמיח כדי לצמוח בעצמו.  

תנסו לחשוב בבית 'מה זה לטעת?'. ומה זה 'לטעת דרך מורכבות?'. ונדבר על זה בשיעור הבא.

אם ידע שיש מורכבות בכל דיוק זה לא רק לנקות מיותר, זה גם לתקן את הפיזור והסתירות. ומחזיר את כוחם של החלקים והשקט בם. אבל אם זה 'בערך דיוק', שמחה שחולפת – אז ידע שלא דייק כל כך.

שימו לב למושג 'לא דייק כל כך'. הרי דיוק הוא לא דבר מוחלט, אין דיוק מוחלט. דיוק הוא תמיד יחסי. יחסי למה? יחסי ליכולת שלך באותו רגע. זאת אומרת – מה זה דיוק אמיתי – שאתה עושה באמת את המיטב שלך באותו רגע, אבל באמת. אתה פועל הכי הכרתי שאתה יכול. 'לא דייק כל כך' - זה שלא עשית את המקסימום שאתה יכול. זה בסדר, זה לא נותן את התוצאה כמו דיוק באמת. השמחה תחלוף. אם דייקת באמת אז אתה רואה את הפידבק בסביבה, אתה מקבל תגובה.

הלימוד מאפשר לכם להבין הרבה חלקים, כמו שני חלקים נפרדים, מה שמוריד אינו משתייך למה שמעלה ומאזן. ואם הדיוק שונה ממה שעשיתם עד כה מורכב כי מתחילתו הוא משתתף באיזון. נקודת החיבור היא גם תוצאה. החומר מזמין אותך להתחבר להבנתך וגם לטוב ליבך כדי שתוכל לעשות מלאכה לא נגד עצמך.

מה היא מרמזת פה? היא מרמזת על נקודה מאד מעניינת. מה זה ה'מורכבות'? זה דיוק שבא מתוך איזון. האיזון בעצמו מדייק אותך.

היא אומרת 'נקודת החיבור היא גם תוצאה'. לפני כן היא אמרה לנו שהמלאכה עכשיו היא להחזיר את כוחם של החלקים והשקט שבהם.

פועל מתוך איזון

מה זה? הלב שלי רגוע, כח הנתינה שלו קיים. הרצון שלי הוא בטוב, הרצון להיטיב קיים. תזכרו שכוחם של החלקים נאמר לנו בחלק הראשון – הלב במהותו, חוזר לכוחו, חוזר לנתינתו. אם זה הלב ככה זה גם ההבנה, המחשבה והרצון – במהותם, חוזרים לכוחם, חוזרים לנתינתם. כשיש את החלקים בשקט פנימי זה מצב של איזון. מתי זה חוסר איזון? כשיש רעש פנימי. אם יש שקט פנימי זה מצב של איזון. ואז היא אומרת – אם אתה מחובר לאיזון – אתה פועל משם. זה לא לברר לך מה נכון או מה לא, הפעולה שלך תבוא משם. למשל – אנשים נשואים – יום עבודה מוציא אותך מהאיזון. אם אתה מודע לזה או לא, אנשים, נפגשים, פקקים, ועד שבסוף היום אתה לא זוכר מה זה איזון. לפני שאתה חוזר הבייתה, לפני שאתה חוזר למציאות שלך – תחזור לעצמך, תחזור לאיזון, זה משנה את החיים בבית. אתה פתאום בא ממקום של כח. אם אתה בא ממקום של התרוצצות אתה בא עייף ותשוש וחסר סבלנות – רק רוצה שישרתו אותך. קח תשתה כוס תה, תבין שמותר לך, תזכור שמותר לך. זה לא רק התיחומים בזמן אמת, אלא להיות נושא איזון באופן קבוע. נראה לי שלשם החלק רוצה להביא אותנו באופן קבוע. אחת הנקודות המרכזיות זה ההסתכלות – אם ההסתכלות היא נכונה – זה כמו המח של הדברים. השכל של הדברים – לפי איך שאתה מסתכל ככה אתה מבין וככה אתה רואה. בשביל להמחיש את זה קצת, לא נתעסק עם זה היום אלא רק לגעת.

ההתנחמדות המוגזמת

הרצון להיטיב זה לא להיות נחמד לכולם כל הזמן. היום הייתי ממש לא נחמד. מישהי התקשרה אלי לחפש שיעור לבעלה. זה כבר לא מדוייק. צריך שהוא יתקשר אחרת הוא יבוא רק בגללה. היא התחילה לטרטר אותי בשאלות. אמרתי לה: תחשבי לבד בראש את כל מה שאת שואלת אותי ותגיע למסקנה. לא הרגשתי טוב. הסגנון לא היה נכון והמילים לא היו יפות למרות שהמעשה היה נכון. משכתי את זה קצת מעבר. הייתי צריך לעשות את זה דקה או שניים קודם. אין ספק שכשרואים את זה אחר כך ומבינים את זה אחר כך כך – זה דיוק. זה 'הדיוק מלמד אותך לדייק.'

אז להתחבר להבנה זה דבר חשוב.

לא להרגיש כמו ילד

טבעי שהמצב יהיה כך. לא להרגיש כמו ילד. זה טבעי שיהיה כך. בנתיים יש להתקדם ולא לקרוא את החומר בקריאה רגילה. על מנת שתצמח אתה צריך את התשובה האישית. לא מערבוב עם ההורים. תתעורר ותבין את החלק שמדבר על התקרבות והסתכלות על המורכבות הנלמדת, אז מבינתך אתה תבנה. תוכל לבנות משקט מתחיל. שקט שלא מאפשר התנדנדות. ועל מה. על מקום אישי. כמו ילד. והרי אין לך מקום כשאתה נאבק.

