פריצת דרך בהמשך לפוסט של ימימה וויטגנשטיין

פריצת דרך :

יש משפט אצל ימימה – ה'קשב' עצמו הוא גם חלק וגם כלי – יש כאן פריצת דרך מבחינתי, הכופר במערכת הפנימית כתיאור חד וחלק של המציאות בפוסט הזה.

המערכת מורכבת מכלים. זה הכל. הכלים הם צורות של התכוונות, חשיבה, הרגשה, שמופעלות באופן בחירי ותבוני במקומות מסויימים.

למשל: המערכת שלי בנויה מ'להגיד בתקופת משבר: 'א. לא נורא נעבור את זה – בטחון עצמי. ב. לחפש איפה הטוב שמסתתר כאן - אמונה' כמו שהיא בנויה מ'קשב' ו'רצון'.

המערכת שלי בנויה מלשאול את עצמי 'איך אתה מרגיש ואיך אתה מתקיים ואיך זה בכלל להיות קיים?' [התשובה שלי כרגע, ברגע זה ממש, באמצע מלאכה, היא מתיש ומאתגר אבל לא הייתי מוותר] בדיוק כמו שהיא בנויה מ'רגש' ו'מחשבה'.

אני אקרא לחלקים בשמות: הראשון – בטחון ואמונה. השני – שאלת הרגשת הקיום.

הקשב הוא כלי וגם חלק. זאת אומרת גם משהו שאני מפעיל וגם משהו שקיים בי. חלק ממני וכלי שאני משתמש בו. כל מה שאני משתמש בו יכול להפוך להיות חלק ממני. למרות שמה שהיא אומרת זה שכלי ספציפי הוא גם חלק שעשוי להיות נושא חסימה.

חלקי המערכת הימימאית – מחשבה, רגש, רצון, קשב ומה היה אומר על כך ויטגנשטיין

אני מכיר את החלוקה הימימאית, של 'החשיבה ההכרתית' (אבל לא רק) של העולם הפנימי המבולבל לחלקי מערכת שונים: הלב, המחשבה, הרצון והקשב. מכיר בה וכופר בה. לא מקבל אותה כעובדה מוחלטת אלא חושב 'מה זה ואיך זה מרגיש?' למי שמדבר ככה ולמי ששומע דיבורים כאלה. התיאור המבדיל נוטה לחלק את הערפל הפנימי, הגוש החסר צורה, בלשונו של פרדיננד דה סוסיר, להוויות שונות, חלקי הוויה פנימית המתקשרים ביניהם כדרך שמחלקות שונות בבית חולים מתקשרות זו עם זו. דומני – בעודי מדדה בעקבותיו הקופצניות של לודויג ויטגנשטיין - כי נכון יותר יהיה לתאר אותם כצורות של התכוונות ותשומת לב בעלת כיוון מסויים בעולם הפנימי. אני מתייחס לזה כרגע במישור הפרגמטיסטי, כמו הסכם מקומי לתועלת מקומית, מבלי להכיר בזכויות וחובות מוחלטת, מבלי לקבל את חלוקת הארץ הפנימית כאילו הייתה זו חלוקה מוחלטת. זו אינה אלא צורה לארגון פנימי שבמידה רבה אני הוא זה שקובע את מובנה.

ובכן – איך זה מרגיש ואיך זה נראה?

'לב' ו'מחשבה' הם התכוונויות שמתרחשות יותר ביני לבין עצמי. 'קשב'  - ביני לבין הזולת, הפרסונה, ו'רצון' – ביני לבין המציאות, מצב העניינים הדומם והאובייקטיבי, שכופה את עצמו עלי. ההתכוונויות יכולות לנוע בכיוונים שונים ומשונים: 'קשב' שמופנה למציאות מעניק לה מימד אישיותי, מאניש, מנפיש, פואטי, צייטליני וזלדאי ובלעז: אנתרופומורפי. גם 'רצון' שמופנה אל אדם מעניק לו מימד ומעמד של אובייקט א סובייקטיבי.

'המחשבה' היא הראייה של הצדדים השונים, הדומים והשונים, בין שני הגורמים או המושאים ומתיחה של קווי יחס, הערכה, שיפוט ביניהם. ניתוח ואיחוי מחודש.

הלב וה'רגש' הם המרגישים את מידת ההתאמה וההתענגות, הטעם והשייכות, כשהם מתחככים בקרבת התופעה.

ה'רצון' הוא הכח לפעול בהתאם לציורים שבדה הדמיון והקשב – על זה ימימה אומרת – יכול להיות גם 'חלק' וגם 'כלי'. הקשב יכול לקרב את ההבנה כי יש בו הבנה אינטואטיבית. יודעים שדבר זה או אחר נכון. לעומת זה הוא יכול להיות נושא עומס וחסימה. כי קבלת הנתונים מהמציאות, מהזולת, דרך הקשב מגיעה לפעמים כשהחסימה מעורבת בחסימה. מישהו מדבר ואני מערב את דעתי עליו ואת פחדי המולבשים עליו עם התוכן האובייקטיבי של מה שהוא אומר.

מתי זה קרה לי היום? אני מנסה להיזכר ומדחיק את המחשבה. דוחה אותה למחר. והנה ממש דוגמא לקשב שמעורבת בו חסימה. אני מנסה להקשיב להיום אבל החסימה שיש בי מפני החסימות שלי דוחה כל אפשרות. 

שיעור מספר #4 11-02-15

חיבור מתוך לחץ

יש מקום בתוכינו שבו כל החלקים מחוברים, בעיקר במצבי לחץ, אנחנו רוצים שיהיה קשר תמידי.

מה זה רצון?

-          רצון זה לא סוג של מחשבה ורגש?

השאלה עצמה מראה כמה אנחנו רחוקים מחלקי המערכת שלנו.

דוגמה להבחנה ערה בין סבך של עומס למח ולב

נגיד שילד לא רוצה ללכת לישון. זה קורה בבתים הכי טובים. עכשיו זה האבא מול הילד ועכשיו הוא מתרגז. בא ונבדוק למה – אם הוא היה מודע שהוא מתרגז הוא לא היה כועס. הלב שלו אומר – אני רוצה רק שיהיה לו טוב, מצידי שישחק כל הלילה. המחשבה אומרת – יש הרבה סיבות טובות שישן: הוא צריך לקום, זה לא בריא, וגם כח אין לי. הרצון לא פעיל והאבא כועס כי הבן מביא אותו למצב הזה. אם הוא מודע אז הוא משחק איתו בשמחה עוד רבע שעה כדי שהוא לא ירגיש שאני רוצה להיפטר ממנו. אז יש שקט פנימי. אפילו אם עשיתי טעות והלב שלי מגלה לי אותה אני נרגע. אם אני פתוח לקבל את הזולת הכל מתרכך.

החלקים שאתה מרכיב מפרקים אותך לחלקים

כל חלק שלומדים יכול לעזור לפרוץ חסימה. מתוך הלימוד אתה רואה שאם משהו לא נכון לגמרי ולא מדוייק לגמרי – אתה יכול לעזוב אותו.

בהמשך היא מזכירה את הכלים. "הכלים מכוחם מאפשרים את התפרקות החסימה." מה זה הכלים? קודם כל מיני הבנות שאנחנו משתמשים בהם.

·         אם אני מבין שלפני שאני עונה כדאי לי להמתין, הבנתי שזה נכון, זה כלי.

·         המתנה היא כלי והבנה שזה כלי זה גם כלי.

·         אם אני מבין שכעס אף פעם לא מביא לתוצאות טובות אז זה גם כלי.

·         למדנו גם על 'מידת רוחק' – לא להתערבב. בנאדם עצבני אני לא צריך להתערבב איתו, אני בנתיים רגוע, שלא יסחוף אותי לשם. אני הולך מטר אחורה. מי שמסגל לו את התנועה של לקחת צעד אחורה כשלא נעים הוא כבר יגלה עולם אחר.

·         קיבלנו כלי שהוא מבנה 'מקשיב, ממתין, מבין עונה'. אם נשתמש בו הוא כבר יהיה יותר טוב.

זה חלק מהכלים ולאט לאט תגלו יותר כלים. מה שהיא אומרת בעיקר זה שאנחנו צריכים לבנות ולא להתעסק עם הדברים שאנחנו מגלים כמיותרים. אם אני מגלה שאני כועס ואני לא רוצה לצעוק לא יהיה נכון לריב עם הצעקה. אני צריך לבנות משהו שיחליף אותה. לאט לאט הלימוד עוזר לבנות איזשהו סבלנות, רכות, הסתכלות אחרת, שמונעת את הצעקה.

יישום ותוצאות – הרגשה טובה

הדבר הבא שהיא לימדה אותנו – וזה דבר שאתם חייבים לפגוש אותו – זה 'יישום ותוצאות'. אנחנו לומדים כאן בשעה אחת המון דברים. אנחנו צריכים לקחת משהו לחיים וליישם אותו. הבנה שאני לא מיישם אותה היא לא קיימת. זה גם מבנה.

-          מי שמקשיב באמת הוא גם ממתין ואז מבין ואז עונה.

נכון, אבל כמו שלומדים לנהוג וכל פעולה מורכבת מהמון פעולות. הקשבה היא תמיד חסרה. גם כשיש קשר רגשי תמיד השמיעה הראשונה מורכבת עם עומס. להקשיב לתוכן ולא לניגון של הטענה או משהו אחר לא נעים. קודם עוברים את התהליך עד שהמבנה מתרחש במהירות. אני כבר הייתי מורה ומדריך לכל מיני אנשים וזוגות והייתי מדבר עם אשתי הייתי צריך להתאמץ ולהתשדל להקשיב לאשתי. עד שזה גם בא לי טבעי. ככל שדבר יותר עמוק ויותר רגשי החסימה יותר חזקה.

-          מה זה תוצאה?

אם התעורר בך איזה כעס על אשתך והבנת דרך הלימוד שהכעס לא מועיל לך ולא לסיטואציה ואתה לא מגיב משם. אז תהיה הרגשה טובה, אפילו עצם זה שהרגשת טוב יותר.

-          לפעמים זה נותן שינויים טובים במצב העניינים, הרבה יותר ממה שחשובים.

נכון, אבל אנחנו בלי ציפיות.

המילים הבונות

למילים יש משמעות ויש את כוחן.

כוחן של המילים מעורר את ההבנה להבין.

אנחנו רגילים שיש כח למילים שהם מעצבנות אותנו. כשאומרים לנו מילים פוגעות זה מעצבן אותנו. הוא בסך הכל דיבר אבל זה מעורר כעס. אנחנו צריכים ללמוד את הכח של המילים הבונות. גם כשאנחנו מדברים עם אנשים – למצוא את המילים הבונות. למילים יש כח הרבה יותר ממה שמתואר פה, נכנס לזה אולי בהמשך.

הקשב והאמת

יש חלקים, חלקי המערכת,

לא רק 'לב' ו'מחשבה',

אלא ה'קשב' עצמו הוא חלק וגם כלי.

כי ה'קשב' יכול להיות נושא חסימה.

'קשב' יכול להיות כלי נפלא,

שעוזר לך לקרב אותך אל ההבנה.

איך יודעים שדבר זה או אחר נכון?

כי כשזה אמיתי אתה יודע זאת.

זה משפט חזק מאד.

ניזון מכליו. גם ההבנה.