זה היפך התפיסה שלנו. התפיסה שלנו שכשאני מתעקש אני מוכיח את מקומי בעולם. צועק אז יש לי עוד יותר מקום ומעליב תופס הרבה מקום. והתפיסה האמיתית היא שמי שיש לו מקום לא תופס מקום. לא צריך להתנגד כדי להרגיש כח. גם אם הוא חושב אחרת מהשני הוא לא צריך להגיד. אם אין לו מקום הוא חייב להגיד אני כאן ידידי ודעתי שונה. אם יש לו מקום אישי לא אכפת לו שלא יודעים את דעתו יש לו מקום אישי.

-          כשהיא מדברת על תפיסת מקום היא מדברת על הילד?

כן.

-          מתי הוא כן משתף את דעתו?

כשהוא יושב בחבורה של מתווכחים ורואה שאף אחד לא רוצה להקשיב הוא חושב שאם לא יאמר את דעתו יחשבו שלא היה שם. אבל זה חסר כל ערך. אבל כשיש ערך, כשרוצים להקשיב – אומרים. מקום אישי זה נכס, זה שקט וזה רוגע.

התשובה האישית שלך

יש כאן עוד דברים שצריך לשים לב אליהם. 'הלימוד לא בקריאה רגילה'. קריאה רגילה בדרך כלל זה או כמו שאתה קורא עיתון או כמו חומר לימוד אקדמאי, העיקר זה לזכור את התוכן ואין תשומת לב לכל מילה וכל פרט ומה זה אומר לי אישית, מה זה מדבר אלי, יותר שכל. פה היא אומרת 'צריך את התשובה האישית'. כשאתה קורא זה צריך לעורר בך שאלה ואתה צריך למצוא את התשובה האישית שלך.

-          זה האיזון?

בין היתר, דרך העבודה הזו אתה מגיע לאיזון. אתה מגלה מה חשוב.

היא מרמזת לכם עוד דבר. שהתשובה האישית היא לא כל כך פשוטה וברורה לכם. החשיבה שלנו מושפעת בעיקר מהחשיבה של ההורים שלנו. זאת אומרת – רוב הדעות שלנו והידיעות שלנו באו ממה ששמענו בבית. גם אם לא הסכמנו עם זה. יש עוד נקודה שלפעמים נמצאת אצל בני אדם, זה ערוצים שונים במח – פעם הוא חושב כמו אמא ופעם כמו אבא. הוא לא מודע לזה אבל זה יוצר אצלו חיכוכים פנימיים. בגלל שבבית היו חיכוכים אתה תופס כל פעם צד אחר, אתה מנסה להיות טוב כלפי אבא וטוב כלפי אמא. צריך לנקות את זה ולהרגיש מה זה אומר לך עלייך.

-          איך מזהים את זה?

דרך מלאכות. המלאכה גורמת למחשבה שלך לדבר דרך היד. כל עוד אתה חושב דרך המחשבה הרגילה זה מאד מעורבב לך. אם הייתי חוזר הבייתה ומלקה את עצמי על עניין מסויים זה היה כמו אבא שלי. אבל הייתי אומר לעצמי: "אבא כבר נפטרת, תשחרר אותי. זה לא חשיבה שלי דרך כל ההחמרות העצמיות. זה שחרר לי את זה." היא נותנת לכם רמז, הרבה מאד מהמחשבות שלנו זה דרך ההורים שלנו. חשיבה אישית קשורה למקום אישי, כי כשאין לי מקום אישי החשיבה שלי בעל כורחי מנסה לרצות את הסביבה וכשיש מקום אישי הסביבה תהיה מרוצה ממני כמו שאני ולא אצטרך להתאמץ על זה ולחשוב על זה.

סוף החלק

בואו נקרא עוד כמה שורות:

התקרבות, קשר, יחסי גומלין, איזון, נוכחות על מקומו. נאמר הכל והכל מוסבר, אז מדוע לא רשום דרל ההבנה. זה מפני שהסתכלתם מבעד למרכיב ששייך לעומס. החלקים הניתנים אמורים להשתתף ללמד על הנמצא כדי להשלים. עשיתם עבודה עד כה, מנקודה זו יש שינוי. נדרש מכם להיות הלומדים, הערים, המפעילים את ההבנה האישית, את הלב האישי, כדי שתמצא שקט. הבגרות מקבלת את המילים, כמו שהם, כי הם אומרות אמת.

אנחנו עד כאן קראנו היום. לא ביארתי לכם את החלקים יותר מדי כי חלק מהעניין הוא שתמצאו תשובה אישית. צריך להיות לומד, ער, מפעיל את ההבנה האישית. לא רק מול חלק, אלא ביום יום, לזכור שאתה לומד ער. אם תזכור את זה זה כבר משנה לך את החיים. כל דבר שקורה לך אתה לומד, תלמיד בחיים,לומד את החיים שלך מחדש. אדם הולך עם השאלה הזו בראש, הוא כל הזמן הולך עם השאלה הזו בראש – מה זה בא ללמד אותי? בכל התרחשות שקורת לו ביום. אחר כך תתחיל להתייחס לזה. אתה כבר מתייחס לזה ממקום גבוה. זה בדרך כלל מלמד אותנו גם עם החוץ וגם על הפנים.

שיהיה לכולנו בשורות טובות, שבת שלום, שקט ושלווה וגאולה שלימה תיכף ומיד ממש. לפני תשעה באב, לא רוצים לצום יותר.