היא מחדדת לנו את העניין של הקשב. גם קשב לעצמי – מתי זה הרגש, מתי המחשבה וכו' וגם היכולת להקשיב החוצה מתוך מקום נקי יותר. במקומות האלה הקשב הוא כלי שעוזר לי לתפוס את המציאות מחדש. ויחד עם זה, הקשב הוא חלק מהמערכת. כמו שהלב שלי סגור – גם הקשר שלי סגור. כל חסימה שיש בנפש מופיעה גם בקשר, אז אולי משם הכי קל לי לזהות ולתקן.

למשל – טונים מסוימים שסוגרים לי את הלב. אם אני אנקה את המסקנות שאני מסיק מכל מילה, ומקשיב באמת על נקי אז המערכת כולה נקייה – המחשבה והלב יותר נקיים. אם אני מבין שמי שצועק עלי עושה רעש ואומר הרבה מילים הלב לא נבהל והוא נשאר רגוע ונקי.

טינות לכל החיים, שורש עומס ושורש נשמה

-          איך מנקים את הלב לגמרי מטינות של ילדות ומפגעים לכל החיים.

אין קיצור דרך, רק לבנות את המערכת – צפייה, המתנה, קשב, שיקול תגובה – ואז החלקים האלה לא תופסים מקום.

-          אי אפשר לתקן לגמרי את שורש העומס.

יש נקודה של שורש העומס שבעולם הסוד קוראים לה 'לב האבן' שאי אפשר לתקן אותו אלא רק לבודד אותו ולא לתת לו להתערב בחיים יותר מדי. נגיד ששורש העומס בא מחוסר אהבה בילדות, נטישה וחוסר אהבה. עכשיו כל פעם שבאה לו חרדה שמישהו לא אוהב אותו – הוא לא מתפעל מזה, הוא יודע שזה שם. אבל הניגון המנג'ס הזה שם. אבל יותר בעומק שורש העומס הוא מניע אותו אבל זה יותר עמוק ונגיע לזה בהמשך. כל הדברים שנגדיר כעומס וכמיותר וכצד הלא טוב נראה בהמשך שהם לא כל כך רעים וגם עוזרים לנו.

-          אבל הנשמה כשנולדים טהורה לגמרי?

גם עכשיו.

-          נולדים עם 'שורש עומס'?

יש גנים ויש גלגולים אבל את עיקר העומס מקבלים מההורים. כל מה שאצלהם שרוט ודפוק עובר אלינו ואנחנו צריכים לתקן את זה. הנשמה יודעת שהיא באה לתקן אבל היא לא יודעת מה. על ידי שההורים שורטים את ההארד דיסק אז הנשמה יודעת שאם ההורים עשו אותי כועס ופחדן אז את זה אני צריך לתקן. הנשמה היא מחברת בין השורש ובין ההכרה. הנשמה טהורה ולא מכירה את כל ההתערבבות הזו. כשיש חיבורים הנשמה נעשית הרבה יותר פעילה ונוכחת ואדם מוצא הרבה טוב בתוכו.

הבנה אישית ואיטית

כשלומדים, בהתאם לחלקים,

מבינים למה משתייך.

הפעלה של הבנה אישית

ללא ערבוב עם העומס האישי.

צפייה,

קליטת היש,

לא ממהרים להכנס לעשייה.

אז, החלקים יותר מוכרים,

אז נעשה סדר, התבהרות.

קליטת החלקים בזריזות והסדר בהבנה –

חוסכים, יוצרים את התמצות, את הסדר הנכון.

עשייה מורכבת דורשת זריזות של החשיבה

ובכך קליטת היש.

ואיך לבנות ואיך ליצור בעשייה.

תמצית העשייה נמצאת

במבנה שאין בו החסרה מהדיוק והפרזה.

הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס

אז מה היא אמרה לנו פה? זה דברים שלא בקלות מגיעים אליהם אבל צריך ללכת בכיוון שלהם. היא אומרת 'הפעלה של הבנה אישית ללא ערבוב עם העומס'. איך אני יכול? אני הרי מעורבב! אז עד כמה שאדם יכול להפריד.

מה גורם לנו העומס? כשאני לומד משהו אני או חושב שהבנתי כבר, או מתנגד למה שכתוב, או להרגיש שזה שייך למישהו אחר, שזה נכון כלפי אשתי אבל לא כלפי. העומס לא מאפשר לי לקלוט מה הכתוב מלמד אותי כלפי עצמי. ברגע שאדם באמת, ממקום נקי, רוצה להבין מה המילים האלה מלמדות אותו על עצמו – אז הוא ילמד. לכן צריך לא למהר להבין ולא למהר לא להבין. יש גם תגובה כזו של 'השפה הזו לא מובנת לי' ואז יש דחייה. לתת לכוח של המילים להיכנס ולעבוד.

איך ללמוד 'ימימה'?

עכשיו היא גם אומרת לנו איך ללמוד. גם על הלימוד צריך צפייה. אתה קורא את זה כאילו אתה מסתכל במראה ממרחק. מה אתה רואה על עצמך? קליטת היש: מה אתה מוצא שיש אצלך כשאתה לומד? בעיקר הדברים החיוביים. עצם זה שאתה רוצה ללמוד ואתה שם זה יש. מה החלק הזה מעורר בך ומגלה בך מצד היש.

למשל – מגלה שיש לך רצון לשפר את החיים – זה כבר לימוד. מגלה לך שיש לך יכולת לעשות הפרדה – זה גילוי היש. יחד עם זה מגלה לך את כל מה שיש בכך כ'לא משהו'. גם את זה הוא מגלה.

אז היא אומרת – ללמוד לאט, לקלוט, להכיר את היש, לא למהר לעשות עם זה משהו. להכיר את החלקים – את הרגש, את המחשבה, את הרצון – להפריד אותם כדי שאוכל לחבר. מתי אני חושב ומתי אני מרגיש ומתי אני רוצה.

מה בין 'רגש' ל'מחשבה'?

-          יש בלבול גדול בין רגש למחשבה.

נכון מאד. אנשים נגשים לכסף, שהוא עניין לוגי, עם הרבה רגש. לעומת זה, ביחס למחשבה, ילדים ואשה תצא מהמסקנות ההגיוניות שלך על כל דבר ותכניס רגש. במקום להכניס מישהו למגירה זה הסקת מסקנות מטופשת שכל המערכת מתייחסת אליה כאילו זה נכון. שימו לב כמה פעמים המסקנות שיש לנו במחשבה על מה שקורה זה לא נכון. רוב הפעמים המסקנות לא נכונות. ה'דיפלומט השקרן' שיש לנו במח צריך לפטר אותו.

זריזות וסדר, מבנה ודיוק

היא מדברת על להכיר את החלקים יותר ועל זה שצריכים 'זריזות וסדר'. מה זה הסדר? מה שאנחנו לומדים לאט: 'צפייה, זיהוי, המתנה, ופעולה או תגובה'. אני בוחר להגיב מתוך בחירה. התגובה צריכה להיות מתוך בחירה, גם אם היה בה קצת עומס.

היא אומרת שתמתין, אל תעשה כלום. אל תכריח את עצמך לעשות את מה שלמדת. תן לזה להתבשל בפנים ואז זה קורה מעצמו. אני זוכר שהתחלתי ללמוד ושוחחתי עם אבא שלי בטלפון. הוא היה יורד עלי כרגיל ואני במקום לאכול את הלב ולהתנצל ולהצטער שהתקשרתי פתאום הבנתי והרגשתי שהוא מתגעגע אלי. אמרתי לו: "גם אני התגעגעתי אלייך!" ופתאום כל השיח השתנה.

היא מדברת על 'מבנה' שזה מה שדיברנו על הסדר של צפייה, זיהוי המתנה וכו'. מקשיב ממתין וכו' – זה עניין אחד. זה תמצית העשייה – לעשות דרך המבנה. הדבר השני הוא 'הדיוק'. על 'הדיוק' אנחנו נלמד המון. מה זה הדיוק? לפי החלק הזה – לפעול אחרת ממה שהייתי רגיל. לצאת מהאוטומט. כל פעולה וכל התרחשות שאני מוצא תגובה חדשה מתוך ההתרחשות זה דיוק. הדיוק מוגדר אצלנו כדיוק יחסי. יחסית למה שהייתי עכשיו אני יותר מדויק. זה צריך להיות יותר משמח. זו אחת הנקודות שאדם צריך למדוד את עצמו ולשאול – האם דייקתי? איך בודקים? לפי ההרגשה: אם יש שקט פנימי – דייקת. אם יש שכנוע וויכוח פנימי – כנראה לא דייקת.

דיוק הוא התיאום המוחלט.

הדיוק מפתח ומעמיק

את ההבנה כלפי הניתן.

בין חלקי המערכת השונים. כל תיאום והתקרבות לשם היא טובה. כל מקום שיש משא ומתן בין מח ללב והסכמה ביניהם זה כבר טוב, אפילו אם זה לא תיאום מוחלט.

לאסוף את הכלים למכלול

יש לאסוף את החלקים הנלמדים ולשייכם למכלול.

בהבנה נוספת יש עשייה מתוקנת.

ככל שתתכוון תוכל לדייק עוד.

כל מה שאתה צריך זה להתכוון לדייק, לרצות לדייק.

-          מה זה 'לשייכם למכלול'?

לאן אתה רוצה להגיע? למה אתה לומד את זה? לשם תשייך את כל הכלים שאתה לומד.

את היש לעשות מבצעים בלי מאמץ נפשי.

הכרת הנמצא,

לדוגמא: מבקשים מלאכה

ולפי הנמצא המתבקש אינך מחסיר ואינך מפריז,

אז התיאום מושלם

והמקבל ידע לקבל את היפה,

כי זה אמור להעביר למסתכל

את התוכן והעיקר שבמלאכה.

יש כאן כמה דברים. גם במציאות ובחיים היום יומיים – רוב הזמן אנחנו עושים את 'מה שצריך' ולא את מה שאנחנו רוצים. עד כדי כך שאנשים בסביבות גיל ארבעים ואני שואל אותו: מה אתה רוצה לעשות בחיים? הוא אומר – אני כבר לא זוכר. יש הרבה מה לעשות ביום יום. יש בתוך זה דברים שהם קשים לנו אבל מה לעשות – צריך. אגלה לכם סוד עמוק – צריך להוציא את הקושי מהנפש. אם אני צריך לעשות את זה אני לא מתנגד, אני מוציא את הקושי. אני בחרתי בחיים האלה וזה המחיר. אני מוריד את ההתנגדות של הנפש וזה מוציא את הקושי. זה סוד גדול. צריך פשוט לעשות ולא להתייחס לזה. יותר בעומק אפשר למצוא משהו טוב יותר בכל דבר כזה ואז לעשות את זה מתוך שמחה. אם אני יודע שאני עושה את זה, אפילו אם רק כדי להפטר – אתה תשמח.

מה שאתה מחסיר מעצמך

נקרא עוד כמה שורות ונסיים את הדף הזה:

החסימה אינה מאפשרת את המרחב.

לחזור למרחב תוך גבולות היש במציאות.

חסכון של כוחות וזמן.

ריכוזיות, התפתחות

והתחזקות של החלקים המשתתפים בחסכון.

לכן יש מורכבות,

לכן יש מכלולים.

הכל מתוחם

והתיחום מלמד על מה שאתה מחסיר מעצמך.

המשפט האחרון הוא נושא למחשבה – כל ההתנהגות האוטומטית, בסופו של דבר פוגעת בנו. דאגות, כעסים, פגיעויות – מחסיר מעצמי שמחה וחיות וגם ביום יום אני לא מספיק חושב על עצמי ועל הנתינה לעצמי – מה יביא לי שמחה. הייתה אצלי גברת שבעלה מאד דאג לה כי היא נפלה לעצבות גדולה. שאלתי אותה – איזה דברים משמחים אותך? היא אומרת: ללכת לים, לרקוד. אז אמרתי לה: איך את חושבת לשמוח? בכל יום את צריכה לעשות משהו. זה א',ב' של מחסיר מעצמו. הגענו למסקנה – שהיא לא כל כך ברת ביצוע בעולם הזה וזה שאדם צריך יום בשבוע לצאת מעצמו ולעשות מה שבא לו, חוץ משבת שנחים. יום אחד קבוע. אתה חוזר אחרת למציאות. הרבה יותר על מקומי, פחות נלחץ ופחות נרדף ולא לחוץ. פתאום הכל בסדר. יש בנו משהו שאנחנו קולטים אותו אבל הוא הורס לנו את החיים – לא חשוב מה שאתה עושה אתה רוצה לסיים אותו ולהיות כבר בדבר הבא. לא חשוב אם זה טוב או רע – העיקר הדבר הבא. ביום חופש שבו אין את הדבר הבא אתה יכול לפגוש את עצמך באמת. החיבור עם עצמך לעיתים יותר גבוהות.

שיעור #3 04/01/15

איך לא לחזור בתשובה:

לקחתי טרמפ תלמיד שלי מלפני חמש עשרה שנה והתעורר לחזור בתשובה. הוא לא יודע איך לחזור בתשובה. הוא חזר לקיבוץ וצועק על חברים שלו: רשעים. אמרתי לו: אם אני הייתי כמוך לא היית כאן. כשפגשתי אותך היית יותר רשע מהם. אני הסתכלתי על הטוב שלך ועל הטהור שלך. אתה לא יכול לעשות אותו דבר?! כל מי שחי על 'נגד' טועה בשקר. 'נגד' זה שקר. ככה גם בכל המפלגות עכשיו. צריך להבין יסוד מאד עמוק במציאות: הרע, לא צריך להלחם בו. הוא מכלה את עצמו. בגשמיות תוכלו לראות את זה בעולם הערבי – כל המחבלים פועלים אחד נגד השני. כולם פועלים אחד נגד השני. לא צריך להלחם עם הרע, צריך לחזק את הטוב. כמו שהרב קוק הה אומר: במקום שיש רעש תביא שקט. במקום שיש מלחמה תביא שלום.

הסודות של הפירות

אנחנו אחרי טו בשבט, יש בפירות עניין רוחני. יש פירות שלא אוכלים את הקליפה ולא את הגרעין. יש פירות שאוכלים את הפרי עם הקליפה ויש שאוכלים גם את הגרעין. כל אחד מהם הוא עניין רוחני אחר. בכללות התברכנו בארץ ישראל בשבע מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, זית, תמר, תאנה ורימון. אילו 'פירות ארץ ישראל'. בוודאי מה שקשור ל'פירות ארץ ישראל' קשור גם ל'עם ישראל'. הארץ הזו והעם הזה הם דבר אחד. יש מקומות שבהם ארץ ישראל נקראת 'שדה התפוחים הקדוש' – 'חקל תפוחין קדישין'. התפוחים זה נשמות עם ישראל וזה הפירות של ארץ ישראל. נקח מכאן לכבוד היום: לכל פרי יש פסוק שמלמד אותנו שעם ישראל משול לו.

מכל פרי לומדים משהו על האדם, כי האדם עץ השדה.

להתכלל בחיטה

לחיטה – בטנך ערמת חיטים – מה לומדים מהחיטה? החיטה כשהיא לבד היא לא משהו. אנחנו לא כוססים חיטה, אבל כשמצרפים אותה יחד וטוחנים אותה היא מאכל בסיסי. לומדים ממנה לשבר את האגו, להוריד את קשיות הלב, ודבר שני – להיות נכלל בכלל ישראל.

דבר נוסף שלומדים זה את השותפות של האדם עם הבורא בבריאה. כי, אני עושה תיקון למה שהוא עשה. היה אפיקורס אחד שהיה מקשה על רבי עקיבא: מעשיו של מי נאים יותר, של הבורא או של האדם? הכוונה הייתה לעקוץ על המילה. רבי עקיבא הביא לפניו חיטים וגלוסקאות – עוגות – ושאל: מה יותר טוב לך? האדם לוקח את הבריאה ומרים אותה. אני מרים את החומר במעשי ובברכותי.

בזמן אכילת החיטה יתפלל האדם לרכך את ליבו ולכלול את עצמו בחבורתו ובעם ישראל. קודם כל בקרובים אליו – משפחה, חברים, זה 'חבורתו', וגם להיות יותר אכפתי למה שקורה בעם ישראל. אם הוא לא יכול לעזור לפחות שיתפלל, שיעשה משהו, שירגיש חלק.

לפני כל מצווה אומרים שמקיימים את המצווה 'בשם כל ישראל'. להגיד זה לא בעיה, כל מה שצריך זה להוסיף לדיבור מחשבה והרגשה. אני יכול לתאר את עצמי כאחד מישראל שעושה את המצווה ואז מתעורר רגש קל וזה כבר מספיק. אפשר לעשות את זה בכל עשייה טובה – 'בשם כל ישראל'. פעם ראה יהודי צדיק את רבי זושא מניח תפילין בצהרים ונזף בו: מה אתה עושה? עד עכשיו לא התפללת? רבי זושא שאל: ואתה התפללת? הוא ענה: התפללתי ולמדתי. ענה רבי זושא: אם התפללת 'בשם כל ישראל' אז גם אני התפללתי ואם לא – אין לזה ערך.

תינוק לא יודע לדבר עד שהוא אוכל דגן, אז נכנסים לו כ"ב אותיות למערכת. אי אפשר ללמד תינוק לדבר. הוא יודע את זה לבד. אני מדבר עם הנכדים שלי מגיל חצי שנה והם מבינים אותי. פתאום יום אחד הם מתחילים לדבר.

התמימות של השעורה

שעורה זה כמו חיטה, אבל היא נקראת 'מאכל בהמה'. אנשים לא אוכלים את זה כי זה עני. בספירת העומר מקריבים דווקא שעורים. הבהמה שלי עוד במקום. יש בי חלק שכולו גוף, שרוצה רק רצונות של גוף, לכל אחד יש את זה קבוע. זמן ניכר מהמחשבות שלי אני מקדיש לאוכל – מה אני אוכל ואיך. הבהמה מבלבלת את המח כל הזמן. הצד הרוחני שבבהמה זה התמימות. את זה לומדים מהשעורה – פשטות ותמימות. הבהמה עושה את חלקה בבריאה בלי התחכמות. אוכלת עשב ונותנת חלב בלי מחשבה יתרה. דוד המלך, שהייתה לו השגה של רוח הקודש אמר שהוא 'בהמות הייתי עמך'. בחיי היום יום זה אומר לא להתנגד למה שאני עושה. זה דבר עמוק. אם נגיד עכשיו אני מדבר ונותן נאום של שעתיים, מזיז ידיים וכו' בלי להתעייף. אם אעשה את אותם הדברים בלי לנאום, להזיז ידיים בבית זה יהיה קשה מאד. אם הנפש מתנגדת הכל נהיה קשה מאד. אם הנפש לא רק לא מתנגדת אלא אוהבת היא מעיפה את הכל. אם אתה מתנגד לעבודה או רואה שלאחרים יש עבודה יותר קלה ורווחית זה נהיה כבד. יש המון דברים בעולם שאתה צריך ביום יום לעשות. אם הוא היה בורא את העולם הוא היה יכול לנסח חוקים אחרים. במציאות היא שלאדם שנברא יש חוקיות ואם אתה לא מתנגד לחובות שלך – הכל נהיה יותר קל. אם צריך לעשות – אני עשה. לי זה קל, אני תמיד מקשר את זה למצווה שאני צריך לעשות. אשתי רוצה שאקח אותה לקניות ב'ביג' וזה מאיים עלי. אני חושב על השורש של זה במצווה – לקיים את כתובתה – ועושה את זה בקלות. להפוך את ה'אני צריך' ל'אני רוצה'. זה יקל עליכם מאד.

שמחת הלב של הגפן

הגפן – עניין של שמחת הלב. אדם צריך לאכול ענבים ולשתות יין לזכות לשמחה בלבבו ולקרוב דעת בינו לבין חבריו וכן לזכות לסתרי תורה. נכנס יין ויצא סוד. אם אדם שותה יין הוא מאבד את ההכרה וזוכה לחכמה. כשאדם לא בהכרה יורד לו השגות. בפורים שמתקרב אלינו, האדם כמעט איננו.

למדנו להיות נוכח בסיטואציה. לא להיות מבולבל בסיטואציה, להיות נוכח. אבל אחרי המבחן של הסיטואציה זה בורח. להיות נוכח זה בכל תנועה.

הארה חזקה של הזית והתמר

הזית יוצא מן הכלל – זה הפרי היחידי שלא משמש רק למאכל, אלא גם למאור וגם לסיכה על הגוף. המלומדים אומרים שמה שאוכלים נקרא אור פנימי ומה שמושחים את הגוף זה אור מקיף ומה שמאיר גבוה משניהם. יש כאן אכילה, סיכה ואור.

משותף לכל זה גם התמר, שהפרי שלו קדוש – כלומר אומרים עליו ברכה – וגם הענף שלו קדוש. מהצמיחה הישרה שלו, הלולב, מקיימים מצווה. לאכול תמר זה להיות תם וישר ולקדש את הענפים ולא רק את הפירות. את המעשים היום יומיים – את המשא ומתן, את המפגש עם אנשים, לא רק הלימוד תורה והמצוות

האור והמצוות

המשותף לכולם זה ההתכללות בכלל ישראל. רימון ותאנה הם אינדבדואליים. תאנה זה כלי שאוכלים אותה כפי שהיא. זה מראה על איזשהי שלמות. הנשמה האישית של כל אחד. בזמן אכילת התאנה יתפלל האדם לגלות את האור המיוחד שלו, את קדושת הנשמה שלו. יש חיבור של כלל ישראל עם בורא עולם ויש חיבור אישי של כל אחד ואחד.

על צפייה והמתנה

-          לצפות במתרחש, במה שקורה באמת, לא במה שאני חושב או מרגיש. לעצור, להיות בשקט ורק לראות.

תפסת את הנקודה החשובה. הצפייה חייבת לבוא עם המתנה. אם אתה ממהר מדי אז האוטומט קופץ. צריך לעצור את זה לזמן המתנה. אפשר להגיב עוד עשרים שניות או דקה. הבנאדם שממול לא מתאדה והוא רק מעריך את זה שאתה מגיב לו מתוך מחשבה.

דיברנו על המבנה:

א.      צפייה

ב.      זיהוי

ג.       המתנה

קודם כל אני יוצא מעצמי ומה זה עושה לי. רואה מה באמת עובר על השני ומה שייך לי ולא שייך לי ואז אני יכול לבחור. המבנה הזה זה לא משהו שאני צריך לעשות אותו. מעצם זה שאתה צופה אתה יכול לראות איך זה מתוקן.

לפעמים יש לב סגור, כעס, התנגדות. לפעמים קשב והבנה. יש בך גם את זה וגם את זה. אתה צריך לבחור – מתוך הלימוד – מה יותר טוב לך. מה שהיא מגלה לנו בסוף זה שהתנועה הזו לאט לאט מביאה לאיזון.

מה זה איזון?

מה זה איזון? אומרים מילה וחושבים שמבינים. איזון גלגלים, איזון משקל. מה זה איזון בנפש?

-          חיבור בין הלב למח.

שיש הסכמת הלב בין למח.

-          אני עושה דיון בין המח ללב כאילו הם שני דיינים ואני מכריע בינהם.

עצם הקישור ביניהם זה שיח מחבר. תלמיד שלי מספר שהוא רתח על הבן שלו שבגללו הם אחרו את ההסעה. בדרך לעבודה הוא שאל: ליבי, למה אתה כועס? הוא ענה – אני כועס עלייך שלא קמת מוקדם ואתה מוציא את הזעם שלך על הילד. ברגע שהבנתי את זה נרגעתי. למחרת הקדמתי את השעון המעורר.

הנבטה ועיבור בתהליכים רוחניים

למעשה,

התוצאה של הבנה הכרתית נקראת 'הנבטה',

אשר בונה הבנה הולכת ומתבהרת,

ואתה הולך ומתחזק ומוסיף לכוחך,

אז נותן למערכת לפעול בחוקיותה הטבעית.

אני קורא דברים ומסביר אבל בחיים לא מתיישמת ההבנה הזו כמתקיימת. היא אומרת – לא צריך להלחץ מזה. כל הבנה הכרתית זה הנבטה. זה התחלה של משהו. לוקח זמן בין ההבנה בראש להבנת הלב. הזמן הזה נקרא 'הנבטה', או 'עיבור' או 'זריעה'. יש להם כל מיני שמות בעולם הרוחני. כשהמחשבה הולכת ומתבארת הכוונה שיש יותר ויותר הסכמה בלב להבנה, וזה בעצמו התחזקות. ככל שהלב יותר מסכים אז יש יותר התחזקות, יותר רצון, יותר כח ליישם. זה הולך וגודל ככה וככה. עכשיו היא אומרת:

ברור כי רצון שלנו מהחיים זה להשיג מטרה זו או אחרת.

לפני זה היא אמרה 'נותן למערכת לפעול לפי חוקיותה הטבעית'. החוקיות היא שאדם רוצה שיהיה לו טוב. כל מה שאדם רוצה זה שיהיה לו טוב. אדם טוב לו גם במצבים מעפנים של דאגה וכעס והוא שכח מה זה הטוב האמיתי. המערכת המהותית שואפת לטוב האמיתי – נתינה, עשייה טובה, אהבה, לחיבור וחיבוק, משהו חי וזורם.

נסעתי היום עם חבר שלמד אצלי לפני עשרים שנה ואמר לי יש לי משפט שלך שכתוב לי ביומן כל שבוע 'דיוק אמיתי זה להפוך זמן מת לזמן חי'.

כדי לחזוק לחוקיות הטבעית צריך להחזיר את המטרה. אז הרצון נכנס לעבודה.

מטרות יישומיות

-          דיברת על זה שזה מה שמאחד את המערכת.

כן. גם בלימוד. אני שמתי לי מטרה – לא לצעוק ולא להעליב ולא לדבר מילים שליליות במשפחה. זה עשה לי תיקון בהמון מקומות. תקח דבר אחד ותגיד – זה חשוב לי, אני רוצה לנקות אותה. לכל אחד, אם המטרה ברורה, הכל מתוקן. המטרה השנייה – להיות חבר של האשה והילדים. שהם יהיו החברים הכי טובים שלי. ראיתי דבר פלא – אם אני יושב באיזשהו מקום ואשתי מתקשרת אני מתבעס: היא בטח צריכה משהו ואז היא אומרת שהיא צריכה משהו ואני צריך להפסיק את מה שאני עושה. שמתי לב שאם חבר מתקשר באיזה חור אני רץ אליו. הבנתי שאני רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. אמרתי לעצמי – אני מחכה שהיא תתקשר ואעזור לה. אני כל היום מחכה לזה. אמרתי לה – תכתבי לי בסוף היום על דף, כי אני הולך לישון ראשון. בבוקר אחרי התפילה אני דבר ראשון הולך לעשות את מה שרצית. נתתי לכם טיפים לכמה מטרות שאפשר לקבוע בחיים. תבחרו את שלכם, פשוט תגדירו לכם מטרה.

מבחינת הלימוד יש צורך להשיג

כדי להבין עוד,

לייעל עוד.

התיקון – פונה לא רק להתפתחות

אלא גם לתגי הנפש והרגש השונים.

ידוע שאצל ימימה יש דברים שהם ברובד אחד של הבנה, פשט. כולם מבינים שאם אין תיאום במערכת צריך לעשות תיאום. אבל יש בעומק עוד הבנה ועוד הבנה ועוד עד הסוד. היא אמרה שיש ארבע רבדים בלימוד.

מה זה תגים?

יש לנו – טעמים, נקודות, אותיות ותגים. את האותיות כולם מכירים. האות נקרא 'כלי' והוא מכיל את ה'אור'. הניקוד הוא תנועה, הוא גורם לאות לנוע. אות בלי ניקוד לא זזה. כל ניקוד נותן בה רגש ותנועה. הטעמים שמעל או מתחת לאותיות זה המנגינה, זה החיות, זה האור שלה. בניגון שונה יש משמעות שונה. בניגון שטיפה משתנה כל העסק משתנה. תלמדו את זה  - אם אתם רוצים להשיג משהו מבנאדם אל תבואו בניגון של טענה אלא של בקשה. בנוסף לזה יש תגים – מה זה התגים? יש לנו 'טעמים, נקודות, אותיות' – מה התגים נותנות? על פי השתלשלות העולמות כשהאור מגיע לכלי הוא פוגש איזשהי רשימה מתענוג שהיה קודם. ככה אנחנו בנויים כבני אדם – כל חוויה משאירה רשימה. אכלתי במסעדה יוצאת מן הכלל – נהנתי. אם אוכל במקום אחר – אני משווה את זה עם זה. אם זה קצת פחות טוב – מיד אני מרגיש את החסר. כשהאור ירד בפעם הראשונה הורגש כל האור. כשהוא הסתלק וחזר הוא פגש את הרשימה שהייתה קודם. היא מכירה את האור שהיה קודם אבל מוותרת בשביל המציאות הנוכחית. התגים עולים למעלה, זה הצד הגבוה של הנשמה שהייתה בפני עצמה לפני העולם. התגים הם גבוהים מאד.

-          איפה זה בעבודה?

זה ברגישות. כיסופים למקום של הטוב שבך. התגים האלה מאירים לנו לפנימיות הלב. זה בא לפתוח לנו את ההתבוננות לשם. היכולת שלי להרגיש צער ושמחה של מישהו אחר. זה מעל הגוף ולא מתחת הגוף.

-          איך אתה שם? זה להיות נוכח ולהיות בהווה?

כן, אבל זה לימוד שלם. אנחנו בהתחלה. אני יכול לומר מניסיון שמגיעים.

להפעיל את מה שרוצים להעביר פירושו –

הכרה אישית פעילה,

עד שרצונו ההכרתי  להתפתחותו

לא רק בעבודה,

אלא להתפתחות פנימית,

ניקוי המערכת,

החוסן כדי לא להשתנות

לפני כל משתנה לפנייך.

להבין אותם במשתנה שלהם

מבלי שאתה מתנדנד.

לומדים על הנוכחות המבצעת

ללא מאבק.

הנוכחות המבצעת

מאפשרת את הדיוק וההעמקה.

למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש

ולמצוא עוד,

מבלי לערבב נפש ורגש מילדות,

שמחסירים מהיכולת.

חוסר ערבוב בין נפש ורגש מהילדות

מאפשר את הקשר המהותי

עם העשייה היום יומית.

הלומד הוא הבונה והמשחרר.

מה היא אומרת לנו. יש כאן עניין של התפתחות פנימית שתלוי ברצון שלנו. צריך שיהיה רצון הכרתי להפתחות. מה זה רצון הכרתי להתפתחות?

-          שזה נקי מעומס.

זה שאני מכיר את הפגמים שלי. אני מכיר את זה. זה לא משהו ערטילאי. אני לא רוצה לכעוס על הילדים שלי ולא על אשתי. זה לא תיאוריה. אני מכיר בזה. הרצון להפטר מזה הוא 'הרצון ההכרתי לתיקון ולהתפתחות'.

-          זה קשור למה שאמרת קודם על יעד ברור, וגם לזיהוי של שורש עומס.

נכון אבל עוד לפני השורש. גם הסימפטומים חשובים.

לא משתנה לפני כל משתנה

היא נותנת לנו נקודות התבוננות. למשל: 'החוסן שלא להשתנות לפני כל משתנה לפנייך'. רוב בני אדם משתנים ממפגש למפגש. מהאשה לעבודה. מישהו עם פרצוף זועף – אני לא צריך להיגרר לזה. אני אוהב את האדם הזה קודם וגם אחרי שהוא מתנהג כמו טמבל. אני לא מתערבב איתו. זה לא קשור אלי באופן ישיר. זה משהו שעובר עליו. זה בחינה – אם אתה מצליח לעמוד שם מבלי להשתנות, להבין מה עובר עליו מבלי להשתנות.

זה כל כך אלמנטרי בזוגיות אבל לא יודע למה לקח לי הרבה זמן להבין שפעם בחודש אשתך תהיה עצבנית ותדע להתייחס לזה בסבלנות. עד אז אני נהייתי עצבני עליה – מה את צועקת ומה את רוצה.

זוהי נוכחת שמבצעת ללא מאבק. ממנה אתה יכול להתחיל את התנועה של הדיוק. יש לנו כמה דקות לדבר בקצרה על הדיוק.

דיוק הוא עניין יחסי. היא אומרת לנו כאן: מהו הדיוק? למצוא עוד דרך פעילות הכוללת את הרגש. זאת אומרת – בכל הסיטואציות שאני מזהה שאני פועל כמו אוטומט מהעומס אני צריך לזהות, להמתין, לחפש רגש טוב ולמצוא את התשובה מתוך המקום הזה. לפעול משם. אם מישהו כועס עלייך לחפש את הנקודות שבהם הוא טוב ונחמד ולפעול משם. הרי באמת, רוב האנשים שאנחנו בקשר איתם עושים לנו טוב. אחרת לא היינו איתם. פה ושם קורה שלמישהו מתפלק משהו לא לעניין. אני שם את זה בפרופורציה. אני מתייחס אל המכלול. סך הכל אנחנו חברים ואוהבים. אני מבין כמה הוא מצטער על הטעות – אני מוצא את הרגש ומגיב אחרת. לא הרגש של הילד הטוב והמקופח אלא הרגש הטוב והנותן.

-          מה זה הנפש?

זה ההארד דיסק. מה שרשום כל השריטות. אתה צריך לעצור ולהגיב לא משם. אם טון מסויים היה משפיל אותי בבית ועכשיו אני שומע את זה עכשיו אני רוצה לצעוק. התגובה היא לא למחות אלא לראות מה עובר עליו, לראות שהוא לא אבא שלי ומה הוא רוצה לעשות לי. להתייחס לעניין ולא למה זה בא לעשות לי. בעזרת השם תעשו ותצליחו ושיהיה לכולם שבת שלום.